לצורך הכנת כתבה

[milindapanna]

זליגת מוחות ../images/Emo13.gif

אבל אם השרשור השני מייצג, אז אין למדינת ישראל מה לחשוש...

 

[postdoc]

עצם השימוש במושג מעיד על שיפוטיות.

המשמעות היא שזה בסדר מבחינת ישראל (או כל מדינה אחרת) שה NIH או ה NSF יממנו את הכשרת המדענים שלנו, אבל חס וחלילה שאנחנו נשלם על הכשרת מדען שאח'כ יעבוד בארה'ב. אישית עוד לא נתקלתי בפוסטדוק ישראלי שרצה לחזור אבל נשאר בארה'ב כי לא מצא משרה, השאלה היא של סדרי עדיפויות אישיים. מה אתה מעדיף לחיות בישראל ויהי מה (ואז אולי המשרה פחות טובה ממה שרצית) או לקחת את ההצעה הטובה ביותר שתקבל (ואז אולי לא תחייה בישראל)?

 

[milindapanna]

אתה טועה.

1. המשמעות איננה זו שאתה מייחס למושג הזה, בין אם במדינות העולם ובין אם בישראל. המשמעות היא ש"מוח" הינו משאב הכרחי לכל מדינה שהיא כדי שתוכל להתקיים לאורך זמן ברמה מסויימת. ברגע ש"מוחות" (או מדענים, פרופסורים, חוקרים, איך שתרצה לקרוא לזה עדיף לטעמי...) עוזבים את המדינה (כל מדינה שהיא) ואינם חוזרים - יש בעייה למדינה. לא משום שהשקיעה כסף באותו אדם, אלא משום שהיא זקוקה למסה קריטית של חוקרים כדי להתקיים. המונח איננו התרסה (בבחינת "יורדים" כ"נפולת של נמושות") אלא דאגה לחוסנה של כל מדינה באשר היא מדינה מתוקנת. 2. אני אישית נתקלתי בכמה וכמה בעלי דוקטורט/פוסט-דוקים שמאוד רצו לחזור לארץ אבל לא מצאו משרה בתחומם ונשארו באוניברסיטאות מכובדות מאוד בניכר. חלקם עדיין מקווה לחזור, אחרים כבר התייאשו. זה לא אומר שלכולם צריך למצוא עכשיו משרות, אלא שהתופעה קיימת בהחלט. 3. סדרי עדיפויות: כפי שכבר נאמר לפניי, אני יודע שיש לא מעט חוקרים ישראלים שהיו מוכנים לקחת משרה בארץ שאיננה הטובה ביותר בנמצא מבחינתם. כאמור - סדרי עדיפויות. אבל זה סיפור מעט שונה מהבסיס כאן.

 

[postdoc]

כמה "מוחות" צריך?

אם כל התקנים באקדמיה מלאים, ואם כל בית חולים או חברה יכולים לגייס את כל הרופאים/מהנדסים שהם צריכים אז אין מחסור. ואין שום הגיון לשמור על משאב כזה מעבר למה שהמדינה צריכה. אם מדינת ישראל רוצה יותר מדענים היא תשקיע את הכסף הדרוש להעסקתם, אני אישית חושב שהמצב היום הוא טוב וראוי. לא כל מי שסיים דוקטורט צריך לקבל משרה אקדמית, תחרות חשובה מאוד לטיפוח מצוינות אקדמית. וזה עדיין לא מתייחס לנקודה הבסיסית שלי אני לא "משאב" אני אדם ומדען ואני אעבוד ואגור איפה שיתאים לי.

 

[milindapanna]

הבנת הנקרא -

אם טרחת לקרוא מספר תגובות למטה, אז אתה מבין למה כוונתי. אם לא, אז אחזור בקצרה: "אם כל התקנים באקדמיה מלאים" - ואם יש מעט מדי תקנים? אם האוניברסיטאות קיצצו בשנים האחרונות כמות אדירה של תקנים? אם מחלקות נסגרו? הרי זה לב ליבו של הויכוח! "אם כל בית חולים או חברה יכולים" - בזה מתמצא עניין קיום מדינה או חברה תקינה? אבוי לחברה שבזה בלבד היא משקיעה! "מצב טוב וראוי" - האם אתה יודע כמה סטודנטים יושבים בכל כיתה לעומת כמה ישבו בעבר? יחס מרצה-סטודנט? מצב הספריות? תנאי המחקר? אתה מתבדח או שאתה מדבר אך ורק על "רופאים/מהנדסים"? "לא כל מי שסיים דוקטורט צריך לקבל משרה אקדמית" - נכון, אז? כבר עברנו את הנקודה הזו, שאיננה הנושא כאן. "אני לא משאב" - בעבורך באופן אינדיבידואלי אתה לא משאב (בעצם כן, אבל נניח לזה, יותר מדי פילוסופיה), נניח. אולם בעבור מדינה כל אזרח הוא גם משאב. זה לא אומר שאתה צריך לקחת החלטות אחרת (למי בכלל אכפת ממך באופן אישי? מדוע אתה לוקח את זה כל כך אישי?), אלא שהמדינה צריכה לוודא שיש לה מספיק מהמשאבים האלה. זה הכל. כשכתבת קודם שהיכולת לגייס רופאים/מהנדסים מראה על אי קיומו של מחסור, מעצם הניסוח התייחסת לרופאים/מהנדסים כאל משאב, וזה נכון לכל אדם.

 

[FPNH]

אני יכול להכיר לך כמה

באופן עקרוני לפחות כי לא ביקשתי את רשותם. זה לא שלא מצאו עבודה בישראל. לא מצאו משרה אקדמית במסלול עם קביעות ( או איך שלא מתרגמים tenure track faculty position ). יכול להיות שזה תלוי בתחום, אבל גם בתחום הרחב שלך, ביולוגיה, הרבה פעמים כמעט אין תקנים (ולפעמים גם קשה למצוא מימון לפוסט-דוק בארה"ב). אולי לא נתקלת בפוסט-דוקים בתחומים כמו בוטניקה, זואולוגיה או חקלאות. המושג בריחת מוחות הוא לא (אמור) להיות שיפוטי מהבחינה המוסרית של "השקענו בך ועכשיו אתה עוזב". הוא שיפוטי לגבי היכולת של ישראל (או כל מדינה אחרת) להיות אטרקטיבית לאנשי אקדמיה ומו"פ. אני לא יודע אם השאלה בסוף מופנית אלי אישית, אבל בכל מקרה ברור שלבחור את ההצעה הטובה ביותר. העינין שמקום המגורים הוא חלק מתנאי המשרה, ובמקרה שלי עוד לא הציעו לי שום משרה אז אין לי התלבטות.

 

[postdoc]

אז אנחנו מסכימים.

מי שרוצה לחזור חוזר, גם אם לא למשרה שהוא רצה. למה מדינה צריכה להיות אטרקטיווית למישהו? בשנות החמישים היה צורך בכלכלה ריכוזית שתדאג לפיתוח המשק בהתאם לצרכי המדינה, עברנו את העידן הזה. אדם בוחר אם לחיות בישראל לפי מגוון שיקולים, ישראל לא צריכה להשקיע בלהיות אטרקטיווית לאנשי מחקר יותר מלאנשי עסקים או חינוך או כל דבר אחר. מי שרוצה לחיות בישראל יחיה בה ויפעל לשיגשוגה. מי שמוכן לחיות בישראל רק אם יבטיחו לו משרה אקדמית עם קביעות רק מחפש תירוץ למה לא לגור בישראל.

 

[FPNH]

מסכימים בחלק מהדברים

מי שמרגיש שהוא חייב לחזור, חוזר. אף פוסט דוקטורנט לא ימות ברעב בעקבות חזרה לישראל וביקורת הגבולות יכניסו את כולם, מהבחינה הזו אין בעייה. אני לא מסכים שמי שיחזור רק למשרה עם קביעות רק מחפש תירוץ למה לא לגור בישראל. פוסט דוק שלא קיבל משרה בישראל ועובד במובינג או במכירות בקניונים כנראה שמחפש תירוץ. אבל אם יש לו אפשרות למשרה עם קביעות בארה"ב, או עמית מחקר במקום שהוא יודע שיש תנאים טובים, אז חזרה רק למשרה במסלול עם קביעות היא לא תירוץ, היא ציפייה די ריאלית של אדם בן 35-40 עם 10 שנות השכלה גבוהה, כמה שנות נסיון מחקרי ואפשרויות תעסוקה. למה מדינה צריכה להיות אטרקטיבית? זה תלוי איך אתה רואה את התפקיד של המדינה. אם היא מחוייבת לפעול לרווחת אזרחיה (ככה לפחות אני רואה את זה), אז אטרקטיביות למי שיכול לתרום לזה זאת אחת הדרכים, בין אם זה עידוד השקעות בתעשייה (זה גם לא נראה לך?), ובין אם זה תמיכה באקדמיה. בדיוק כמו שעיירה או מדינה בתוך ארה"ב מנסה להיות אטרקטיבית, בסופו של דבר זה לרווחת התושבים.

 

[22ק ו ס ם]

מדינה אמורה לשרת את אזרחיה ולא להיפך

לא צריך להבטיח משרה עם מסלול קביעות, אלא משרה עם תנאים בסיסיים למחקר שיכולה להוביל אותך לקביעות גם בארץ. אם אתה משקיע את רוב חייך בלהיות חוקר אקדמי, למה שתסתפק בלעשות משהו אחר? זה לא עניין של תירוץ בכלל. הישיבה בישראל היא לא איזה פריבילגיה שאנחנו צריכים להודות לה על כל רגע שכף רגלינו דורכת בה. יש בה בוודאי יתרונות שאין במקומות אחרים, אבל בשורה התחתונה, בסדרי העדיפויות של אנשי אקדמיה יש לה חסרונות בולטים שמטים את הכף לרעתה במקרים רבים.

 

[postdoc]

לא צריך להבטיח כלום

יש מספר מסוים של משרות ולא כולם יכולים לזכות במשרה. מי שלא קיבל משרה אקדמית בישראל יכול לבחור בין לחזור לישראל ולמצוא עבודה אחרת או לחפש משרה אקדמית בחו'ל. ידעת בתחילת הדרך שאף אחד לא מבטיח לך משרה, ואין שום פחיתות כבוד במעבר לתעשיה או להוראה. גם בארה'ב לא כולם מקבלים משרה במסלול לקביעות. אני גם לא סגור על ה"חסרונות הבולטים", התקציבים אמנם קטנים יותר אבל המשכורות (סעיף ההוצאה הגדול ביותר) גם קטנות בהתאם והתקורה נמוכה יותר שלא לדבר על העובדה שהאקדמיה הישראלית ממנת בין רבע לשליש מההצעות שמוגשות לעומת סדר גודל של חמישה עד עשרה אחוזב NIH או NSF. ה"בידוד האקדמי" הוא לא יותר מתרוץ בעידן הסקייפ האי מייל והטיסות הזולות. אני יושב במערב ארה'ב ומקיים שת'פ הדוק עם קבוצה גרמנית אז אין שום בעיה לעשות את זה בישראל. בשורה התחתונה המדינה לא אמורה לשרת אף אחד. אם בראש סולם העדיפויות שלך עומדת משרה באקדמיה זה לגיטימי, אבל אל תצפה שהמדינה תתישר לפי הרצון שלך.

 

[רוקד עם שבלולים]

חולק נמרצות על השורה התחתונה

כתבת "בשורה התחתונה המדינה לא אמורה לשרת אף אחד. " אני מבין את העמדה העקרונית שלך (שהמדינה לא חייבת לרוץ אחרי כל אקדמאי באשר הוא ולהציע לו הרים וגבעות, רק שיישאר) אבל המשפט הזה בעייתי מאד גם כשלעצמו וגם בהקשר רחב יותר. כשלעצמו: המטרה העליונה של כל מדינה היא לשרת את האזרח. לאידאולוגיה שמציבה את המדינה כערך בפני עצמו מעל האזרחים יש שם מאד לא נעים. בהקשר רחב יותר: השאלה איננה אם מדינת ישראל יכולה להציע לכולם משרות אקדמיות, אלא האם היא תפיק מכך תועלת. התשובה היא כמובן "עד גבול מסויים, כן" ומכאן והלאה זה עניין לקובעי-מדיניות בשלטון ולכוחות השוק החופשי. אם ישראל מעדיפה להשקיע סכום כזה ולא אחר במו"פ, זה השיקול שלה והתוצאות ידברו בעד עצמן בעתיד.

 

[FPNH]

אז מה מדינה אמורה לעשות

אם לא לשרת את אזרחיה? מה תכלית קיומה? ואני לא מדבר על שרות אישי לאדם זה או אחר. הדעה המקובלת בעולם (ואולי היא לא נכונה) היא שאקדמיה מפותחת היא גורם חיובי לחברה. בנקודה הזאת נראה לי שהשאיפות שלי (או של חוקרים אחרים) והמטרות של המדינה יכולות להפגש. ברור שיש מספר מסוים של משרות ואלו שממלאים אותן הם מוכשרים וראויים. השאלה היא אם בהתייחס לנתוני ההשכלה של האזרחים, האם אין צורך בהוספת תקנים באוניברסיטה או הגדלת תקציבי מחקר או עידוד יזמות או אני לא יודע מה, שיגרום לאנשים לרצות לחיות בישראל (או במדינה אחרת שיש בה "בריחת מוחות") ובכך גם הם ימלאו את שאיפותיהם וגם החברה אמורה להרוויח. אני ממש לא מכיר את מדעי הרוח והחברה, אבל נראה לי שהם מתלוננים יותר על בידוד אקדמי ותקציבים (לפחות בפורום הזה). אולי שם הבעייה יותר גדולה, או שהפערים מארה"ב יותר גדולים, למרות שעל פניו צריך פחות כסף למחקר. אני לפחות לא הרגשתי בישראל יותר מבודד מאשר כאן (אבל אולי פשוט לא יצא לי להיות במרכז אקדמי גדול כדי לחוש בהבדלים).

 

[22ק ו ס ם]

בהקשר של מדעי החברה והרוח

אני חושב שבהכללה, ככל שחוקרים מנותקים יותר מהעולם (שזה כולל גם דוקטורנטים שיצאו וחזרו), כך היא מפגרת יותר אחרי התפתחויות מדעיות. נדמה לי, שמהפיכות רעיוניות מתרחשות לאט יותר מאשר נניח גילויו של גן חדש, או תרופה חדשה. בתחומי המדעיים האחרים חייבים להתיישר על פי הידע הכי עדכני שקיים כי אחרת הופכים ללא רלוונטיים. במדעי הרוח והחברה\ אפשר לצערי לדשדש באותו מקום עשרות שנים, בלי קשר למה שקורה בעולם. חלק מזה נעוץ בעובדה שהרבה מהמחקרים או התרומות התיאורטיות קשורות לישראל עצמה (מחקרים בהיסטוריה או סוציולוגיה). אבל התחושה שלי בגדול, היא שהשינויים במדעי החברה (אני לא ממש מכיר את מדעי הרוח) איטיים מאוד. זו הסיבה, שחשוב מאוד לשמור על קשר עם העולם. אני מכיר כמה מרצים ישראלים שלמדו בארה"ב וחזרו, שמרגישים את הבידוד הזה. אתה חוזר לישראל עם דוקטורט טרי, יש לך הרבה מוטיבציה לשנות דברים וללמד דברים חדשים, ואז אתה נתקל בעוינות מצד מרצים אחרים שלא מבינים מי זה הצעיר הזה שחושב שהוא יודע יותר טוב מאיתנו? קשה מאוד לשמור על הרעננות הזו כשיש תרבות שלא מעודדת אותה אלא פועלת כנגדה. זה אפשרי, אבל זה ממש לא קל.

 

[ארחיתפרחית]

כי מדעי החברה

הגיעו למבוי סתום. מאוד קשה לומר משהו חדש ומשמעותי לגבי כל דבר בעצם. אני מוציאה מן הכלל הזה כרגע כל מיני תחומים היברידיים כמו מדעי המוח. קודם כל יש סגירות תחומית מאוד גדולה. פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי תקשורת וכיוצא באלה מגנים בחרוף נפש על התחום שלהם מפני "התבוללות". אין שת"פ מקצועי בין אנשים מהתחומים האלה, וכל אחד בוחר לראות את העולם דרך הזווית הצרה שלו - מה שיוצר בסופו של דבר תיאוריות צרות, חסרות, חלקיות ומצומצמות לנקודת מבט שמושפעת בעיקר משיקולים של יוקרה תחומית. זה כמובן, גם יוצר קיבעון סטטי ברמת המחקר והתיאוריה. אבל אני יכולה להעיד על ההפך הגמור ממה שאתה מספר, לפחות מבחינה מסוימת אחת. רק על עצמי לספר ידעתי: דווקא בישראל יש פתיחות מאוד גדולה לנושאים מחקריים חדשים ולזוויות ראיה חדשות בתחום שלי ואפילו איזשהו צימאון. כנ"ל באוסטרליה, כנ"ל בבריטניה (כן, עשיתי סקר מקיף בזמנו). רק האמריקאים צרים, מרובעים ומקובעים בתחומי מחקר אנכרוניסטיים. יתרה מזאת, הם פשוט לא מוכנים להקשיב ולהבין שום דבר חדש שלא נמצא בטווח המיין סטרים המחשבתי והמחקרי שלהם. המזל שלהם שהם עשירים ושיש להם אלפי אוניברסיטאות ומוסדות מחקר.

 

[אור302]

במדעי הרוח להפך

בתחומים כמו ספרות או מדעי התרבות, ארה"ב היא חלוצה גדולה גם במחקר תאורטי וגם ביישומו. אולי זה קשור לכך שאוכלוסייתה מגוונת מאוד, כך שאובייקט מחקר עסיסי ועשיר נמצא תחת הישג היד. איך נצפה ממדינה הומוגנית מאוד כמו דנמרק לפתח מחקר בתרבות המיעוטים? אירופה הרבה יותר איטית בתחום הזה, לא מעט בגלל המורשת התרבותית העשירה שלה. איך מדינה כמו בריטניה, הכורעת ממש תחת נטל התרבות העצומה והמפוארת שלה, יכולה להיות רגישה לניצנים של תרבויות חדשות, אפילו תתפתחנה בה ממש? המחקר האנגלי הוא מאוד היסטורי, גם בספרות וגם בבלשנות, בעוד שבארה"ב ישנה אינטרדיסיפלינריות תיאורטית חדשנית. טוב או לא טוב, זו כבר שאלה אחרת. איך תצפה מן האנגלים, הלומדים את ההיסטוריה והתרבות שלהם עצמם כבר מאות שנים, לפתח גישות חדשות ללימוד עצמם? הופעתי לגלות במחלקה לגרמנית אצלנו גרמנים רבים. וכי אין המקום הטוב ביותר ללימודי גרמנית בגרמניה? נשתוממתי. מסתבר שלא. הוסבר לי כי דווקא בגרמניה ישנו קיפאון מחשבתי (וכמובן מיעוט משרות), ואילו בארה"ב נכונים לעשות דברים מסעירים במחקר. השוליים תמיד מכירים טוב יותר את המרכז וגם את עצמם. דווקא בשל המורשת התרבותית הקצרה יותר שלה, ארה"ב רואה טוב יותר את ארופה, וגם יש מימון לחילופי סטודנטים עם אוניברסיטה אירופית (מה שלא עוזר לעבדכם הנאמן, העוסק בתרבות ישראלית ואירופית. ויידיש, אבל אין ארץ יידיש). או כפי שאמר קפטן פיקארד כשנשאל על ידי חייזר מדוע בני האדם אינם מחסלים את הנכים והזקנים: "החלשים שבנו מחזקים אותנו" (או משהו כזה)

 

[milindapanna]

לא מסכים עם שניכם (אור וארחית) -

ארחית: יש בארה"ב כל מיני מגמות. יש את השמרנים והסגורים, ויש את המחדשים ופורצי הדרך. בתחום שלי (בגדול - אסיה) יש המון שיתוף פעולה בין חוקרים ממדעי החברה והרוח, ובאופן כללי יש גם כאלה שמנסים לשבור את החלוקה הגסה הזו, ולשלב בעצמם. אין לי מושג מדוע את מכלילה בצורה הזו, שאני לא רואה לה כל בסיס במציאות. (כלומר, יש מקומות וחוקרים שלגביהם את צודקת, ויש הרבה מאוד שלא). אור: אתה צודק לגבי הדשדוש האירופאי במובן מסוים, אבל טועה, לדעתי, לגבי הסיבה. המחקר האנגלי חידש וממשיך לחדש, וחלק מהעניין בחדשנות (וזה אולי גם מחבר אותנו לנושא השרשור הזה) קשור ביציאה של אנשים החוצה וחזרה שלהם לארצם אחרי היחשפות למשהו שונה לגמרי. אבל באופן כללי הייתי אומר שהבעייה העיקרית באירופה, כמו גם בישראל, היא בעייה כספית. האוניברסיטאות באירופה במשבר כספי חמור (ככלל), וזה משליך על כל היתר. ואגב, אחד היתרונות הגדולים של אמריקה, הוא שכאשר אתה לומד כאן, יש סביבך כל כך הרבה סטודנטים ממקומות שונים, שאתה מקבל פרספקטיבה הרבה יותר מקיפה. וגם זה, כמובן, קשור לכסף.

 

[22ק ו ס ם]

נכון, בגלל זה אני שמח איפה שאני נמצא

אצלנו שיתוף פעולה בין מחלקות זה דבר טריוויאילי שלא עושים ממנו ביג דיל, וגם חלק מהלימודים זה לקחת קורסים במחלקות שונות. ארה"ב היא מדינה ענקית. יש באמת הרבה אוניברסיטאות צרות מוחין, אבל בכל תחום יש גם מחלקות חדשניות. היתרון של ארה"ב על פני ישראל זה שיש הרבה מחלקות ענקיות, וזה מאפשר לאנשים מתחומים שונים לדור בכפיפה אחת. זה לא אומר שהם ישתפו פעולה בהכרח אחד עם השני, אבל לפחות יהיו קצת יותר חשופים לרעיונות חדשים.

 

[22ק ו ס ם]

משתמע ממה שאתה אומר שהמדינה מעל לכל

שלא רק שאנחנו צריכים להתיישר לפי הצרכים שלה (ואסור לנו להתקומם נגדם)\ אלא שבמודע עלינו להפחית ברמת החיים שלנו או לפגוע בקריירה שלנו, רק בשביל שהיא תואיל בטובה לקבל אותנו אליה. לא מקבל את זה בכלל. בתור בן אדם פרטי אני אעשה מה שטוב עבורי ועבור משפחתי בלבד. אם המדינה יכולה להציע לי "דיל" טוב, מה טוב. אם לא, אני אחפש לבנות את חיי במקום אחר. למה שאוותר כל כך בקלות על שנים ארוכות שהשקעתי בלימודים בחו"ל בשביל עבודה שלא קשורה או שלא מתאימה לי? ברור שגם בארה"ב לא כולם מקבלים מסלול לקביעות וכו', אבל בשיקלול סופי האפשרויות פה גדולות לאין ערוך מאלו שבארץ. הבידוד האקדמי הוא בכלל לא תירוץ. ברגע שאין לך אף אחד במחלקה שמבין על מה אתה מדבר, וחלק אפילו מתנגדים למה שאתה חוקר, יש לך בעייה. אם אתה צריך לנסוע פעמיים שלוש לכנסים בארה"ב, ההוצאה כבר די ניכרת. מה עוד, שאתה גם מוגבל מבחינת הזמן שאתה יכול לנסוע (הרבה כנסים במאי ויוני כשבארץ עדיין יש לימודים). לגבי השורה התחתונה, המדינה בהחלט אמורה לשרת אותך את האזרח וקצת עצוב שיש עוד אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה כמו שלך. לא רק זה, יש לה אינטרס ברור לעודד השכלה גבוהה ומחקר אקדמי שיוצא מתחומה.

 

[postdoc]

חבל שכך הבנת

אני טוען שהאדם מעל הכל. טוב לך בארה'ב? סבבה. אתה מרגיש שבלי משרה אקדמית עשר השנים האחרונות בחייך בוזבזו? לך על משרה אקדמית איפה שתמצא. אני מכיר אחרים שאמרו 'רק בישראל', וחזרו ועברו הסבה לתחום אחר במדע .הבעיה מתחילה עם אותם אלה שאומרים 'רק משרה אקדמית ורק בישראל ורק כשתקציב המחקר יהיה גדול מספיק' (או כמו שאמר רמי הויברגר "אם ככה, אז רק רמטכ'ל ובקריה). בעיני זה תירוץ להתמודד עם השיפוטיות שבה נוהגת החברה הישראלית באלה שבחרו לעזוב, בבחינת 'אני רציתי לחזור אבל לא נתתם לי תנאים'. הטענה שנשמעה בשירשור הזה היא שככל שיהיו יותר מוחות בישראל החברה הישראלית תרויח, אני לא סגור על זה שעוד כמה עשרות או מאות בעלי תואר דוקטור שיחזרו כל שנה הם מה שישראל צריכה כרגע.

 

[Ani15]

Do you really think that overqualified worker

(assuming the worst) can be bad for any state?​