לא מצליח לכתוב

pokeret

New member
גם כשהקטנה שלי נולדה

הייתי עצובה כל כך. חיבקתי אותה והתאהבתי בה ישר אבל הכל מסביב היה נורא. נכנסתי להריון כשכבר ידעתי שאני מתכננת להתגרש, אמנם עם אמצעי מניעה ולא היה לי האומץ לעשות הפלה. מערכת היחסים שלי בהריון היתה בזמן השפל העמוק ביותר, אפילו מבתהליך הגרושין עצמו. שנאתי את בעלי לשעבר בזמנו בשנאה מטורפת. כשהגעתי לבית חולים בכיתי בהיסטריה והרופאים חשבו שזה בגלל "טרום לידה" וניסו להרגיע אותי. אני רק רציתי לקחת את הילדה הגדולה שלי ולברוח איתה לאי בודד, בכיתי כי היא נשארה לילה ראשון בלעדי, היא היתה האדם היחיד שאהבתי ותיקשרתי איתו בשלמות. הרגשתי נורא כמוך. אני לא אנסה לנחם אפילו שיש במה, אבל זה לא הזמן, מותר לך להרגיש נורא ככה. מותר לך. מליון חיבוקים.
 
אוףףף

בא לי לצרוח מהגרון של אשתך. מציאות חסרת רחמים. אני מבינה את המורכבות של המציאות הזו אבל קשה לי מאוד לקבל את העובדה שאתה בוחר להתנתק, לברוח לסיני, להעלם, לא להיות שם, להשאיר אותה לבדה לאסוף את איבריה הקרועים ולחיך אל הוולד שעצם חטאו שבא לעולם על ידי מעשה לו היית שותף פעיל. מתנצלת על כך שאין לי חיבוקים ווירטואליים לשלוח, יש כאן מספיק חברים שנתנו את זה, תתנחם. נ.ב ההודעה שלך הרסה לי את היום. ברצינות (חיבוקים יתקבלו בברכה
). החזירה אותי אחורה. אני הייתי שם, וזה כואב לאין שיעור. הלבד הזה במקום בו הביחד כל כך מתבקש. אם אתה מסוגל להיות בוגר, לאסוף את עצמך לקום על הרגליים ולהיות שם, לגייס את שארית הפליטה של כוחותיך ולהיות שם, הערכתי נתונה לך. ואם חיבוק ווירטואלי יועיל לכך, גם הוא נתון לך בזאת. מציעה לך לאחר התאוששות קלה לחשוב הלאה איך אתה מונע את מנת הכאב הבאה שלך.
 
מילה בסלע

עצוב שמורכבות חיים גורמת לך לאיבוד שליטה מסויים במקומות הלא נכונים. הכל קשור ונובע ממקום מסויים, אך הרי ברור שאתה לא יכול לנקוט בצעדים באופן חד צדדי, בהתייחס למה שכתבת על הכאב והתסכול המתגבר כשאתה מגיע לצמתים שאינם בגבול הסטטוס קוו. הבדידות מוכרת ומובנת מאד, אך כעת אתה צריך לקחת אחריות מלאה על כל סובביך. חיבוקים לרוב קיבלת כאן, קח אותם עמך והמשך הלאה בגבורה. ומזל טוב, כמובן...
 

אשכול 22

New member


במצב שהיה בינינו אז, היא היתה לבד גם אם הייתי שם. היא היתה חלק משמעותי מהבעיה. היום, לשמחתי, אנחנו במקום אחר לגמרי. ======== וכן, זה היה כמעט בלתי נשלט. עצרתי את עצמי במשך חדשים ארוכים מלהביע במשהו את המצב בו הייתי נתון, מחשש לגרום נזק לעובר. לאחר הלידה, זה פשוט התפרץ. למרות הכל, בניתי סיפור כיסוי מוצלח כל כך, שהיא תמכה בנסיעה שלי. היא רק לא ידעה לאן נסעתי. היא גילתה שיצאתי אז מהארץ רק לאחר כמה שנים, כשרפרפה במקרה על הדרכון שלי. ובכל זאת, גרמת לי לחשוב על הדברים שוב, ממרחק, בעין מושכלת יותר, ולחשוב לעצמי מה אני צריך לתקן. תודותי.
 
עצוב וטרגי

מבין אותך היטב, וזה אכן אסון להביא ילד בלתי רצוי לעולם לא רצוי. במשך הזמן ניתן להקשר לילד ולשמוח בו (אפשר גם לא) אבל זה לא מחפה בכלל על תחושת האסון הראשונית והכאב הגדול שכרוך בזה. לא מסכים בכלל עם הטענה של סנדר שהתחושות הקשות הללו הן בעיה רגשית שאינה קשורה לאניסות, אני סבור שבין אם נכנה את התופעה הזאת נכות או בריאות (מה משנה השם?) היא קשורה בקשר עז והדוק למצב האניסות.
 
בינתיים הכל טרי, קשה, ומדמם

אין ספק, אהבתי את המדמם (:) === אם היית בעלי והיית בורח לנוח בסיני והיית משאיר אותי עם ילדה בת יומיים אצל הוריי, סביר להניח שלא היה לך לאן לחזור! קשה לי, מה אעשה? קשה לי לראות את הגבר שלא תומך באשתו יומיים אחרי הלידה. קשה לך כל הענין של להביא ילד לעולם? אז תחשוב על זה תשעה חודשים מראש!!!!! בשביל זה יש קונדום, ובשביל זה אפשר להוציא זרע בחוץ. סליחה אם לא נח לך עם הדברים שכתבתי אבל אשה (כן כן גם אשה חרדית) רוצה אחרי הלידה בעל שיתמוך ויבין ויאהב מספיק קשה לה עם זה שאתה לא יכול (הלכתית) לחבק אותה וללטף אותה אז לברוח? קטונתי מלהבין.
 

אשכול 22

New member
לא ציפיתי מאנוסה לתגובה כזו

תגובה סטריאוטיפית כל כך... האשה, היולדת, המסכנה, צריך לתמוך בה. והגבר, הגיבור, האביר על הסוס, איך הוא התעלם ממנה! חצוף מרושע!!! מה לעשות, והמציאות שונה קצת לפעמים. היא אצל אמא, מוקפת חום, כולם ששים ושמחים סביבה, סבתא מחליפה טיטולים, קונה מה שצריך, מבשלת, מכבסת, מפנקת... ואני, לאחר חדשים ארוכים שלא אמרתי מילה, שנחנקתי עם כל מה שעובר עלי, העיקר שלא תיכנס לסטרס, שלא יזיק לעובר חלילה. כי הוא הילד שלי, ויש לי אחריות כלפיו. ואני, איננני חלק מכל החגיגה הזו. אני אנוס לחייך. אינני יכול לצעוק, אין לי אף אחד לחלוק איתו את רגשותי (גם לא את חברי הפורום, שאז עוד לא היה קיים), ודאי לא עם ההורים, שמילה אחת מיותרת רק תקרב את קיצם. אני יוצא לי להתבודד קצת, לנוח שלשה ימים, לעכל את מה שקורה לי, רק בשביל לחזור אחרי שלשה ימים, ולהמשיך לשתוק ולחייך לכולם. אני יוצא לאגור כח, בשביל להיות מסוגל להמשיך לחשוב בהגיון על צעדי, ולא לעשות דברים שיזיקו לילדים, להורים, לאשה, לשוויגער, ושאר ירקות. אני זה שדואג ואחראי יום יום, לכל אותם אנשים שהם בעצמם מהווים את הבעיה שלי, האשה, ההורים שלי, ההורים שלה. בידיעה מוחלטת, שהם לעולם לא ידעו מה אני מקריב למענם. לעולם לא יכירו לי טובה על כך. להיפך, אני עוד הכבשה השחורה, עושה הצרות, שלא הולך מספיק יפה בתלם. איכשהו יצאתי אני המרושע בכל העסק... וזה עוד בפורום שמטיף לכל אנוס ואנוסה להתגרש. זו אחריות גדולה יותר כלפי הילדים!!! אני מניח שאת היית מעדיפה שאחלל שבת בבית של השוויגער, ואחבק את אשתי ארוכות לעיניה, שהרי היא אחרי לידה. אין ספק שזה היה עוזר לה להחלים הרבה יותר טוב... מצפה להתנצלות ממך וממבולבלונת.
 
חבר, אתה מערבב בעיות אישיות והאניסות

עוד הערה, הפורום לאמטיף לכל אנוס ואנוסה להתגרש!!!!!!! הפורום לא ממליץ כלום, בפורום יש כותבים שמנסים להמיג כיוונים שונים ולעתים משונים, אין כא דיעה רווחות להמלצה לגירושין ולהיפך! רוב החברים (שבן הזוג לא מחזיק בדעתם) כאן מנסים לשפר לעצמם את החיים במקום בו הם נמצאים. חבל שאתה רואה את הדברים כך. אגב שלחתי לך
, אם תרצה להגיב עליו...
 
ועכשיו אני רואה שאתה מחכה להתנצלות

על מה ולמה? נכון שאתה לא אביר על סוס לבן, אבל בשביל אישה חרדית נוכחות של הגבר שלה, נוכחות פיזית ועצם הוויתו היא התמיכה המינימלית. לא יצאת מרושע, אבל נהגת באנוכיות. אבל כאחת שנתקלה באנשים אנוכיים לצערי ממרחק אפס אני לא מופתעת לגמרי. רק מקווה כמו שכתבת לי לעיל, שאתה לוקח את עצמך למקום אחר ולא בא לבכות בעוד עשרה חודשים (בניק אחר, בגלל הפדיחות) על אותו עניין בדיוק.
 
חברים מה עובר עליכם????????

בן אדם משתף רוצה חיבוק ואתם כולם מרגישם צורך לחנך אותו באמת!!!!!!!!!!!!!!! יש זמן לכל דבר ושלמישהוא יש סכין בגב לא אומרים לו למה אתה עושה כך וכך כל כך קשה לכם לרדת מעמדת השיפוטיות שלכם ופשוט לעודד חבר?????????????
 
קשה עד בלתי אפשרי

להפריד עידוד ממתן אישור, ומתן אישור למעשה אגואיסטי הוא צעד גרוע יותר מהעברת ביקורת בזמן קשה. במקרה הנוכחי אשכול הציג את עמדתו בטוב טעם בתגובתו למבולבלונת, ויתכן בהחלט שלאור הפירוט שלו הן יקבלו את הטענה שהוא נהג כשורה, אך כיוון שהביקורת שהעבירו הייתה על המצב כפי שהשתקף מההודעה הראשונה, נראה לי שהמעשה שלהן בהחלט היה מוצדק (בייחוד בהתחשב בהקפדה שלהן על ניסוח מרוכך ככל האפשר).
 
לא צריך לתת אישור

גם אני מתנגדת להרבה ממה שאשכול מספר. אז מה? אבל אפשר לתת
לחבר במצוקה גם אם הוא הכניס את עצמו לחרא הזה בגלל חוסר מחשבה. וכל שכן לא צריך לאבחן אותו בתור אדם הלוקה בבעיות נפשיות למינהם... ומה אכפת לכם אם קשה לו בגלל שהוא לוקה רגשית או קשה לו בגלל שהוא אנוס??? מי אנחנו לקבוע? לא תמיד צריך לחנך, לפעמים אפשר לאמר וואלה הבן אדם עובר יום קשה... ואם קשה לכם להגיב בחיבוק לא יקרה כלום אם לא תגיבו בכלל. ואם אתם ממש אבל ממש מרגישים צורך לחנך את העולם... חכו שבוע שבועיים וכיתבו לו בצורה עדינה את דעתכם באישי
מקווה שלא הגבתי חריף מידי אבל ממש צרם לי
 
אז חבל שלא ענית למה שכתבתי

אם את רוצה להביע את דעתך שלא במסגרת דיון אלא כהרצאה לקהל הרחב זו זכותך המלאה, אך אנא השתדלי בפעם הבאה לא לשרשר את הודעתך להודעתי, או לחילופין הבהירי שלמרות שאת מגיבה לדברי - אין את עושה זאת במסגרת דיון תרבותי, אלא כשחרור הצהרה בלי קשר לדברי בר השיח. לעומת זאת - אם את רוצה להגיב לדבריי, כדאי שתתייחסי לכל הרכיבים של הטיעון שלי, בכדי שלא יווצר הרושם כאילו פספסת את הפואנטה של מה שכתבתי, רק בגלל שהתשובה שלך בבירור חסרה את ההתמודדות עם חלק מרכזי בהודעה. נ.ב. בהודעה הקודמת לא הגבת חריף מדי, בהודעה הזו דווקא נהגת בחוסר נימוס. חבל.
 
היתנצלות ונסיון אחרון.....

אוקיי, דבר ראשון סליחה... לא התכוונתי להתנהג בצורה בלתי מנומסת. אני כן התכוונתי להשיב להודעה שלך, ניסיתי להבהיר את עצמי.. חשבתי שיצא ברור ואני מתנצלת אם לא. אני ינסה עד פעם אחת ואם לא ילך לי נוסיף את זה לרשימת חטאי הרבים. ותכלס: אתה צודק מילטון במאה אחוז... כשאנשים טועים ומעודדים אותם זה סוג של אישור. ולתת אישור להתנהגויות הרסניות לא מומלץ. אבל לא תמיד צריך להיתנהל על פי כללי הצדק. לפעמים מותר כשלאדם אחר מאד כואב פשוט לחבק באותו הרגע ובהיזדמנות אחרת לתקן את העולם. ואם אתה או אחרים מבינים שאין באפשרותכם לחבק בלי לאשר... אז המנעו מתגובה. לא צריך להתנהל כבני אדם על פי כללי צדק בלבד לפעמים מותר גם להתנהל מהלב. אם יש נקודה שלא הבהרתי או יש לך עצות בקשר לעריכת דיונים אשמח לשמוע ממך באישי.
 
רק הבהרה - לא נפגעתי, הכל בסדר

חשבתי שנהגת לא בנימוס, אבל במבט שני אני מבין שאולי כתבת "לך" אבל התכוונת בכלל לבנות שהגיבו, ואז המשפט מקבל משמעות הרבה פחות מכוערת. בכל מקרה - לדברייך ולדברי פוקרת, אני לא התכוונתי שלי או לאנשים מסויימים קשה להפריד את מתן התמיכה שלהם ממתן אישור לזולת, אלא שקשה עד בלתי אפשרי למקבל להפריד את קבלת התמיכה ממתן אישור. אני לא מדבר פה על צדק אלא על טובת מקבל התמיכה, כיוון שאם הוא יפרש (אפילו בתת מודע) את התמיכה כקבלת אישור הוא עלול לחזור על המעשים הללו, ובכך יגרום ברוב המקרים נזק לעצמו ולסביבתו, כך שלא רק הצדק יפגע אלא גם טובתו האישית. אם התכוונת לכתוב שלעיתים עדיף להתנהל מהלב ולא מהראש, אכן יש בינינו מחלוקת מהותית, אבל היא נושא לחפירה ארוכה הרבה יותר.
 
למעלה