מה דעתכן

אמא שלי

היתה אישה מוכה שסבלה מהתעללות פיסית ונפשית קודם כל על ידי אביה בילדותה ובבגרותה, ולאחר שהתחתנה עם אבי גם על ידו. באחת הפעמים אבי השיכור ניסה לחתוך לה את הצוואר עם שברייה של בקבוק וודקה, ורק בנס היא הצליחה להמלט ממנו. היא גם היתה קורבן לניצול מיני ממושך על ידי גברים שונים שהכירה במהלך חייה, ובמיוחד אחרי שאבי נטש אותה ואותי ונעלם מחיינו. את כל הפגיעות המיניות שלי היא הכחישה בתוקף, ואפילו הוסיפה חטא על פשע וצרחה עלי שזה "הגיע לי" כי התלבשתי באופן לא "צנוע". אין לי שום ספק שאישה שעברה את כל מה שהיא עברה לא יכולה להיות אמא טובה, דואגת ומגוננת.
 

dollface25

New member


 

רעות1102

New member
אני ממש ממש מצטערת על מה שחווית בחייך

ועל מה שאמא חוותה. תעשי הכל, אבל הכל, למען עצמך, כדי שהעבר לא יעיב על עתידך. ממליצה בחום על המרכז למניעת אלימות במשפחה. יש להם עו"סים ופסיכולוגים שהתמחו בתחום המורכב הזה. אני מטופלת על ידם און אוף, בהתאם לצורך. וגם כל אחד מילדי, בשלב זה או אחר של חייו. גם לילדי, לא הייתה אמא מתפקדת כפי שילדים צריכים שתהייה להם.
 

dollface25

New member
מספיק לשלוח פה

אנשים לטיפול. היא לא פגומה וזקוקה רק ל'טיפול', היא זקוקה לבטחון/צדק. את הפגומים שהרסו לה תשלחי לטיפול.
 

דני80

New member
את מציגה את הדברים

כאילו שטיפול זה משהו רע.

כל אדם שעבר טראומה רשאי לקבל טיפול אצל פסיכולוג או עובד סוציאלי וכדומה, והטיפול יכול לעזור לו (כמובן בתנאי שהוא עצמו מעוניין בכך ובתנאי שמדובר באיש מקצוע טוב. אף אחד לא הציע כאן להכריח אנשים לקבל טיפול או לשלוח אותם לאיש מקצוע גרוע).

אם ממשיכים את קו המחשבה שלך: אם גבר תקף אשה ושניהם נפצעו (פיזית) - צריך לתת טיפול רפואי רק לגבר ולא לאשה.

חוץ מזה, לומר שמי שזקוק לטיפול הוא פגום - זו סטיגמה.
 

HouseAtreides

New member
היא לא הציגה את הדברים כאילו טיפול זה רע

היא הבהירה שלשלוח אנשים לטיפול כתחליף ללקיחת אחריות על המצב החברתי שאיפשר את הפגיעה בהם מלכתחילה - זה בעייתי.
 

רעות1102

New member
היא כן. ואפילו בתוקפנות. עד כדי כך שאני אפילו

פוחדת לכתוב בפורום.

לקיחת אחריות על המצב החברתי שאיפשר את הפגיעה בקורבנות מכלתחילה, היא לפחות לדאוג להם, לפחות לשקם אותם.

מלחמה, היא דבר מיותר. צריך לעשות הכל כדי למנוע מלחמה. וחלילה פרצה. נפקיר את הפצועים? נפקיר את המשפחות השכולות? נפקיר את הלומי הקרב?
לצערי זה מה שאנחנו עושים. לא עושים הכל כדי למנוע מלחמה, וכמעט מפקירים את קורבנותיה.

צריך לבנות מראש מבנים שיהיו עמידים לרעידות אדמה. לא עשינו זאת. חלילה הייתה רעידת אדמה, נפקיר את הנפגעים? לא נפצה אותם על אובדן הרכוש? לא נחלץ אותם מתחת להריסות? לא נעניק להם טיפול רפואי? לא ניתן להם קצבת נכות?

המרכז למניעת אלימות במשפחה (קיים ברווחה שבכל רשות מקומית). יש שם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, נדמה לי שגם עורכי דין (פמיניסטים בהשקפת עולמם). הם עושים עבודת קודש גם בגמילה מאלימות של גברים מכים וגם בהעצמה של נשים מוכות, גם בייעוץ משפטי, גם בהגנה על ילדים ונשים במהלך גירושין מגבר אלים (מעונות לנשים מוכות) גם בשיקום ילדים נפגעי אלימות.

וגם כי מחקרים הוכיחו
שילד מוכה גדל להיות גבר מכה.
שילדה מוכה גדלה להיות אישה מוכה

(במאמר מוסגר, אופרה וינפרי שעברה בילדותה התעללות מינית בתוך המשפחה, החליטה במודע, על רקע זה, לא להינשא ולא ללדת ילדים)

זה שירות כמעט חינמי, שכל קורבן לאלימות במשפחה יכול להינות ממנו. הם עושים יופי של עבודה. וכל אישה המגיעה לשם זה פחות ילדים נפגעי אלימות.
 

dollface25

New member
גברת רעות,

את איימת עליי. איימת כאן על פנתרית- את קבעת על דעת עצמך שהיא תבצע מעשים אלימים שאני לא יודעת מאיפה הגיעו לך לראש.
אחרי שאת מרחיקה לכת בהתנהגות לא מתחשבת בעליל את באמת מתפלאת שמישהו יקח אותך ברצינות חוץ מכל חסרי המודעות כאן?
אח"כ גם שלחת כל אחת מאיתנו לטיפול. תגידי, את יודעת מה גדולי המטפלים המומחים אמרו לי?: "אי אפשר לשנות את החוויות הנוראיות, אבל אפשר לשנות את ההתייחסות שלך אליהם."
בתגובה תמיד שאלתי :"איך?? לשקר לעצמי ??". מה נראה לך? שאני צריכה מטפלים שיקשיבו לצרות שלי ואחרי שנה-שנתיים הכל ייעלם לי מהראש ומהחיים? זה לא עובד בדרך הזאת.

לא התכוונתי שמטפלים בטראומה הומצאו כדי למנוע מאנשים נדכאים למרוד, אבל קחי דקה לחשוב איך בדיוק זה מועיל. אולי לא מזיק, אבל בהתחלה זה בהחלט כמו לגרד פצע.
אני ישבתי מול אינספור מטפלים ואיך שכתבת אני עדיין "לא השתחררתי". כי לא מתגברים על דבר כזה, זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו, אז למה לך לזרות לי מלח על הפצעים?
לא יודעת מה תאמרי עכשיו אבל סביר שייצא משהו כזה:" אז כנראה לא היית עד היום אצל המטפל הנכון." כי לזה את רגילה- להקשות, להחמיר, להפנות אצבע "מאשימה".ואני אגלה לך משהו- המטפלת הנוכחית שלי הודיעה לי שהיא מעריכה את כל הכנות שלי, והיא מעדיפה לעבוד עם ההורים, אחרי חודשיים של עבודה איתי.
איכשהו, אולי לא שמת לב, את מפילה בצורה עקיפה את האחריות על נשים כעוסות עם ההתבטאות שלהן והמציאות העגומה שהן סוחבות.
אני מצטערת רעות אבל אין לך זכות להחליט עבור נשים אחרות איך צריך לנהוג.
גם אחרי מליארד טיפולים לא אפשרי לחיות עם זה בשלום, אז מה את רוצה??
אם למדת להתמודד או לחיות בשלום עם כל החוויות הטראומטיות שלך, כנראה את חזקה, אבל אין לך זכות למתוח ביקורת על חלשים ממך.

דני שובבני כמו תמיד מצפה לתגובה שלי אבל המקסים הזה עושה לי מוגלה בעין אז אני עוצרת כאן.
 

רעות1102

New member
מסכימה איתך. זה נזק לכל החיים

אני מאובחנת כנפגעת פוסט טראומה עם הפרעת חרדה ודיכאון משני. ולפעמים גם מגיבה כך. אלימות, כל אלימות, ולא משנה עד כמה היא מינורית, מערערת אותי לגמרי. מאז המקרה האחרון של אלי גור שרצח את ילדיו, אני לא מצליחה לחזור לעצמי.

אלימות במשפחה היא טראומה לכל החיים. לא מחלימים מזה. מתמודדים. יש תקופות טובות ויש תקופות רעות. יש תקופות שאני מתפקדת נהדר,ויש תקופות שאני לא מתפקדת בכלל. היו פעמים בהם הכאב היה כל כך גדול שבקשתי שירדימו אותי. במקרה שלי אני יודעת שאהיה מטופלת כל החיים, כולל טיפול תרופתי. אני לא חיה עם זה בשלום. כל הזמן עולים בי זכרונות חדשים. אני לעולם לא אחיה עם זה בשלום......מאחר ולא מדובר רק בי, מדובר גם בילדי. כך שאצלי יותר מכל, אלה רגשות האשם, וחזרה שוב ושוב ושוב לסיטואציות שונות בשאלה מה יכולתי לעשות אחרת ולא עשיתי. קיוויתי בשביל ילדי שהם לא יזכרו מה היה, אבל גם הם במהלך הטיפול נזכרים ומבקשים לאמת איתי את הפרטים. מה שנקרא לך כביקורת היה נסיון להפיח תקווה, אופטימיות. כי עד כמה שמדובר בבעיה קשה, ללא אפשרות להחלים ממנה, מצבי היום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני עשר שנים. התנסיתי עם מטפלים שונים, וגיליתי כי אלה של המרכז למניעת אלימות במשפחה הם הכי מיומנים. אבל את פשוט צודקת. אני ממש מבינה אותך, אני גם מבינה למה כל-כך כעסת עלי, כאילו ניסיתי להקטין מהנזק שאת חווית כדי שאני אחוש פחות רגשות אשם. כי מבחינת הדורות את יכולה להיות הבת שלי ואני האמא שלך.
 

רעות1102

New member
רוצה בכל זאת לסיים בנימה אופטימית.

אני יודעת שאני נודניקית.

בסופו של דבר, העבר נח על מקומו בשלום, הוא לא משתנה, אבל מרבית הזמן הוא הופך ללא רלוונטי, ולא משפיע על ההתנהלות בהווה. אבל זה כרוך בט.......... כל החיים, יותר אינטנסיבי, פחות אינטניסיבי, הכל על פי הצורך. פרגני לעצמך את ה...........(תקראי לכך איך שאת רוצה) הטוב ביותר שאת יכולה לקבל. כי את ראויה לטוב ביותר. ועוד משהו שבטח כבר נאמר לך, אבל לא יזיק שתשמעי אותו פעם נוספת: אין ילד בעייתי, יש הורים עם בעיות. אין ילד רע, יש הורים רעים. אדם פגוע הוא לא אדם פגום, אלא אדם שפגעו בו. הפגום הוא הפוגע.

יום נעים
 

HouseAtreides

New member
חייב לציין לטובה ובהערכה את האומץ שלך..

את לא הראשונה שתכנים מסויימים בפורום מעוררים בה טריגרים וחרדות ומציפים תחושות קשות מאד. לא זו בלבד שאת רחוקה מלהיות הראשונה, יהיו אולי מי שיופתעו לשמוע, זה לא אירוע נדיר (כן אירוע שקשה להתמודד איתו ויכול להשאיר צלקות, לא אירוע שמתרחש אחת לשנה אלא באופן הרבה יותר תכוף מזה). כל אחת מגיעה עם ההיסטוריה שלה, עם טריגרים שלא תמיד היא ממש מודעת אליהם (ועל אחת כמה וכמה לא מודעת בדרך כלל למה שעלול לעורר טריגרים אצל אחרות, לגבולות השיח הראויים, במה אחרות מכירות כפגיעה ובמה לא, ועוד תובנות שהן לא פחות מהכרחיות בכדי לנהל שיח פמיניסטי פורה).

אלא שלמרבה הצער, רבות מבין אלו שנתקלות בתכנים אפילו טיפה טריגריים, עושות "אחורה פנה" ונעלמות בחזרה למקומות "שמחים" יותר, במקום להישאר ולנסות איכשהו להתקדם ולהתמודד עם המצב (שפעמים רבות מתברר בסופו של דבר כהרבה פחות נורא ממה שנדמה ברגעים הקשים). היו גם מי שחזרו לאחר זמן מה בניק שונה, והתביישו או ממש פחדו לספר מה כתבו בעבר, מרוב תחושת אשמה. גם אני, בתחילת דרכי כאן, נתקלתי כמה פעמים בתכנים שגרמו לי להגיב באופן שאכנה אותו "בעייתי". כשאולי לראשונה בחיי, נתקלתי בביקורת פמיניסטית נוקבת על אופן התגובה שלי, ובאי נכונות להבין מהיכן הדברים מגיעים אצלי - הרגשתי שדורסים אותי, פשוטו כמשמעו (בזמן שבפועל אני זה שדרסתי ועוררתי טריגרים, והתעקשתי להישאר בחוסר מודעות לזה). היתה לי כאן גם היתקלות שכמעט השביתה אותי למשך שבוע בערך, ועד היום אני מרגיש מאד רע להיזכר בחילופי הדברים שהיו שם - כשהיום ברור לי שאילו היתה לי אז המודעות שיש לי היום, לא היתה נוצרת היתקלות כזו מלכתחילה, וגם אם כן, היא לא היתה הולכת לכיוון אליו הלכה, אלא דועכת מייד. אבל באותו זמן נשארתי למשך חודשים ארוכים עם התחושה שדרסו אותי באכזריות וללא סיבה נראית לעין, שהתחושות שלי ממש לא מעניינות אף אחד, ואיבדתי את הרצון להמשיך לכתוב בפורום. לא העזתי לכתוב על כך במפורש, או לנסות להבהיר שוב את עמדתי ואת הסיבות לה מול מי ש"נכנסו" בי - הבנתי שאם אני רוצה להימנע מעימותים מיותרים, עדיף לי בשלב ראשון לנתק מגע, לחשוב שוב איפה אני רואה את עצמי בכל הסיפור, ולחזור רק כשיהיו לי מסקנות ברורות.
לכן אני מעריך מאד את העובדה שאת לא נכנעת בקלות, למרות הקושי, ועומדת על זכותך להסביר מאיזה מקום עמדותייך מגיעות, ושכוונותייך טובות בסך הכל. לי לא היה את האומץ שלך (אולי גם מפני שבתור גבר, פחדתי מהאפשרות שבשלב מסויים יעבירו לי מסר של "המקום הזה נועד בראש ובראשונה לנשים, ואתה נושם לנו את האויר").
 

רעות1102

New member
תודה

וכעת אני בוכה. חייבת לנגב את הדמעות לפני שהבת שלי מגיעה עם הנכד.
 

HouseAtreides

New member


את כנראה מרגישה מאד אשמה, ואני בטוח שחלק גדול מהתחושה הזו מקורה פנימי, כלומר מגיע מההיסטוריה שאת סוחבת איתך, ולא נוצר יש מאין כתוצאה מהתכנים כאן. הכוונה היא שלא סביר שמישהי בפורום מאשימה או בכלל חושבת להאשים אותך באירועים שקרו בעבר והשפיעו עלייך ועל ילדייך (אירועים שאף אחת כאן לא מכירה, כך שבעצם אין שום סיכוי שמישהי נזכרת באירועים שהיא כלל לא יכולה להיזכר בהם, ומאשימה אותך בגללם). ההאשמות שעלו כאן כלפייך, כולל התגובות הכי תוקפניות שנמחקו, היו בגלל הגישה הלא מודעת שנקטת. גישה כזו היא טריגר עבור מי שסבלו מהתעללות כילדות, וממילא חיות כל הזמן בתחושה שהחברה לא באמת מכירה ולא רוצה להכיר במלוא החומרה של מה שעבר ועובר עליהן, וחמור לא פחות - מסרבת להעניק להן לגיטימציה להעביר ביקורת פומבית על מי שפגעו בהן (ובכך מתאפשרת המשך הפגיעה גם בילדות אחרות, כי באין ביקורת קולנית, נדמה שכולם מרוצים, ואם כולם מרוצים - סימן שאין שום צורך לתקן בעיה כלשהי). את ודאי מכירה היטב את הקלישאות של "הורים תמיד פועלים לטובת הילד", "משפחה לא בוחרים", "זה לא פרודוקטיבי להיתקע בעבר", "הורים צריך תמיד לכבד", וכו' וכו'.
עבור ילדה שמגיל אפס דעותיה, תחושותיה והחוויות כפי שנראות דרך עיניה, מעולם לא נחשבו בעיני הוריה כעניין שיש צורך לקחת אותו בכלל בחשבון (וגם על זה יש קלישאות וחצאי אמיתות נפוצות, שמסייעות בידי הורים מתעללים: "ילדים לא יכולים להבין דברים מורכבים", "לילדים יש זיכרון קצר", "ילדים שלא מקבלים מכות הופכים להיות חסרי גבולות"), לילדות כאלה, גם שנים רבות אחרי, קשה מאד להישאר שלוות כאשר הן נתקלות בגישה הנפוצה של "תתגברו, הכל כבר עבר" - כי זה שוב מזכיר להן כיצד החוויות שלהן לא נחשבות אישיו מספיק נחשב וראוי בכדי להילקח ברצינות בחשבון. "הכל עבר" - משמעו, שמדובר באירוע פרטני קשה ומצער, שברגע שהוא שייך לעבר, למשל ברגע שהאב המתעלל נפטר או עזב את הבית לאלתר, אין יותר מה לעשות בנוגע אליו, ונשאר רק לחיות עם התוצאות. האמת היא אחרת לחלוטין - חובה להתייחס ברצינות לחוויות של ילדות, כדי לשנות תפיסות חברתיות יסודיות שמאפשרות את הפגיעה בהן מלכתחילה.


כאן אני מנסה לחשוב בקול רם, אולי יש סיכוי שגם את, באיזשהו מקום, מדברת מגרונה של ילדה שפעמים רבות חוויותיה לא נלקחו בחשבון.
 

רעות1102

New member
אני גודלתי באיומי התאבדות

"תחזרי ........תמצאי אותי תלויה"......מגיל 0. ניסיתי לשמח את אמא כדי לתת לה סיבות לחיות....הייתי הולכת לישון בתפילה שאהיה ילדה טובה, או בתפילה שלא אתעורר בבוקר.....כי הכאב היה בלתי נסבל......הייתי פוחדת להיכנס הביתה.......שמא........עד שיום אחד אמרתי בלבי דבר נורא אכזרי "אל תאיימי תעשי. ולפחות יהיה לזה סוף". אמי הייתה ניצולת שואה. לא הייתה במחנות. הגיעה ארצה לפני המלחמה, עזבה את ההורים בגיל מאוד צעיר, "הפקירה" (כך על פי הרגשתה) הורים ואח צעיר (שבכלל לא דברו על נסיבות מותו) ודודים ובני דודים, חוותה בת דודה שנרצחה בלינץ' של מקומיים עוד לפני המלחמה (הכל ברמזים, שום דבר לא נאמר באופן ברור וגלוי, תמיד, חוויה שהיתה נזכרת בה כל יום כיפור).......ורשימה אין סופית של בני משפחה. כנ"ל גם אבי עם המון רגשות אשם כלפי משפחה ענפה שהושארה מאחור. תודק. לא תקפו את רגשותי כילדה. להיפך. היו אומרים לי איך עלי להרגיש. בוכים רק כשאמא או אמא מתים כשאבי נפטר, אמרתי בסתר לבי, עכשיו אמא לא תשאל למה את בוכה? "אבא מת? אמא מתה?" היא אמרה: "מה את בוכה, הוא לא היה צעיר, ואם את לא מסוגלת להתאפק, לכי הביתה".

כעת אני בוכה גם את כאבה של אמי, וכאבו של אבי. שלא הייתי בשבילם. שלא הבנתי את כאבם. גם הם היו ילדים פגועים. גם הם היו זקוקים לנחמה. גם מהם עלי לבקש סליחה ולסלוח להם. גם הם היו קורבנות.

אנ י ממש מוצפת. כבר קבעתי פגישה לחידוש טיפול. אם לדעתך כתיבתי עלולה לגרום כאב לאחרים, אל תפרסם.
 

dollface25

New member
לדעתי היית צריכה לקרוא הודעות שנמחקו

היא התכוונה שאסור להחצין כעס ותסכול כמו שאני ופנתרית מבטאות ולכן אני והיא צריכות טיפול.

ואם לא הצלחת להבין אולי דני שובבני יפה הנפש (
) יסביר לך.
 

רעות1102

New member
בצד השני של הכעס והתסכול, ישנם גם אנשים עם

רגשות ועם עבר, שהחצנה של כעס ותסכול מעוררים בהם טריגרים ומזכירים להם נשכחות.

אני כן בעד לבטא רגשות באופן גלוי, כואבים ככל שיהיו, אבל לקחת בחשבון שבפורום יש הרבה נפגעות אלימות שמתקשות להתמודד עם ביטויים תוקפניים של כעס ותסכול. אני ממש נפגעתי. קראת לי בשמות גנאי שהגרוש שלי נהג לכנות אותי באזני ילדי. זה היה עבורי בלתי נסבל. שיחזור של העבר, שאני שוב במצב קורבני ומישהו פוגע בי ואני לא יכולה להגן על עצמי. אז "איימתי" בתביעה משפטית. כי זו דרכי להגן על עצמי. ומוצאת עצמי תובעת על ימין ועל שמאל את כל העולם ואישתו. ויש לי מזל שיש לי עורך דין הגון, שמוריד אותי מכל מיני עצים דמיוניים. בלתי נסבל עוד יותר מבחינתי היה לקרוא שבשל הפחד שלי מהגרוש הפקרתי את ילדי........כי רגשות אשם מהסוג הזה גרמו לי בעבר לפגוע בעצמי.

עם זאת אני בהחלט יכולה להבין מה עורר את זעמך. שכביכול המעטתי מהנזק שנגרם לך כשהגדרתי את אמא שלך כקורבן, כך שללתי ממנה אחריות לנזק שנגרם לך. ובכך את צודקת. במשפחה שיש בה אלימות. קיימת היררכיה. הילדים הם הסובלים העיקריים. ואמא, גם אם היא קורבן לאלימות הגבר, אחראית ל - 50% מהנזק הנגרם לילדי המשפחה. היה לי קשה להזדהות איתך בתחילה, כי להזדהות איתך היה מבחינתי להודות שאני אחראית ל - 50% מהנזק שנגרם לילדי. ידעתי זאת בשכל, אבל לא ברגש. ועבורי זה היה בלתי נסבל לקרוא את האמת המרה. אבל זו האמת לאמיתה. ותודה למנהל הפורום שתרגם לשפה שהייתי מסוגלת לקרוא, לעכל, ולהבין, את מה שאת כתבת.

יש לי יותר משמץ של מושג מה את מרגישה. בעברי גם אנס אכזרי שלא הועמד לדין בשל העדר ראיות לכאורה להעמדה לדין, ואני הפחדנית, שבחרתי לטפל בעצמי ולא להקריב את בריאותי הנפשית כדי להשיג הרשעה למען נשים אחרות.
 
למעלה