מהי הטרדה
סוגיית ההטרדות כשעולה בכל פעם, והשיח על הטרדה מהי, מרימים מחשבות על סיטואציות לא נוחות של ממש, שכמעט רק בדיעבד הרגעים שם נתפסים כה מעיקים. הטרדה, כלשהי, גם ללא התייחסות למיניות שלך- היא אכן הטרדה, לכל דבר.
רציתי לשתף, על תסכול. על אכזבה עצמית מינימלית ככל שתהא, מלווה בהרגשה נוראה של קוצר-יד לעצור, להפסיק, ולהדוף כל רע מסביבך. על מנת להבהיר, אנסה להציג מקרה כדוגמא אחת מיני רבות שתקועה כזיכרון המהבהב אצלי בראש המון.
בקיץ שעבר, אני נרשמת למסגרת. קבוצה של 40 איש. נשים-גברים. הכל מעולה, חמולה, שיחות נוגעות, צחוקים, חוויות. כמובן שלא משנה כוונתך, היכן שהוא, יצרת את הרושם של החברמנית, האדיבה, הגזעית והקלילה. אוקיי, עד כאן מגניב. אבל, באיזשהו שלב את שוכחת, שוכחת מה לא לעשות- לא לצחוק מהבדיחות שלו. שאז יצורון מטורלל כבן 52 לוקח על עצמו משימה: להתיישב בכיסא הריק שעל ידך בכל הזדמנות, למלמל עיוות מוזר של שמך למרות שאותך זה ממש לא מצחיק, להציע לתת לך שוב טרמפ הביתה למרות שסירבת בנימוס 10 דקות לפני - כששאל בפעם הראשונה. וגם לאחר תאריך עזיבתו את הקבוצה להגיח לביקור, משום מקום נתקל בך במסדרון, הוא מתעלק עליך בצאתך והתחלת דרכך לביתך, מדביק לך נגיעות אמה-מרפק בלי סוף, עד מתי שאת נכנסת לרכב ונוסעת הכי רחוק ממנו, היצור. (כל ציוני האירועים לחלוטין כאן על קצה המזלג)
שואלת את עצמי, מה היה כבר עוזר אחרת, האם נחוץ היה להבהיר בתקיפות לאיש שהתנהגויותיו כלל לא משעשעות או מבדרות אותי, האם הסימנים שזה מציק, מעיק, והסלידה העזה ממנהגיו,לא הספיקו? הרי בסופו של דבר, פיזרתי רק רמזים של עצבים.
ברצינות, לצרוח עליך? להיות מספיק מרוכזת בבעיה כדי להפנים ולהודות שאתה מרגיז אותי?
מרוב הרהורים למען האמת, זה אפילו בא לי בחלום של הלילה הקודם. ראיתי הטרדה, מצידם של שניים. והם לא חדלו- עד שאני מתפרצת עליהם באופן מחריד.
אני מאוד מתחרטת שלא הפגנתי אסרטיביות בצורה משמעותית בכדי לגרום להעמדה במקום, להבהיר, לבקש שדי זה די. אבל איני מאשימה את עצמי. ובכלל- לא חושבת שיש סיבה להאשים. אפילו טיפשה יודעת ש"לא", ברוב רובם של המקרים לא יעזור גם שהיא מתכוונת לזה, והיא תמיד מתכוונת לזה. פשוט תזכורת אינסופית לקושי העצום הזה.
מדכא מאוד להודות בכך שאסרטיביות יתרה מצדי אולי לא היתה מהווה פתרון.
עצוב ביותר.
סוגיית ההטרדות כשעולה בכל פעם, והשיח על הטרדה מהי, מרימים מחשבות על סיטואציות לא נוחות של ממש, שכמעט רק בדיעבד הרגעים שם נתפסים כה מעיקים. הטרדה, כלשהי, גם ללא התייחסות למיניות שלך- היא אכן הטרדה, לכל דבר.
רציתי לשתף, על תסכול. על אכזבה עצמית מינימלית ככל שתהא, מלווה בהרגשה נוראה של קוצר-יד לעצור, להפסיק, ולהדוף כל רע מסביבך. על מנת להבהיר, אנסה להציג מקרה כדוגמא אחת מיני רבות שתקועה כזיכרון המהבהב אצלי בראש המון.
בקיץ שעבר, אני נרשמת למסגרת. קבוצה של 40 איש. נשים-גברים. הכל מעולה, חמולה, שיחות נוגעות, צחוקים, חוויות. כמובן שלא משנה כוונתך, היכן שהוא, יצרת את הרושם של החברמנית, האדיבה, הגזעית והקלילה. אוקיי, עד כאן מגניב. אבל, באיזשהו שלב את שוכחת, שוכחת מה לא לעשות- לא לצחוק מהבדיחות שלו. שאז יצורון מטורלל כבן 52 לוקח על עצמו משימה: להתיישב בכיסא הריק שעל ידך בכל הזדמנות, למלמל עיוות מוזר של שמך למרות שאותך זה ממש לא מצחיק, להציע לתת לך שוב טרמפ הביתה למרות שסירבת בנימוס 10 דקות לפני - כששאל בפעם הראשונה. וגם לאחר תאריך עזיבתו את הקבוצה להגיח לביקור, משום מקום נתקל בך במסדרון, הוא מתעלק עליך בצאתך והתחלת דרכך לביתך, מדביק לך נגיעות אמה-מרפק בלי סוף, עד מתי שאת נכנסת לרכב ונוסעת הכי רחוק ממנו, היצור. (כל ציוני האירועים לחלוטין כאן על קצה המזלג)
שואלת את עצמי, מה היה כבר עוזר אחרת, האם נחוץ היה להבהיר בתקיפות לאיש שהתנהגויותיו כלל לא משעשעות או מבדרות אותי, האם הסימנים שזה מציק, מעיק, והסלידה העזה ממנהגיו,לא הספיקו? הרי בסופו של דבר, פיזרתי רק רמזים של עצבים.
ברצינות, לצרוח עליך? להיות מספיק מרוכזת בבעיה כדי להפנים ולהודות שאתה מרגיז אותי?
מרוב הרהורים למען האמת, זה אפילו בא לי בחלום של הלילה הקודם. ראיתי הטרדה, מצידם של שניים. והם לא חדלו- עד שאני מתפרצת עליהם באופן מחריד.
אני מאוד מתחרטת שלא הפגנתי אסרטיביות בצורה משמעותית בכדי לגרום להעמדה במקום, להבהיר, לבקש שדי זה די. אבל איני מאשימה את עצמי. ובכלל- לא חושבת שיש סיבה להאשים. אפילו טיפשה יודעת ש"לא", ברוב רובם של המקרים לא יעזור גם שהיא מתכוונת לזה, והיא תמיד מתכוונת לזה. פשוט תזכורת אינסופית לקושי העצום הזה.
מדכא מאוד להודות בכך שאסרטיביות יתרה מצדי אולי לא היתה מהווה פתרון.
עצוב ביותר.
