לשאת בתדר האהבה

מציאות לחוד ופוטנציאל לחוד אם הם לא היו נמצאים

הפוטנציאל שלהם לא היה יכול להתגשם ואז כל השיחה הזו הייתה תיאורתית גרידא במקרה הטוב.
אבל אתה הגעת לזה לדבריך משמע הדבר אפשרי.
כלומר הוא כבר נמצא אבל צריך לאפשרו
 
כדי להגשים דבר שכרגע לא נמצא צריך להאמין בנמצאותו זה הכל

לכן העיקשות להתעקש על ניסוח זה.
 

neophile

New member
את יכולה להאמין שאי ביטוי של רגשות שליליים יאפשר לך להגיע

לכך .
&nbsp
אם רק תאמיני בלי להשתמש בכוח האמונה כדי להתנגד למכאניות אז זה לא יעזור לך יותר מדי ... זאת אמונה בלי כיסוי ..
אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו !
&nbsp
 
לגבי זה כתבתי לך בסעיף אחר


אני בהחלט תומכת באפשרות שזה עוזר אבל חושבת שזה בנוי משני שלבים ולא מספיק להמנע מהביטוי
קשה גם להכיל את הרגשות בתוך עצמך.
לילה טוב ניופיל!
 
עוד שאלה

אם אתה לא מחשיב רגשות חיוביים לכאילו שהם הפכפכים עם חוסר שביעות הרצון הקטן ביותר
למה אתה מחשיב את כל הרגשות השליליים לרגשות שליליים אם יש כאילו שעם שביעות הרצון הקטן ביותר
מתהפכים?
 

neophile

New member
רגשות שליליים מבזבזים את האנרגיה

לא רק של המרכז הריגשי אלה של כל המרכזים ...
&nbsp
&nbsp
 

ינוקא1

New member
אז אם זה לא תלוי בנסיבות

אז אתה צריך לאהוב את איש דעאש שמוריד לך את הראש.

אתה אוהב את החבר'ה כאן , למשל ? אהבה ללא תנאי ?

http://cdn0.vox-cdn.com/assets/4623305/Screen_Shot_2014-06-16_at_1.10.48_PM.png

לגבי המשוואות שלך

אהבה לא תנאי = רגש גבוה= היזכרות עצמית

זה כמו :

בטטה = מלפפון = כוסברה.

זה הגיוני בערך באותה מידה.

ההתחלה היא ללמוד לבטא את הכל בזמן הנכון ובמקום הנכון.
וזהו.
 

neophile

New member
אתה חוזר על אותו טיעון

אהבה ללא תנאי זה לא "לאהוב את" - זה לא קשור לאף אחד מלבדך, זה מצב ריגשי שאתה בוחר להיות בו וזה הכל .
&nbsp
תגיד לי מה קורה לך ינוקא ? מה עובר עליך ? מה קרה נהיית כלכך "יד שמאלית" פתאום ?
&nbsp
&nbsp
 

ינוקא1

New member
אבל זה כן קשור

אהבה זה "לאהוב את" או שאינני יודע עברית.

אהבה שקשורה רק לעצמך זה לא אהבה אלא אוננות.

ואין לי מושג מה זה "יד שמאלית" , אבל הדיבורים האלה בסיסמאות מעלים לי את הסעיף.
 

ינוקא1

New member
נ.ב.

ועוד משהו :

האנושות מליאה ב"טפילים" - כל מיני רעיונות דפוקים שנכנסו לתוכה דרך אידאולוגיות שונות , עד שהפכו לציווים חברתים , דתים ביולוגים.
הם אומנם נראים לפעמים כמו אידאלים נשגבים , אז כשבודקים לעומק , מגלים את מהותם האמיתית.

ה"אידאל" הזה של "אהבה ללא תנאי" , שנשמע על פניו יפה מאוד , הוא גם כן סוג של טפיל.
זה סוג הטפיל שיהפוך אותך לקורבן במשך שארית חייך - ממש כמו ישו הנוצרי.
ואני לא אומר זאת סתם , אלא אני אומר זאת כי באמת ישו הוא אחד מאלו שהעבירו את הטפיל הזה הלאה.
"להפנות את הלחי השניה" , להיות "קורבן" בסוף חייו וכו'.

דוגמה למשל למעבר של הטפיל הזה , אפשר לראות בסיפור שכרגע יש עליו דיון בפורום מקביל :

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1779&messageid=176098143

למרות שאני יכול לכבד בחירה של אדם "להציל עקרבים" , כל עוד הוא מודע לתוצאות ולא חי באשליות שלא יעקץ , בכל זאת רואים את הטפיל הנ"ל גם בסיפור הזה.
הסיפור הזה למשל מחדיר את הרעיון שצריך "לאהוב \ לרחם על כולם". גם על עקרבים , ושהנזיר שהוא מודל לחיקוי פעל כך , וזה הטבע שלו וכו'.

בסופו של דבר , כשהסיפור הזה ודומיו נכנסים עמוק לתודעה , מה שקורה לאדם זה שהוא מתחיל להציל עקרבים , שעוקצים ועוקצים אותו.
ואני מתכווין לעקרבים על שניים.
וזה בדיוק מה שעושה הטפיל - הופך אותך לקורבן ולפראייר של כל עקרב מזדמן.

אהבה אמיתית היא לא "ללא תנאי" , אהבה אמיתית היא עם התנאי - שזה נכון.
אהבה אמיתית היא מאוזנת.
וכמה שלא תאהב לשמוע את המילה הזו , זו המילה שמבטאת טבע בריא.
אין צורך בשום בית ספר כשמבינים את המילה הפשוטה הזו לעומקה.
 
העיסוק באחר

בשלב מסויים ניתן אולי לראות בכל אדם את מי שהוא, ולא את מי שאנחנו רוצים שיהיה או חושבים שנכון שיהיה.
ברגע שזה מתרחש, אין יותר צורך לחפש "הדדיות" או "איזון" ביני לבין אחרים, כי ברור שאיננו דומים אחד לשני.
המונחים "קורבן" ו-"פראייר" טומנים בתוכם ציפיה ממישהו אחר להתנהג בצורה מסויימת, אולי כפי שאני מדמיין ש"נכון" להתנהג.
הדבר דומה להליכה ביער ולצפות מהעצים לסור מדרכם בכדי שאוכל לעבור, או לפחות לפנות מעט את הדרך.
העצים לא זזים, העקרבים עוקצים ויש אנשים שמרמים או מקללים או מכים.
כל הדברים האלה אינם נתונים לשליטתך, הם המציאות.
העיסוק ב"למה הם מתנהגים כך" כלל אינו רלוונטי.
הדרישה לאיזון או הדדיות היא בעצם להתנות את מי שאתה בהתנהגות של אדם אחר.
הנזיר הציל את העקרב לא כי הוא מזוכיסט או "פראייר", אלא כי הוא נזיר שמציל עקרבים.
הטבע שלו אינו מותנה בטבע של העקרב, בדיוק כמו שהגעה לצד השני של היער אינה מותנית בכך שהעצים יזוזו.
הוא עושה את מה שהוא עושה תוך שילוב עם המציאות ולא תוך התנגדות או שיפוט שלה.
 

ינוקא1

New member
האחר והמציאות החיצונית

הם אבן הבוחן למה שקורה אצלך בפנים.

אתה יכול להיות "מואר" מבפנים עד מחר. השאלה היא מה קורה כשאתה יוצא "החוצה".
רק אז ניתן לראות האם ההארה שווה משהו.

הדרישה לאיזון או הדדיות "חיצונית" , היא המבחן של התהליך הפנימי.
כשאתה באמת מאוזן מבפנים , אתה גם מאוזן מבחוץ.

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/684/819.html
 
לא הבנתי איך זה קשור למה שכתבתי

כמובן שאתה מגיב למציאות החיצונית, אתה חי בתוכה ואין לך הרבה ברירה.
השאלה היא האם אתה מגיב למציאות עצמה, או לדמיון שלך על איך היא "אמורה" להיות?
כתבת כאן בעבר על לקיחת אחריות. לקיחת אחריות אמיתית היא היכולת להיות מי שאתה ללא תלות באחרים.
אם אתה רוצה להציל חיים באשר הם, אז תציל חיים באשר הם. אם אתה רוצה הכרת תודה, אז תציל חיים רק כשמודים לך על כך.
אם נתת לתת לאדם להידרס רק כי הוא אלים וגס-רוח, אז האחריות למותו היא עליך בלבד, כי אלימותו אינה קשורה לכך כלל.
הסיפור הזה של "אם הוא לא היה אלים אז הייתי מציל אותו" הוא סיפור מדומיין שאינו רלוונטי למציאות בשום צורה.
המציאות היא שהוא אלים. אתה בחרת שלא להציל אותו כי אינו מתאים לאדם לא-אלים שהמצאת.
זו משמעותה של לקיחת אחריות - כאשר אתה בוחר להתנהג בהתאם למציאות ולא בהתאם לאיך שהמציאות "אמורה" לדעתך להיראות.
טבעו של הנזיר הוא להציל חיים, ולכן הוא מציל חיים ואינו עוסק בעקרבים מדומיינים שאינם עוקצים לעולם.
 

ינוקא1

New member
זה מתייחס למשפטים הללו שלך :


"הדרישה לאיזון או הדדיות היא בעצם להתנות את מי שאתה בהתנהגות של אדם אחר.
הנזיר הציל את העקרב לא כי הוא מזוכיסט או "פראייר", אלא כי הוא נזיר שמציל עקרבים.
הטבע שלו אינו מותנה בטבע של העקרב, בדיוק כמו שהגעה לצד השני של היער אינה מותנית בכך שהעצים יזוזו.
הוא עושה את מה שהוא עושה תוך שילוב עם המציאות ולא תוך התנגדות או שיפוט שלה."


הדרישה לאיזון או הדדיות היא הדרישה "להגיב נכון יחסית למציאות".
החוכמה היא להיות עם המציאות החיצונית בהרמוניה.
וזה דווקא כן דורש שיפוט מתמיד של המציאות (שיפוט מבחינתי כידוע איננו מילה גסה).

הטבע הפנימי שלי המהות הלא משתנית , מגיבה באופן שונה בכל מפגש עם המציאות.
לפעמים יהיה אדם שראוי להציל אותו - מבחינתי למשל אדם היודע להכיר תודה זה אדם שראוי להציל.
ולפעמים יהיה אדם שלא ראוי להצילו - מבחינתי אדם שלא יודע להכיר תודה זה אדם שלא ראוי להציל.

זה לא שאני זקוק להכרת התודה שלו , אבל זה פשוט מעיד עליו כאדם , ומשפיע על הבחירה שלי.
הבחירה שלי היא אחת - "להציל אדם ראוי".
אבל בעולם המעשה מכיוון שיש אנשים ראויים ויש כאלו שלא , אז לפעמים אציל ולפעמים לא.

הדרך להארה מבחינתי היא שאדם ישאל את עצמו כל הזמן "מה נכון ?"
לא "מה אני רוצה ?" לא "מה נחמד ?" לא "מה לימדו אותי ?"
אלא רק "מה נכון ?" ויפעל בהתאם.
לזה אני קורא לקיחת אחריות.

מי שמקובע כל הזמן על "להציל עקרבים" מבחינתי אוטומטית מפספס את הפואנטה , כי יתכן שבסיטואציה מסוימת הדבר הנכון זה "להרוג עקרבים".
 
הדינאמיות בהחלט חשובה

אני מסכים שעדיף לבחון כל מקרה לגופו ולא לדבוק בעקרונות.
הנקודה היא שכאשר אתה בוחר "להציל אדם ראוי", הרי שאתה לא זה שבוחר כלל.
כלומר, ההחלטה שלך תלויה בגורם חיצוני לך - כמה האדם השני "ראוי" להצלה על פי איזה סט עקרונות שהגדרת לעצמך.
אתה בעצם אומר שאינך פועל על פי עקרונות, אך מצפה מאחרים לפעול על פיהם, ואף מגיב לעקרונות שלהם.
לכן, ה"מה נכון" שלך במקרה הזה נקבע על ידי עקרונות או התנהגות של אדם אחר.
אולי ראוי לבדוק קודם כל מדוע בכלל לעזור לאדם אחר, למה לטרוח להציל מישהו שעומד להידרס?
עבדת במשך שנים כמטפל, מדוע? מה גרם לך לרצות לעזור לאנשים ולטפל בהם?
האם בחרת לטפל רק באנשים ש"הגיע להם"?
האם בדקת כשהגיע אליך מטופל האם הוא "ראוי" לטיפולך?
 

ינוקא1

New member
אני פועל על פי

עקרונות , אך הם אינם מקובעים.
אדם חסר עקרונות לחלוטין איננו אדם אלא ג'לי חסר חוט שדרה.
לעומת זאת אדם עם עקרונות מקובעים מידי איננו אדם אלא סתם בלטה.

קיים איזון שמאפשר עקרונות (הנותנים יציבות) עם גמישות (הנותנת זרימה).

אני כל כך אוהב את הצ'י גונג , כי זה אחד הדברים שנלמדים בו דרך הגוף באופן היפה ביותר :
מצד אחד השמירה על "מרכז" יציב פנימי , ומצד שני היכולת לזרום בתנועה באופן חיצוני.

ודרך הצ'י גונג למדים שלא רק שאין כאן סתירה , אלא שדווקא מרכז פנימי היציב הוא זה שמאפשר לך זרימה חיצונית , ודווקא הזרימה החיצונית היא זו המאפשרת מרכז יציב.

כמו כן השיפוטיות חשובה - להרגיש בכל רגע :
מה קורה איתך ? היכן מרכז הכובד שלך ? האם קיים מתח או נוקשות מיותרת בגוף ? האם ניתן לעשות את התנועה באופן נכון יותר ?
וכנ"ל בעבודה עם בן זוג כמו "פושינג הנדס" - להרגיש את תנועתו של בן הזוג ולהגיב נכון.
כך אתה מתרגל את יכולתך להיות בהרמוניה ובאיזון לנוכח אתגרים שונים - אם זה בתרגול לבד בודד , אז האתגר הוא בתנועות השונות , ואם זה עם בן זוג אז האתגר הוא להישאר יציב וזורם לנוכח תנועותיו ומהלכיו של האחר.

כך גם לגבי עבודתי כמטפל -
ראשית , כשאני מקבל אדם אני מאמין שזה לא במקרה.
יש סיבה למה נפגשנו.
ומשם אני מתחיל לרקוד איתו את הריקוד - אני שואל את עצמי "מה נכון ?" ומשתדל להגיב בהרמוניה איתו ועם המציאות.

יתכן למשל שהדבר הנכון זה להיפרד אחרי פגישה אחת.
ויתכן שהדבר הנכון זה ללוות אותו יד ביד כמו ילד קטן.

העיקר זה כל הזמן לשאול את עצמי את השאלות - בדיוק כמו בצ'י גונג , ולהגיב בהתאם.
 
כל זה נכון ומדויק

אתה מתאר מצב בו אתה מגיב לאדם כפי שהוא, כלומר מגיב למציאות.
אתה לא עוסק באיך היית מגיב לו הוא היה עושה תנועה שונה.
אתה עוסק רק בתנועה הנוכחית שלו, ומגיב אליה כפי שנכון לך.
בדיוק כך אפשר לעשות גם באינטראקציות אחרות עם אנשים - להגיב למציאות.
להחליט האם נכון לי לעזור או לא לעזור בהתאם למציאות, ולא לומר "הייתי עוזר לו אם הוא היה מכיר תודה".
ישנם אולי אנשים, כמו אותו נזיר מדובר, שעוזרים כי עצם העזרה מעניקה להם משהו.
הם אינם שופטים את הצד השני או מצפים ממנו להתנהג בצורה אחרת.
הם פשוט עוזרים כי הסבל הנגרם להם למראיתו של עקרב טובע גדול מזה הנגרם מעקיצתו.
אם אתה עוזר רק למי שמכיר תודה על כך, למה בעצם אתה עוזר מלכתחילה?
למה אתה באופן אישי עוזר לפעמים לאנשים אחרים? מה זה נותן לך?
זו לדעתי השאלה המעניינת באמת.
הנזיר כבר ענה עליה לעצמו, האם ענית עליה לעצמך?
 

ינוקא1

New member
בגדול , כן עניתי.

אני עוזר למי שמכיר לי תודה , כי מי שאינו יודע להכיר תודה הוא לא ראוי לעזרה מבחינתי.
אינני זקוק לתודה שלו , אך הכרת תודה מעידה האם האדם ראוי או לא.

כמובן כפי שכתבתי קודם , זה העיקרון. אך במציאות יתכן וזה ישתנה לפי מה שארגיש באותו רגע.

יש ביהדות משפט מאוד נכון בעיני : "המרחם על אכזרים , סופו שיתאכזר על רחמנים".
(המקור לזה הוא שאול שריחם על אגג מלך עמלק , ובהמשך הדרך רצח את כהני נוב).

בדרך כלל מי שמרחם על אכזרים מזיק לעולם. מי שמרחם על אנשי חמאס , לדוגמה , גורם לעולם נזק , והוא המכשול האמיתי לשלום.
יש מקום גם לאכזריות - וגם אכזריות יכולה לשרת את החיים , במקום ובזמן הנכונים.
ולעומת זאת יש מצבים בהם הרחמנות היא רעה והיא משרתת את המוות.

אדם שאיננו יודע להכיר תודה , זה פגם בסיסי באישיות.
איך אמר הנביא ישעיהו ? "ידע שור קונהו , וחמור אבוס בעליו , ישראל לא ידע עמי לא התבונן".
גם שור או חמור יודעים להכיר תודה.
אך אדם - עקרב כזה שאינו מכיר תודה זה יצור מזיק.
ועל יצור כזה אסור לרחם.
 

ינוקא1

New member
יצא לי , אגב ,

במסגרת עבודת האבטחה שלי , לשמור על אדם שניסה להתאבד.
אדם מבוגר , נראה אמיד , וראיתי את משפחתו - משפחה למופת שאני מאחל לכל אחד שיהיו לו ילדים כאלו ואשה כזאת.
(ולשמחתי יש לי "טביעת עיין" טובה בדברים הללו , אינני טועה).

אז למה הוא ניסה להתאבד ?
הסיפור שלו היה שהוא פשוט "יס - מן".
"עוזר לכולם".
כולם מבקשים ממנו עזרה , והוא לא יכול להגיד "לא".
כך הוא הגיע למצב כלכלי קשה , והפתרון היחיד שהוא חשב עליו היה להתאבד ושביטוחי החיים שלו יכסו את החוב.

המסקנה :
גם נתינה צריך להגביל.
אדם צריך להיות בעל "חוש" למי לתת ולמי לא לתת.

לשמחתי , אני יכול להגיד על עצמי שנתתי המון , כולל בזמנים ש"לא היה לי" , ולא ניזוקתי מכך.
ולמה ?
כי נתתי לדברים ולאנשים שהיו ראויים בעיני.
תמיד ידעתי לאן זה הולך.
נתתי כשזיהיתי צורך אמיתי , ואז נתתי - לפעמים גם בלא ידיעה של המקבל.

במיוחד במגזר הדתי , אגב , הנתינה היא תעשיה שלימה - יש תעשיה שלימה של מכתבים קורעי לב כדי להוציא כסף מאנשים.
כשהייתי צעיר זה אומנם השפיע עלי , אבל בהמשך הבנתי שזה פשוט לא נכון.
זה לא נכון ואסור לתת , כשאינך מזהה בעצמך את הצורך , כשאינך "שם".
הנתינה צריכה להתבצע רק לפי ה"חוש" שלך האם נכון או לא נכון לתת , ולפעמים לא מספיק רק "לתת" אלא צריך גם ללוות את הנתינה כדי שתהיה אפקטיבית.

גם הכסף הוא אנרגיה שלנו , והאנרגיה שלנו מוגבלת.
ממילא לא כדאי לבזבז את הכסף ואת האנרגיה שלנו על עקרבים.

כבוד לאנרגיה , הגבלת הנתינה למקום הנכון , זה אחד הדברים הכי חשובים בעיני היום.
 
למעלה