מבינה אותך זה טוב.
אבל בואי תביני גם את משהו.
זה נורא כיף שמבינים אותנו. שאנחנו מקבלים תמיכה לעמדתנו. זה אפילו חיוני.
הבעיה היא שאם יש שם רק תמיכה בעמדתנו, ואין איתגור של האמונות שלנו, העצה עצמה תהיהי נעימה, אבל לא מקדמת במיוחד.
(סליחה נוסעת27, זו דעתי).
בכל סכסוך אנושי, ובכלל זה סכסוך זוגי, אנשים נוטים להעביר את האחריות במצב לשני, ולראות בעצמם קורבן הנסיבות. יש משהו מאוד נח פסיכולוגית בעמדה הזאת. אני קורבן. העולם מתבקש להכיר בקורבנותי מול השני שהוא לא הוגן, מנצל, וכולי.
אין פה בכלל שאלה של עובדות. העובודות בדרך כלל מגלות שבכל מערכת יחסים יש שני צדדים, ושניהם עושים לפעמים טעויות.
זו בעיקר שאלה של עמדה נפשית. האם אני מסתפק בתלונות על האחר, בחיזוק עמדתי שאני צודק, או שאני תורם משהו ממשי לשינוי המצב? בעצה שהיא כל כולה מבינה ותומכת, העצה היחידה שיכולה להיות היא "תלחמי על צדקתך". אז יש לי הפתעה בשבילך: גם הצד השני יודע להילחם. ואולי אפילו יותר טוב ממך.
כי אני קולט שאת בדפוס שהוא נפוץ תרבותית אצל נשים, דהיינו שהכח הממשי הוא אצל הגבר. האישה תומכת, עוזרת, אבל לא ממש מעצבת את המציאות. היא תסבול ותסבול עד שלא תוכל יותר, ואז יבוא פיצוץ, ואולטימטום. ומה אחרי האולטימטום? האם פתאום ישתנה מערך הכוחות, ויחזור אליך הביטחון?
זו הנקודה. אז בהחלט יפה שנוסעת27 קלעה להרגשתך, ואני מאה אחוז בעד. רק תזכרי גם את הצד השני של הסיפור. מה את תורמת לשינוי המציאות? האם אולטימטום הוא הצעד הנכון?