ללמוד בעל פה...

[אילן ענבר]

אז אני לומד ככה:

במידה ושמעתי סיפור עם והוא מאוד מצא חן בעיני ,חוזר הבייתה ומעלה על הכתב את ראשי הפרקים ומוצא לי חדר לב ,סוגר הדלת ומספר אותו בקול רם לקהל דמיוני מספר פעמים והוא נחרט לי בראש. ואז תוך כדי שאספר אותו שוב ושוב אני אשפץ ואשכלל ואוסיף היכן שלטעמי צריך. לעומת זאת אם צריך אני ללמוד סיפור של אמנון שמוש לדוגמא, אז אני עובד בשיטה של אמירת מספר שורות עד ביט מסויים מספר פעמים ואז רושם על דף וכך את כל הטקסט- השילוב של אמירה בעל פה וכתיבה עוזרים לי לשנן ולבנות כבר את הדרך בה אספר אותו. לסיכום חייב המספר לדעת טוב סיפור וגם בעל פה במידת הצורך כדי להיות חופשי וזורם .

 

[שחרזדה האחת]

בע"פ- אני אוהבת לספר כך

קוראת סיפור עם בעיקר, מספר פעמים אם אני אוהבת אותו ואם מדבר אלי, אז חוזרת עליו שוב ושוב לעצמי בפנים, ואז אם אני נמצאת במקום שבו אני יכולה לספר , אני מספרת, תוך כדי מתקנת לי, וכל פעם מספרת אחרת , תלוי למי תלוי מתי, אוהבת לספר סיפורי עם בעיקר בעפ כי אז זה מקבל משהו ממני כמספרת...

 

[י מ י ת 2]

סיפור בעל פה

כידוע אני חסידת הלימוד בע"פ במה דברים אמורים. אם פגשתי סיפור של סופר שאני מרגישה אותו ומתחברת אליו, מתוך כבוד לסופר מאד משתדלת לספר בשפת הסופר מה שמחייב לימוד בע"פ. קודם קוראת את הסיפור פעם ופעמיים ושלש ועוד, אח"כ מעתיקה אותו על דף ותוך כדי מספרת אותו לעצמי בקול. כל הזמן לספר בקול, לפני השינה או בזמנים אחרים משננת לעצמי "בלב". לומדת כמו שלמדנו בזמנו פרק בתנ"ך פסקה ועוד פסקה, שוב ושוב חוזרת, יש סיפורים שנלמדים בשבוע ויש בכמה חדשים. תלוי בסיפור, תוך כדי החזרות משנה לפעמים את הכתוב, כלומר בעיקר מקצרת, מכניסה קישורים במקומות שצריך, ותוך כדי עבודה מוצאת נקודות מבט שונות, אינטונציה שונה, עד שאני אומרת לעצמי זהו אני מוכנה להופיע עם הסיפור בפני קהל. סיפור עם זו אופרה אחרת. בדרך כלל קוראת הסיפור כמה פעמים, משנה אם מרגישה צורך, מספרת לעצמי בבית שוב ושוב, מנסה על קהל קטן, במשפחה או בפני חברים וכשמרגישה בטחון בסיפור, יוצאת לקהל. בכל המקרים הסיפור כתוב! אם ביד או במחשב. לא תמיד אני מספרת בדיוק ככתוב, אבל אני מחשיבה מאד את המילה הכתובה, אפילו לצורך שינויים. יש סיפורים שמספרים הרבה פעמים מדי פעם הם משתנים לפני הקהל. הסיפור הוא יצור חי, אפילו אם נלמד בע"פ.

 

[הגבירה מן האגם]

למה סיפור עם

זו אופרה אחרת? אמרת שבכל מקרה הסיפור כתוב. גם סיפורי עם? אם כן, לא הבנתי את ההבדל בסגנון העבודה. בברכה,

 

[הגבירה מן האגם]

למה מתייחסת המילה בע"פ?

כן, באמת, למה מתייחס הביטוי הזה? מה בדיוק לומדים בע"פ?

 

[י מ י ת 2]

למה מתיחסת המלה בע"פ?

תודה שאת מחיבת אותי לחדד את למחשבה בענין זה. נדמה לי שההגדרה המתאימה לבע"פ היא שכאשר אני מופיעה בפני קהל, אני יודעת מראש מה אני עומדת לספר להם ובאיזה מלים , אפילו שאני משנה מילים או טון תוך כדי בהתיחס לקהל או לתגובות של הקהל או למצב הרוח או לאוירה שנוצרה במפגש עם הקהל, עדיין אני באה מוכנה. להעלות על הכתב משמעו שכל סיפור שאני עובדת עליו , בין אם פגשתי אותו בכתובים או שמעתי אותו מפי מישהו אחר,אני כותבת אותו וכך אני קוראת אותו בעיני, מפנימה אותו זה המימד הראשוני. קוראת אותו בקולי ,מנסה לתפוס את רוח הסיפור, פעמים רבות איני יכולה להחליט באיזו אוירה לספר את הסיפור האם הוא קומי, האם עצוב, האם סרקסטי, ואז כאשר אני שומעת את קולי הדברים מתבהרים. יכול להיות שבמהלך העבודה מתחברת לי דרך אחרת או פירוש אחר לסיפור, זה הכיף בעבודה על סיפורים שאני כל הזמן מפתיעה את עצמי. בדרך כלל איני מספרת לפני מראה, אבל אני "רואה" את עצמי מספרת, אני מתלהבת או מתעצבת, אגלה לכם סוד לפעמים אני ממש בוכה וגרוני נשנק מסיפור. אני מודעת לכך שיש גישה של לא ללמוד בע"פ, צריך גם לזכור שלכל מספר כמו לכל אדם יש כושר למידה שונה, יש גם ענין של גיל, וועקרונית, לא משנה באיזו דרך בוחרים ללמוד את הסיפור, החשוב הוא באיזו דרך הסיפור מועבר. ומהו החיבור שנוצר בין סיפור-מספר-קהל.

 

[י מ י ת 2]

באשר לסגנון העבודה

על סיפור מהספרות או סיפור בע"פ. כמו שציינתי, סיפור מהספרות דורש, לטעמי, יתר הקפדה בבחירת המילים, כלומר כבוד למילה הכתובה ע"י הסופר . בסיפור עם יש יתר חופש בבחירת המילים הדגש הוא על הרעיון או מסור ההשכל.

 

[שחרזדה האחת]

סיפור עם לעומת סיפור כתוב

בסיפור עם , לדעתי, מספיק להעביר את רוח הדברים והתוכן, לעומת סיפור כתוב . ששם , שוב לדעתי , כבוד למילה שנבחרה עי" המחבר... מסכימה עם ימית ....

 

[י מ י ת 2]

בסיפור ספרותי

לעתים קרובות יש דיאלוגים ואז מתרחש משחק תפקידים שצריך לתת להם את הכבוד המגיע להם.

 

[אמור המקורי]

מספר רק בע"פ

אין לי הסבר, אך אני מספר רק באופן חופשי.... השלבים: 1.שומע/קורא סיפור. 2. מדפיס אותו כלשונו למחשבי. 3. לאחר קריאה חוזרת מדפיס קיצור עפ"י טעמי. 4. "ממחיז" לי את הסיפור.. ז.א. משנה קצת, רושם הערות דידקטיות, מחלק לקטעים עם ראשי פרקים וכו'. 5. קורא שוב ושוב עד שאני מרגיש "בעלות" על הסיפור. 6. מכניס למגרה את כל התכתובת ומתחיל לספר באופן חופשי. 7. במשך הזמן הסיפור "שלי", רק משתפר ובכל מקרה משתדל להתאימו לקהל. הערה: סיפור שיש בו גם משמעות למילים או ל"מוזיקה", כגון סיפורים של עגנון או עמוס עוז - אני לא מספר. הערה נוספת: בחיפושי אחר סיפורי מקום מסוימים, פניתי לסופר לקבל אישור לספר את סיפוריו באופן "חופשי". תשובתו: אשמח לכל צורה של הפצת סיפורי..... הערה אחרונה: בסיפורי-עם, אני הכי חופשי, עד כדי התאמה דידקטית לצרכי. לדוגמא: ברכה לבר מצווה של נכדי. אני מחליט על המסר שאני רוצה להעביר. אחר כך מחפש אגדה מתאימה ומשפץ אותה כך שתתן מענה לצורכי... אני מניח שיהיו כאלו שיבוזו לי, אך אני מתנחם בכך שזה עובד לא רע

 

[משה ג ל ז ר]

סיפור עם

אתה אומר שאתה מחליט על מסר אחר מוצא אגדה שמתאימה, ואחר משפץ אותה. כמה שאלות שעוררת אצלי. אם היא מתאימה, אז למה לשפץ אותה? האם אין אפשרות שהעיבוד שהפך לעובד לא רע ,הוא בעצם הרגשה שלך שהשגת את רצונך לומר דבר מה על חשבון האגדה או הסיפור ששונה? האם אגדה צריכה לעבוד באופן ישיר על הקהל? בברכה

 

[אמור המקורי]

סיפור שהוא ברכה

משה, איני מבין מה יש כאן להבין השיפוץ בא כדי להתאים לחתן המסיבה [גיל, סביבה וכו'] כמובן שמדובר על הרגשה, בהזדמנויות האלו אני מוותר על חקירת האירוע, אלא אם כן נחלתי כישלון חרוץ ובנתיים, טפו-טפו בוודאי שאני מנסה להגיע לכל הקהל, אך החשוב ביותר - חתן המסיבה תחשוב על כל ברכות הבלה-בלה, נדמה לי שהחריגה שלי מהמוסכמות, אף באם היא גם חורקת היא - מבורכת והעיקר - פנים רבות לסיפור, אל לי לוותר על אחת מהם, שמא יאמרו עלי... בברכה - אמנון

 

[משה ג ל ז ר]

אתה עדיין לא עונה לי על השאלות

1.אם מצאת אגדה שהרגשת שהיא מתאימה, אז למה לשפץ אותה, אתה חושב שהקהל לא ימצא אותץה מתאימה ללא שיפוץ שלך? אתה לא מאמין בקהל? 2.האם אין אפשרות שהעיבוד שהפך לעובד לא רע ,הוא בעצם הרגשה שלך שהשגת את רצונך לומר דבר מה על חשבון האגדה או הסיפור ששונה? האם אתה לא הופך באגדה את מה שמצא חן בעינך לדבר לא מסופר? עושה אותו לדבר מוסבר. 3.האם אתה חושב שאגדה צריכה לעבוד באופן ישיר על הקהל? לתת לו מסר ישיר? מטבען אגדות לא עושות כך. בברכה

 

[הומינר]

הזקן, והביגאלאך

ביום הכיפורים ישנו הטקס הידוע של כורעים ומשתחווים ומודים, והקהל מכין מטליות ופורש על הארץ, ובמועד הנכון הוא כורע ומשתחוה, והנה זקן אחד אשר אינו רגיל לבית הכנסת, רואה את הקהל כורע ומשתחווה, ושוהה זמן מה וראשו בקרקע, ואז פונה ושואל את שכנו, מה עושים בזמן הזה שמשתאים על הקרקע, ענה לו הנ"ל, אוכלים בייגאלאך, קיבל זאת הזקן כעובדה, ולשנה הבאה הוא שוב בבית הנסת, והנה מגיע זמן הכורים, והזקן כורע ומשתחווה, וכל הקהל כבר קם על רגליו, וזקן זה עדיין שוכב, חששו לבריאותו ושאלו אותו מדוע הוא אינו קם, ואז ענה, אני לא צעיר כמותכם, שיניי אינם עשינים של צעירים, לי קשה ללעוס את הבייגאלאך ולענינו, הגעתי לנושא הסיפורים מתוך שהזמן גרמן, ובגילי אינני יכול לשנן סיפור, וגם כי אשנן, ברגע שאעמוד מול הקהל לא אזכור את הסיפור ואפילו את שם הסיפור לא אזכור, ולכן אני חייב לקרוא מן הכתוב, והקהל לפי תגובתו מקבל את זה, ומתוך נסיוני אני יודע כי גם אם אשנן עשר פעמים, זה לא יעזור, לאחרונה הרגלתי את עצמי לרשום אם שם הסיפור, על פתק, ומספיק כי אציץ בשם השיר, והשיר זורם מפי כזקן ורגיל, ומקנא אני באלה אשר יכולים להעביר ערב שלם ללא קריאה מן הכתב, כי אם רק מהזכרון.

 

[משה ג ל ז ר]

זה מזכיר לי את הסיפור על הזקן הבוכה.

זקן היושב וממרר בבכי על ספסל בגינה. צעיר שעובר שואל אותו מדוע הוא בוכה. הזקן מספר שאתמול התחתן עם צעירה בת 18,"בבוקר היא בקשה שארד לרגע למכולת להביא מלח שהיה חסר לסלט, והבטיחה שאחרי ארוחת הבוקר היא תעשה איתי אהבה כל היום" הוא בוכה. "אז למה אתה בוכה?" שואל הצעיר את הזקן. "כי אני לא זוכר את הכתובת" עונה הזקן בבכי תמרורים. חמין יין וביגלאך. מטעמים אתה מתאים אותנו

בברכה על המזון

 

[הומינר]

נוסח אחר

שכן יורד מדירתו , ורואה שכן זקן מסתובב בכניסה כשהוא טרוד מאוד, שואל הוא את הזקן, מה מטריד אותך, עונה הזקן, אשתי שלחה אותי למכולת, ואינני זוכר מה היא ביקשה, ואני לא יכול לעלות חזרה את ארבעת הקומות. שואל השכן, מדוע לא תקרא לה מלמטה, עונה הזקן, שכחתי את שמה. רואה השכן שאין עם מי לדבר, מנפנף בידו ומפטיר, סקלורוזה, מיד הזקן מגיב , נכון, נכון רוזה רוזה.

 

[הומינר]

להתאים סיפור למקום

מי מאתנו אשר שמע פעם חורז חרוזים בחתונות החרדים דוברי היידיש, אשר היו משתלחים באורחי החתונה, ומי שמכובד יותר חוטף יותר, והשמחה היתה רבה, והיו ממתינים לחורז החרוזים, משום שהוא היה עסוק בחתונה אחרת, והוא היה ממשיך בחתונה הבאה, באותה המנגינה, והנושא היה אותו נושא, ולמעשה היה מספר סיפורים מיומן ביותר, וכל הענין של שיפוץ והתאמה מתאימה למקום ולקהל, לא הריע לאף אחד,

 

[נמצק]

ראה לי כי לא הבנת את כוונת מר גלזר

מר גלזר הנכבד טוען כי אם אמור מצא משהו מתאים - כדברו, איזו אגדה כתובה איזה סיפור שנון, למה לשנות? להתאים למה? הרי מראש הוגדר המוצר כמוצר מתאים.ושמא - תוהה מר גלזר הנכבד- ההתאמה רק פוגמת במוצר המץאים. מה שאתה מספר אודותיו קורה הרבה גם בעולם הערבי, מוסלמי ונוצרי כאחד. בשניהם בעת החגיגה בבית , מופיע הפייטן המקומי וחורז חרוזים ושירים שיש בהם מן העוקצנות כלפי הקהל ויש בהם דברי שבח והלל לחתן ומשפחתו ולכלה ומשפחתה. ולמעשה רשות נתונה לו לומר כמעט ככל אשר חפץ לבו.ברור שדבריו נלקחים בהקשר לנסיבות בהן נאמרו ואין איש יוצא אבל וחפוי ראש או גבה לבב. זאת ועוד, תן נא לבך מר הומינר לשוני שבין הדברים. מר גלזר הנכבד ומר אמור המלומד דנים במוצר מוכן. ואילו הפייטן חורז חרוזיו בהתאם לארוע ולנוכחים.האין זאת? ובבניין ציון ננוחם.