היי דויד....
הדיון הוא לא האם וואנג עזב את סין בגלל הקומוניסטים או לא- ואני מאמין שכן. הדוגמא שניסיתי לתת כאן היא לגבי מעברו בתוך טיוואן מטאיפיי לטאיז'ונג. במקרה זה הצמידו סיפורים לא נכונים לגבי מעברו, מה שניסיתי לומר הוא שהיה אינטרס ליורשיו לשייך את מעברו לכך שהוא עבר עקב סיבה הנובעת מהיותו אמן לחימה מכיוון שזה מוסיף הילה לביה"ס וליכולתיו
שאינן נתונות בספק. הסיבה שוואנג עזב את טאיפיי היתה מכיון שהוא היה ממנהיגי כת ה
אי גוואן דאו- דת פולחנית (שאני לא יודע עליה רבות....בעצם כלום), והוא ברח מהשלטונות שאינן אהבו את הכת ואיני יודע מה הסיבות לסלידת השלטון. ניסיתי להבהיר קצת את הנק' שגם את אשר אומרים לנו מורינו וחכמינו עלינו לקבל את הדברים בפרופורציות הנכונות ובעין בוחנת. מהיכרותי עם התרבות הסינית (ואני חושב שזאב פוקס כתב היכן שהוא בנושא זה), יש להם הנטיה לייחס סגולות לאבות הקדומים ולקדמונים אפילו אם זה היה דור אחד קדימה. מהיכרותי עם נטיה זו לעיתים הייתי לוקח בערבון מוגבל גם סיפורים שמר האן (המורה שלי) היה מספר לי על המורים של השיטה, כל שאני מנסה לומר הוא שניר, וואנג פו לאי וואנג שו ג'ין אינם חסינים מאותה תופעה שהיא אנושיות, לכן אנחנו צריכים לסנן בין עובדות לסיפורים (ואני מאוד אוהב סיפורים), סיפורים נועדו בכדי לשדר מסר מסויים ברגע שהמסר יש בו משהו הסוטה מהמציאות או סוטה מסר חינוכי או ביקורתי כלשהו הסיפור פיספס קצת, אין כל רע בסיפורים לצורך האדרת שמם של הגיבורים אך כאן השאלה היא מה האינטרס לכך, לקדם את אלו החיים כיום או ככבוד נטו לגיבורים- אני מעדיף את האופציה השניה. לא רק אני טוען כי יש ללמוד מכל מי שאפשר (
מכל מלמדי השכלתי) אני חושב שכל אחד עם משהו בקודקוד מבין זאת, אבל אם נהיה ריאלים נראה שזה בלתי אפשרי ולעיתים גם
כל המוסיף גורע. הנק' שלי היתה כזו: אם יש אדם X שמתאמן באמנות Y והגיע מצבו לכך שאינו יכול להתאמן בה עקב נסיבות זמן ומקום, ואותו אדם X כמהה להתאמן זה לא ברור לי מדוע יפסיק להתאמן כלל (בתנאי שהוא רוצה להתאמן), במקרה וזה תלוי אופי (של אותו איש) והוא לא כל כך מהמתמידים אני מניח כי הוא לא היה ממשיך לאורך זמן גם בX. אבל אם זה מישהו שכמהה להתאמן אני מניח שהוא היה ממשיך גם במשהו אחר. אולי כאן עניתי על השאלה שלי בעצמי!!! אולי זה לא תלוי בביה"ס אלא תלוי בכח הרצון והמשמעת של המתאמן. אולי עשיתי הסקה סטטיסטית שגויה כאשר הצגתי את תלמידי המרכז ככאלו(לגבי הדוגמאות של אלו שבחרו להפסיק כלל כאשר אין בנמצא טאי ג'י כמו של המרכז, אבל זה הרושם שקיבלתי( ללא שום כוונה כביקורת על המרכז) הרי אמרתי כבר באחת ההודעות הראשונות שאיני מכוון זאת אל המרכז אבל משום מה זה פשוט קצת יותר בולט לעין כשזה בא מהכיוון הזה. לגבי גל גרוסמן.....כנראה שהוא לא כל כך אהב את מה שעשה....אחרי הכל הוא הפסיק, אם הוא היה רוצה הוא היה ממשיך.....ולא משנה במה והיכן ....אני מאמין כי הוא היה מוצא את דרכו גם באמנות אחרת אם באמת הוא היה רוצה להמשיך להתאמן. אני יכול לתת לך סיפור אישי שלי. אני התחלתי מטאי ג'י, לצערי המורה שלי חזר בתשובה והחליט כי הוא מפסיק ללמד, עם כל הצער שבדבר לא יכולתי לעשות כלום בנידון. הלכתי למורים אחרים שעבורי לא סיפקו את הסחורה (עבור מה שחיפשתי) כך קרה שהתאמנתי בערך כשנתיים לבד בטאי ג'י, אנשים ידעו שבימים מסויימים בשעות מסויימות בשבוע אין מה לקבוע איתי כי "חנן הלך להתאמן..." רצה הגורל ויום אחד בפארק פגשתי מישהו שעשה דברים מוזרים הוא לימד תנועה שמעולם לא ראיתי ומה גם שהוא הלך במעגל מה שנראה לי בכלל תמהוני ומוזר. אני לא זוכר איך ולמה אבל התפתחה שיחה וממנה שיעור ניסיון עד היום אני מתאמן בבה גוואה ובזכותו ועידודו גם נסעתי לסין להתפתח בזה הלאה.... מה הפואנטה בסיפור הזה? יש הרבה פואנטות ותלוי על מה מסתכלים אבל אם נישאר בנושא השרשור, העניין הוא שמי שרוצה להמשיך להתאמן ....פשוט מתאמן, כל השאר הם תירוצים
אין כאן את השיטה...... זה לא מה שלמדתי...... זה לא כמו אצלנו ..... וכו'....וכו'.... עבורי וכמו שאמרתי פעם היו שתי גורמים: 1. הרצון להמשיך להתאמן. 2. מציאת המורה שלי. ששניהם היו והינם מורים מדהימים הן מבחינת יכולתם והן באישיותם, תמכו ודחפו ועדיין דוחפים ללא לאות. תודה רבה להם!!! חנן