תמונה קשה לצפייה וגם שיקרית
למה קשה לצפייה אין צורך להסביר. ולמה שיקרית? כלום לא עומדים ונמקים אנשים שלא חטאו כלל במעברים עליהם מפקדים חיילי צהל, שלא אחת, באופן פרטי, נוהגים כבהמות, שלא לומר חיות? התשובה היא כן, כך קורה ובכל זאת זה שקר. בבית המשפט מצווה אדם לומר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. הנה לפנינו תמונה נוספת. יד נשית בעלת ציפורניים חדות כתער נשלחות בפראות אל פנים גבריות, חורצות בהם חריצים מזילי דם חם וקול זעקת הגבר נשמעת למרחק. הנה, כך נשים חייתיות מתנהגות כלפי גברים. אלימות נוראה. אלימות נוראה והעולם שותק. אך רק אם נרחיק את העדשה נראה שהתמונה קצת אחרת. אמנם כן, שרטה הגברת את הגבר, אך זה רכון עליה בפראות ביער אפל, בגדיה קרועים והוא אונס אותה שוב ושוב בפראות. ובכן? האם התמונה הראשונה שקרה? הרי לכד הצלם המחונן רגע אחד, של אמת, של כאב, של "תמיד יש שני צדדים למטבע", של "גם מזה ומזה אל תנח ידיך", של "הרצון לספר את הסיפור גם מהצד השני". ובכל זאת הוא שקרן. המיקרו בלי המקרו יכול לתעתע. וכשפותחים את העדשה מעל התמונה הקשה הזו - מה רואים? את ילדי שדרות רואים שם. ואת ניסיונות והצלחת הברחת אינסוף אמצעי לחימה שכולם נועדו להשמיד את עם ישראל, ואת התחפושות במעברים שאישה הרה ואומללה כביכול מטמינה בתוכה מטענים רבי עוצמה (דבר שקרה שוב אך לפני כמה ימים) ואת האמבולנסים זועקי האזעקה המלאים בחומרי נפץ, ואת הציבור הפלשתיני שבחר ברובו את ממשלת החמס, שלא מכיר במדינת ישראל, שמייחל ואף עושה ככל יכולתו להשמדתה. את כל זה רואים משאך נפתחת העדשה. תמונה קשה. אך שיקרית. ואל תקשקשו לי כי בגלל הכיבוש (המשחית והרע כשלעצמו) אין להם עבודה. כי "הכיבוש" סיפק להם יותר עבודה ולבטח יותר פרנסה משל אחיהם במדינות ערב. מה שפועל מהשטחים, מסוכן קטיגורית, מרוויח בישראל הכובשת בחודש, מרוויח אחיו מירדן ובוודאי מסוריה בקושי בשנה. ואל תספרו לי שבגלל הכיבוש אין להם בתי חולים. יש להם בתי חולים טובים יותר מלכל מדינות ערב. תגיעו פעם למיון בהדסה, או סורוקה או כל מקום אחר. ואל תספרו לי שבגלל הכיבוש הם עניים ומחוסרי כל. הם כאלה כי הם, כמעט בכל מקום ואתר (ערבים/מוסלמים) בוחרים לחיות ככה. במסואבות והמושחתות שבמדינות. תחת עריצים, ללא זכויות, כאשר חצי מהאוכלסיה לפחות - קרי הנשים - לא שותפות למעגל העבודה ותפקידן מסתכם בהולדה אינסופית ובהירצחות מעת לעת. אמרתי ואומר שוב - הכיבוש הוא נורא. ויותר, הכיבוש משחית את הכובש, אבל נשבר הזין לשמוע כמה " הם" אומללים בגינו. הם אומללים כי הם חארות אנושיות ולא אנושיות. שמעתם על תרומתו של בן לאדן לאחר הצונאמי באינדונזיה המוסלמית - בית אחיו - לשיקום המדינה? האם תרם לפיתוח הכלכה, החברה, הרפואה והחינוך איפושהו? הוא מעדיף להעמיד את כספו, רכושו, אונו וכישוריו לטובת החרבת המערב ותרבותו. ככה הם חיים ובשחיטת אחיהם (קודם כל וטוב יותר מאחרים) הם רואים נחמה ומוצאים ענין. לנו? לנו אין כל קשר לזה.