מחוויות המתבגר הלא כל כך ממוצע
"אז אתה בא אליי היום בערב?" -"כן" "סבבה, אני עכשיו נכנסת למקלחת, אה, רציתי להגיד לך שיש "מצב" טוב מאוד היום." -"מצב? (אמרתי בתמיהה מופתעת), סבבה." כך הסתיימה שיחתי עם ידידה טובה מאוד שלי. התקלחתי, התגנדרתי ויצאתי לכיוונה, מרגיש כמו ילד שעומד לעלות לתורה בפעם הראשונה אך ככל הנראה לא האחרונה בחייו. הגענו אליה, הבית היה ריק, עלינו אליה לחדר והתיישבנו על השטיח. היא הוציאה את זה מהתיק, מכמה תיקים ליתר דיוק, אחד לכל אביזר. תוך כדי שהיא הכינה שניים מהדבר הנפלא הזה, היא נתנה לי הרצאה מפורטת על תולדותיו וכמו כן צורות השימוש השונותואף וואריאציות של צורות השימוש אלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר, אותה ידידה גם ישבה איתי בהזדמנות קודמת אך לא היה מספיק מהדבר הנפלא הזה על מנת שאצא למסע החלומי בארץ עוץ (דימוי גרוע אני יודע - אל תאשימו אותי...). יצאנו אליה לגינה. היא נתנה לי את הכבוד להתחיל. בפעם הראשונה, מזה עידנים, הרגשתי חופשי באמת. חוקי המדינה לא חלים עליי יותר, אני מפר אותם ביודעין ובכוונה תחילה! !I´m a free bird! a free spirit, צעק קול בראשי באותו רגע ששיפשפתי את הגפרור והדלקתי אותו. הסתכלתי על הגפרור מספר שניות, חשבתי על מה שכל זה יכול להכניס לחיי. בפעם הראשונה התעוררו אצלי מספר ספקות. אולי לא כדאי לי לעשות את זה, אולי באמת היועצת שלי מחטיבה צדקה ואני מחר אפתח סימפטומים של חולה נפש, וייאלצו להכניס אותי למוסד סגור למשך חיי. ספקות אלו נעלמו לאחר מספר שניות, ולא חזרו עוד. שאפתי את השאיפה הראשונה. הנשיפה הייתה קלה בהרבה ממה שציפיתי, ועל כן לקחתי כמות נכבדה אל תוך ריאותיי הצעירות אך הכה שחורות. היא אמרה לי להשאיר את זה בריאותיי כמה שיותר. עצרתי את נשימתי והתחלתי להרגיש מין סחרחורת נעימה שכזאת, מהסוג שאתה פשוט לא רוצה שתיגמר. לאט לאט נעלמה העצבות מחיי, כאילו שכחתי מהכל. שכחתי ממשפחתי, מחבריי, מכולם. העולם שלי כלל רק אותי, את ידידתי ואת ההולנדי שלי. לפתע איבדתי את עצמי בעינייה של ידידתי, שום דבר לא היה קיים חוץ מזה, הרגשה נפלאה לכל מי שלא התנסה. אמנם הרגשתי בעננים, מין מצב כפית מתמשך שכזה אך חוש השיפוט שלי לא נפגע - אפילו דיברתי עם אמא שלה מספר דקות בזמן שהיא התארגנה, לפני יציאתנו- ידעתי מה אני עושה ולמה. אחרי שהייה של מספר דקות החלטנו להשתמש גם בדבר השני, הירושלמי, למרות שקבענו שנשמור אותו להזדמנות אחרת. במהלך החוויה אמא שלה חזרה הביתה, ואנחנו מיהרנו לסדר הכל ועלינו לחדרה. שכבנו על מיטת המים שלה והסתכלנו אחד לשני בעיניים. האישונים מורחבים, העיניים אדומות, אבל ההרגשה היא נפלאה! משוררים ניסו לתאר הרגשה הזו, אני כותב ניסו משום שאף אחד מהם לא הצליח לדעתי באמת לתאר את האושר שמציף אותך. צחקנו בגלל מילים מצחיקות שהשני אמר. היא סיפרה איך היא נפרדה מחבר שלה ובאמצע אמא שלה אותנו מלמטה אם בא לנו קפה, כמובן שענינו לא, לקח לנו כמעט חמש דקות להיזכר על מה לעזאזל דיברנו. נסענו אחרי זה ונפגשנו עם מספר חברות שלה. הן ישבו ארבע בנות בחדר, ודיברו, לא ידעתי על מה הם דיברו ולמען האמת גם לא היה ממש איכפת לי, I was in my own Happey Place. לאט לאט ההרגשה התחילה לפוג, אך היא התעצמה לעתים כאשר עישנתי סיגריה. התעוררה בביטני הרגשת רעב קלה, שהתעצמה עם הזמן עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר. למזלי בדיוק בנקודה הזאת החלטנו לחזור הביתה. חזרתי הביתה, לרוע מזלי אבי עדיין היה ער. פתחתי את המקרר ונזכרתי בארוחת הצהריים הטעימה שאימי הכינה היום. אכלתי כמעט סיר שלם של אורז וחצי סיר של קציצות ברוטב. וזה לא הספיק. הרעב לא היה רעב מציק שמודיע לך להכניס אוכל לבטן, אלא רעב קל, שאומר לך שאתה רעב. אך הבעיה ברעב הזה היא, שהוא לא נעלם כאשר אתה אוכל ולא משנה כמה שאתה אוכל תמיד תרצה עוד, ולאחר שאתה גומר את הצלחת אתה מחפש עוד דברים לאכול. רוקנתי חצי מקרר. אכלתי כל מה שהיה שם שנע מפיתה וחומוס ועד ספגטי שאלוהים רק יודע כמה זמן הוא שכב במקרר. החלטתי לכתוב בפורום על הרגשתי. מעולם לא הייתי נגד סמים -קלים- ואני לא אתחיל עכשיו, בייחוד לא עכשיו. התחושה עדיין לא נפוגה לגמרי, טיפה של סחרחורת, מצב רוח טוב והרגשת רעב מציקה למדי. אני מרגיש את הדם זורם לחלק האחורי של הראש שלי אך במיוחד לעיניים ולכל האזור שמקיף אותם. זו הרגשה נעימה למדי של חמימות מעורבת עם מצב רוח טוב. למען האמת אין ממש פואנטה להודעה הזו. אין לה תכלית מסויימת. היא לא נועדה לגרום לכם לחשוב על משמעות העולם ( התשובה היא 42 למי שלא יודע) והיא בהחלט לא באה להרצות לך בעד או נגד סמים. היא באה לתאר לכם חוויה! פשוטו כמשמעו. את היום הזה בחיים שלי אני לא אשכח מעולם. היום שבו אני, נער ממוצע לכל הדעות מעיר ממוצעת לכל הדעות עישן ג´וינט בפעם הראשונה בחיים שלו וסביר להניח שגם לא האחרונה. רק שתבינו, אני לא נער מופרע או ששובר את המוסכמות, יש לי ממוצע ציונים מעל הממוצע ואני בהחלט לא מסתובב בחברה שמדברת בגלוי על הסם (למרות שמאחורי הקלעים המצב שונה לגמרי אך לא ניכנס לזה עכשיו). זו ההודעה הראשונה שאני כותב תחת השפעת הירוקת על חושיי, אך אני אישית מקווה שהיא אינה האחרונה. אינני עומד להתמכר (אני כבר רואה את התגובות שיבואו בקשר לזה), אני מסוגל לשלוט בעצמי, וגם במקרה שלא אוכל, יש לי מנגנון שלם שישמור עליי. אסיים במילותיו הגאוניות של בוב דילן: "Hey Mr. Tambuorine man, play a song for me, i´m not sleepy..." הייתי כותב עוד אבל משום מה אני לא מצליח להיזכר כרגע בשאר המילים (זה משפיע מאוד על זיכרון לטווח קצר כפי שנוכחתם לדעת בתחילת ההודעה). אני לא יודע בדיוק איך לסיים את ההודעה הזו, אולי בגלל שההרגשה לא נעלמה או שאני עדיין לא עיכלתי את מה שעשיתי היום. אני מצטער על ההודעה הארוכה, פשוט רציתי להוריד את כל זה מהלב שלי. אני הולך לאכול עוד משהו, המאנצ´יס הזה רצחני. פסיכי*One small step for man. One giant leap for mankind
"אז אתה בא אליי היום בערב?" -"כן" "סבבה, אני עכשיו נכנסת למקלחת, אה, רציתי להגיד לך שיש "מצב" טוב מאוד היום." -"מצב? (אמרתי בתמיהה מופתעת), סבבה." כך הסתיימה שיחתי עם ידידה טובה מאוד שלי. התקלחתי, התגנדרתי ויצאתי לכיוונה, מרגיש כמו ילד שעומד לעלות לתורה בפעם הראשונה אך ככל הנראה לא האחרונה בחייו. הגענו אליה, הבית היה ריק, עלינו אליה לחדר והתיישבנו על השטיח. היא הוציאה את זה מהתיק, מכמה תיקים ליתר דיוק, אחד לכל אביזר. תוך כדי שהיא הכינה שניים מהדבר הנפלא הזה, היא נתנה לי הרצאה מפורטת על תולדותיו וכמו כן צורות השימוש השונותואף וואריאציות של צורות השימוש אלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר, אותה ידידה גם ישבה איתי בהזדמנות קודמת אך לא היה מספיק מהדבר הנפלא הזה על מנת שאצא למסע החלומי בארץ עוץ (דימוי גרוע אני יודע - אל תאשימו אותי...). יצאנו אליה לגינה. היא נתנה לי את הכבוד להתחיל. בפעם הראשונה, מזה עידנים, הרגשתי חופשי באמת. חוקי המדינה לא חלים עליי יותר, אני מפר אותם ביודעין ובכוונה תחילה! !I´m a free bird! a free spirit, צעק קול בראשי באותו רגע ששיפשפתי את הגפרור והדלקתי אותו. הסתכלתי על הגפרור מספר שניות, חשבתי על מה שכל זה יכול להכניס לחיי. בפעם הראשונה התעוררו אצלי מספר ספקות. אולי לא כדאי לי לעשות את זה, אולי באמת היועצת שלי מחטיבה צדקה ואני מחר אפתח סימפטומים של חולה נפש, וייאלצו להכניס אותי למוסד סגור למשך חיי. ספקות אלו נעלמו לאחר מספר שניות, ולא חזרו עוד. שאפתי את השאיפה הראשונה. הנשיפה הייתה קלה בהרבה ממה שציפיתי, ועל כן לקחתי כמות נכבדה אל תוך ריאותיי הצעירות אך הכה שחורות. היא אמרה לי להשאיר את זה בריאותיי כמה שיותר. עצרתי את נשימתי והתחלתי להרגיש מין סחרחורת נעימה שכזאת, מהסוג שאתה פשוט לא רוצה שתיגמר. לאט לאט נעלמה העצבות מחיי, כאילו שכחתי מהכל. שכחתי ממשפחתי, מחבריי, מכולם. העולם שלי כלל רק אותי, את ידידתי ואת ההולנדי שלי. לפתע איבדתי את עצמי בעינייה של ידידתי, שום דבר לא היה קיים חוץ מזה, הרגשה נפלאה לכל מי שלא התנסה. אמנם הרגשתי בעננים, מין מצב כפית מתמשך שכזה אך חוש השיפוט שלי לא נפגע - אפילו דיברתי עם אמא שלה מספר דקות בזמן שהיא התארגנה, לפני יציאתנו- ידעתי מה אני עושה ולמה. אחרי שהייה של מספר דקות החלטנו להשתמש גם בדבר השני, הירושלמי, למרות שקבענו שנשמור אותו להזדמנות אחרת. במהלך החוויה אמא שלה חזרה הביתה, ואנחנו מיהרנו לסדר הכל ועלינו לחדרה. שכבנו על מיטת המים שלה והסתכלנו אחד לשני בעיניים. האישונים מורחבים, העיניים אדומות, אבל ההרגשה היא נפלאה! משוררים ניסו לתאר הרגשה הזו, אני כותב ניסו משום שאף אחד מהם לא הצליח לדעתי באמת לתאר את האושר שמציף אותך. צחקנו בגלל מילים מצחיקות שהשני אמר. היא סיפרה איך היא נפרדה מחבר שלה ובאמצע אמא שלה אותנו מלמטה אם בא לנו קפה, כמובן שענינו לא, לקח לנו כמעט חמש דקות להיזכר על מה לעזאזל דיברנו. נסענו אחרי זה ונפגשנו עם מספר חברות שלה. הן ישבו ארבע בנות בחדר, ודיברו, לא ידעתי על מה הם דיברו ולמען האמת גם לא היה ממש איכפת לי, I was in my own Happey Place. לאט לאט ההרגשה התחילה לפוג, אך היא התעצמה לעתים כאשר עישנתי סיגריה. התעוררה בביטני הרגשת רעב קלה, שהתעצמה עם הזמן עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר. למזלי בדיוק בנקודה הזאת החלטנו לחזור הביתה. חזרתי הביתה, לרוע מזלי אבי עדיין היה ער. פתחתי את המקרר ונזכרתי בארוחת הצהריים הטעימה שאימי הכינה היום. אכלתי כמעט סיר שלם של אורז וחצי סיר של קציצות ברוטב. וזה לא הספיק. הרעב לא היה רעב מציק שמודיע לך להכניס אוכל לבטן, אלא רעב קל, שאומר לך שאתה רעב. אך הבעיה ברעב הזה היא, שהוא לא נעלם כאשר אתה אוכל ולא משנה כמה שאתה אוכל תמיד תרצה עוד, ולאחר שאתה גומר את הצלחת אתה מחפש עוד דברים לאכול. רוקנתי חצי מקרר. אכלתי כל מה שהיה שם שנע מפיתה וחומוס ועד ספגטי שאלוהים רק יודע כמה זמן הוא שכב במקרר. החלטתי לכתוב בפורום על הרגשתי. מעולם לא הייתי נגד סמים -קלים- ואני לא אתחיל עכשיו, בייחוד לא עכשיו. התחושה עדיין לא נפוגה לגמרי, טיפה של סחרחורת, מצב רוח טוב והרגשת רעב מציקה למדי. אני מרגיש את הדם זורם לחלק האחורי של הראש שלי אך במיוחד לעיניים ולכל האזור שמקיף אותם. זו הרגשה נעימה למדי של חמימות מעורבת עם מצב רוח טוב. למען האמת אין ממש פואנטה להודעה הזו. אין לה תכלית מסויימת. היא לא נועדה לגרום לכם לחשוב על משמעות העולם ( התשובה היא 42 למי שלא יודע) והיא בהחלט לא באה להרצות לך בעד או נגד סמים. היא באה לתאר לכם חוויה! פשוטו כמשמעו. את היום הזה בחיים שלי אני לא אשכח מעולם. היום שבו אני, נער ממוצע לכל הדעות מעיר ממוצעת לכל הדעות עישן ג´וינט בפעם הראשונה בחיים שלו וסביר להניח שגם לא האחרונה. רק שתבינו, אני לא נער מופרע או ששובר את המוסכמות, יש לי ממוצע ציונים מעל הממוצע ואני בהחלט לא מסתובב בחברה שמדברת בגלוי על הסם (למרות שמאחורי הקלעים המצב שונה לגמרי אך לא ניכנס לזה עכשיו). זו ההודעה הראשונה שאני כותב תחת השפעת הירוקת על חושיי, אך אני אישית מקווה שהיא אינה האחרונה. אינני עומד להתמכר (אני כבר רואה את התגובות שיבואו בקשר לזה), אני מסוגל לשלוט בעצמי, וגם במקרה שלא אוכל, יש לי מנגנון שלם שישמור עליי. אסיים במילותיו הגאוניות של בוב דילן: "Hey Mr. Tambuorine man, play a song for me, i´m not sleepy..." הייתי כותב עוד אבל משום מה אני לא מצליח להיזכר כרגע בשאר המילים (זה משפיע מאוד על זיכרון לטווח קצר כפי שנוכחתם לדעת בתחילת ההודעה). אני לא יודע בדיוק איך לסיים את ההודעה הזו, אולי בגלל שההרגשה לא נעלמה או שאני עדיין לא עיכלתי את מה שעשיתי היום. אני מצטער על ההודעה הארוכה, פשוט רציתי להוריד את כל זה מהלב שלי. אני הולך לאכול עוד משהו, המאנצ´יס הזה רצחני. פסיכי*One small step for man. One giant leap for mankind
