לשאת בתדר האהבה

[neophile]

ממש לא !

כמו כן לא דיברתי על "אהבה למישהו" אלה על הרגשת האהבה ללא תנאי - ללא תנאי זה אומר שהיא לא תלויה באף אחד מלבדי .
&nbsp
כמו כן הסברתי שאני מתייחס לאהבה זוגית באופן שונה מאהבה ללא תנאי .
&nbsp
לכן אין שום הצמדות באהבה ללא תנאי .
&nbsp
&nbsp

 

[הקוסמת הורודה]

ועדיין בזוגיות יכולה להתקיים במקביל אהבה רגילה ואהבה ללא תנא

י

 

[ינוקא1]

נניח עכשיו בא אליך

איש דעאש ורוצה להוריד לך את הראש.

אז אתה אוהב גם אותו ?

אם תשובתך היא "לא" , אז כבר יש תנאים באהבה שלך - יש אנשים שאינך אוהב.
ואם תשובתך היא "כן" , אז ישו יהיה גאה בך.

 

[neophile]

אתה סתם לוקח את זה לקיצוניות כדי למצוא תירוצים

אני שוב אחזור על זה - אהבה ללא תנאי היא ללא תנאי .
&nbsp
אם קשה לך עם המונח "אהבה" כי אתה מקשר אותו להתנהגויות מסויימות אז תשתמש במונח - הזכרות עצמית .
&nbsp
ברור שמצבים שמעוררים רגשות שליליים הם מצבים מאתגרים להיות בהם בהזכרות עצמית , אין שום ספק לגבי זה , אבל רק בגלל שישנם מצבים כאלה - זה לא תירוץ כדי להמנע ממאמצים בכיוון הזה .
&nbsp
זה כמו שתגיד שאם יש מצבים כאלה שמעוררים רגש שלילי - אז זאת הצדקה להיות ברגש שלילי כל הזמן .
זה לא הגיוני ...
&nbsp
זה כמו להגיד שאם מישהו מעצבן אותי - אז זה תירוץ להיות מעוצבן על כל האנשים שאני פוגש .
&nbsp
אלו חיים מאוד מכאנים ועלובים שאין בהם שום רצון .
&nbsp

 

[הקוסמת הורודה]

 

[הקוסמת הורודה]

תוספת לניופיל רב המצבים בחיים לא כאילו קיצוניים

זה כלי להתמודדות יומיומית.

 

[neophile]

נכון מאוד

רוב המצבים הם לא קיצוניים כלכך ועדיין אנחנו יכולים ליפול בעקבותיהם לתהום ולהרגיש ש"הגיעו מים עד נפש" הבעיה היא שהסף של הנפש הוא מאוד נמוך ... ויש לעשות מאמצים כדי להעלות אותו - וזה מתרחש בהדרגתיות .
&nbsp
סיטואציות יום יומים שכאלה הן הזדמנויות מצויינות לתרגל את זה כדי להעלות את הסף הזה - כי אותו הסף הוא גם היכולת שלנו להיות באהבה .
&nbsp
זאת אומרת שיש יחס ישיר בין היכולת שלנו להתמודד עם מטענים רגשיים לבין היכולת שלנו להיות בהזכרות עצמית .
&nbsp
&nbsp

 

[הקוסמת הורודה]

כל מילה סלע ניסחת את זה יותר טוב ממני!

 

[ינוקא1]

"ללא תנאי" - זו הקיצוניות

1. אני אוהב את מי שנכון לאהוב , ושונא את מי שנכון לשנוא.
וזה נקרא "איזון".

2. מה הקשר בין "אהבה" לבין "היזכרות עצמית" ?

אני לא מתאמץ לזכור את עצמי , ואינני רואה טעם לשטות זו.
כשעושים צ'י גונג ומפתחים מודעות גופנית , אז אתה ממילא זוכר את עצמך.

3. אני לא מכיר "רגש" שלילי - כל רגש הוא טוב בזמנו ובמקומו , ורע שלא בזמנו ולא במקומו.

אם למשל תשתמש באהבה כלפי רשעים אכזרים , אז אהבה הופכת לרגש שלילי מאוד.
ואם תשתמש כלפיהם בשנאה , אז שנאה הופכת לרגש חיובי.

 

[נציב המים]

שאלה

איזה שימוש יש לשנאה?
כיצד שנאה של מישהו או משהו "מפתחת" אותך מבחינה אישית?
אם מישהו בא אליך עם רובה ומאיים עליך, יכול להיות שתאלץ להרוג אותו בכדי לשרוד.
אבל האם אתה חייב לשנוא אותו בכדי לעשות זאת?
האם רגש השנאה כלפיו תורם לך באיזושהי צורה?
האם יש ערך לשנאה בפני עצמה?

 

[ינוקא1]

אענה לך בשאלה -

אם אין לה שימוש , אז למה היא קיימת ?

אני מסכים שברמות גבוהות , אין שינאה.
אך ברמות הללו להבנתי אין גם אהבה.

 

[neophile]

כעס יכול לשרת אבל שנאה היא עיוורת

 

[ינוקא1]

עיוורת , האומנם ?

 

[נציב המים]

שאלה טובה

אינני פסיכולוג, כך שאיני יכול להסביר לך מדוע השנאה קיימת בכלל בני האדם.
באופן אישי נראה לי שהשנאה מקורה בהזדהות או הצמדות לאיזו דעה, הנובעת לרוב מאיזה דמיון של "איך נכון להיות/לעשות".
עלי להודות שאינני זוכר את הפעם האחרונה בה חשתי "שנאה יוקדת" למשהו או מישהו, ואינני חש בחסרונה.
יש גם סוג של אהבה שהוא הצמדות מסוג זה, אבל אני לא חושב שזו האהבה שנאופיל מדבר עליה.
האהבה הזו היא "ללא תנאי", כלומר אינה תלויה במעשים או דברים חיצוניים, אלא רק בקבלה של המציאות כפי שהיא.
כלומר, במקום להזדהות עם רעיון דמיוני ולאהוב אותו, אפשר לאהוב את המציאות הנוכחית.
במצב הזה האהבה היא ללא תנאים, כי המציאות אינה קשורה ל"נכון" ו-"לא נכון", היא פשוט מה שיש עכשיו.
אם אדם רוצה לירות בי, וודאי שאנסה למנוע ממנו לעשות זאת, אך אין לי שום צורך לשנוא אותו רק כי הוא שונא אותי.

 

[הקוסמת הורודה]

אני דווקא כן התנסיתי בשנאה אוהו וזה לא תרם לי מאום

 

[ינוקא1]

גם אני לא פסיכולוג

אבל אני חושב ששנאה משרתת צורך הישרדותי.
בדיוק כפי שהמשמעות של אהבה היא "קשירת קשרים" והתחברות עם מישהו \ משהו , שינאה זה ההיפך.
שינאה מלמדת אותך לעמוד על שלך , ולהיות מי שאתה גם נגד רצונו של האחר.

רק ששינאה שייכת לשלב פרימיטיבי יחסית , שהוא בעיקר חייתי , ללא מילים.
עם התפתחות האדם , חלה עליה והתמרה של הרגש אל השכל.
ולכן ככל שהאדם מפותח יותר , הוא שונא פחות , אך גם אוהב פחות.
אוהב במובן של היקשרות והיצמדות למישהו \ משהו.
לכן אהבה ושנאה רגשיות , הן חלקים חיוניים של החלק הבהמי \ חייתי שלנו.
(למשל ילד קטן שלא ישנא או יאהב , זה משהו לא נורמלי בהתפתחותו).
אך ככל שמתבגרים וחלה ההתמרה אל השכל , צריך אותם פחות.

אבל הם טובים וחיוניים בזמנם ובמקומם.

לגבי דבריך על "אהבה למציאות הנוכחית" - היא איננה משהו שבאמת אתה יכול לאהוב , כי המציאות הנוכחית משתנית כל הזמן.
אתה יכול אולי להגיד "תודה" על המציאות הנוכחית , אבל אינך יכול להיקשר למציאות הנוכחית , ואחרי רגע להיקשר למציאות הנוכחית , ואחרי רגע להיקשר למציאות הנוכחית , כי זה אומר שלא באמת ניקשרת או נצמדת למשהו.
"חבר של כולם איננו חבר של איש" - מכיר ?

אני אישית לא שונא אף אחד , אך לא באמת אוהב אף אחד.
לא מתנתק מדבר , אך גם לא באמת מתחבר לדבר.

 

[נציב המים]

אם אהבה היא היקשרות, אז כמובן שזה נכון

אני פשוט לא חושב שזה מה שנאופיל התכוון אליו.
המילה אהבה מתארת את הרגש הזה, שאתה מכנה אותו תודה, ואני אולי אכנה אותו "פליאה", שעולה באותם רגעים בהם לפתע המציאות מתגלה באופן צלול, ללא ביקורת עליה וללא מחשבות על איך היא "אמורה" להיות.
בעניין השנאה. אינני רואה כיצד עמידה על שלך דורשת שנאה של דעות/התנהגויות אחרות.
לאמיתו של דבר, אולי אחד ממקורות השנאה הוא הפחד מלגלות שאנחנו טועים.
לכן דעה שהיא כל כך מנוגדת לשלנו עלולה לעורר שנאה, כי היא "מערערת" איזו הצמדות חזקה בתוכנו.
גם אם השנאה התפתחה בתור "צורך השרדותי", אינני רואה כיצד היא שימושית היום.
אולי בכלל מדובר באיזה שריד חייתי שאפשר כבר לוותר עליו?

 

[ינוקא1]

תודה או פליאה אלו בהחלט מילים

שמתארות מצב של "הארה" בעיני.
ואני חושב שהמילים בהן אנחנו בוחרים הן מאוד חשובות.

לגבי השנאה , אני חושב שזה לא יהיה נכון לענות לך על כך.
ויותר מכך , אני חושב שאפשר לשחרר שינאה , רק כשמבינים את מה היא משרתת אצלינו.
כנ"ל פחד , כנ"ל כעס וכנ"ל כל דבר.
אי אפשר להפוך אותם רק ל"שלילים" ולשחרר אותם , רק כשמבינים שהם משרתים אותנו ושאנחנו בוחרים להשאיר אותם אצלינו מסיבה טובה - ניתן לשחרר.

אני מסכים איתך גם שהיא שריד חייתי שאפשר לוותר עליו - ברגע שמבינים את מה היא משרתת.

 

[נציב המים]

בהחלט מסכים

כמו דברים רבים בתוכנו, עצם הרצון לשחרר את השנאה לא תורם לשחרורה כלל.
בכדי "לשחרר" אותה עלינו ראשית כל להכירה ולראות מתי היא מתרחשת ולאיזה "צורך".
הנקודה היא ששנאה, לפחות למיטב היכרותי עימה, אינה משרתת צורך אמיתי, אלא היא יותר חלק ממנגנון הגנה אגואיסטי.
היא קשורה גם לנטייה מסויימת להגדיר את עצמנו באמצעות דעות, רעיונות או עקרונות כאלה ואחרים.
ברגע שהנטייה הזו נחשפת, ואנו מצליחים להפסיק לאחוז כל כך חזק במי שאנחנו מאמינים שאנחנו, השנאה (ועוד כמה דברים) משתחררת מעצמה.

 

[ינוקא1]

אני חושב שאין "צורך אמיתי"

כל צורך הוא אמיתי בזמנו ובמקומו , ולא אמיתי לא בזמנו ולא במקומו.

וזה כולל גם שינאה -
אני חושב ששנאה שייך למה שהרמב"ם קורא "הכח הדוחה" בנפש - בגוף למשל הוא מתבטא בצורה של "יציאות".

כפי שאהבה היא "משיכה" לדברים (אוהב את פלונית , אוהב אוכל כזה וכזה) , כך שינאה היא הכח של דחית הדברים.

שינאה זה הכח בתוכינו שדוחה את מה שלא מתאים לנו בחיינו - אדם , רעיון וכו'.

רק ששנאה ואהבה זה במימד הרגשי , אך זה אותו דבר כמו בפיזי וזהו צורך חיוני.

(אלא אם כן חלה התמרה של הכוחות הללו אל השכל).