כיתת אומן (שבוע 9)

[הגבירה מן האגם]

הסיפור על קערת העץ נמצא

אך בגרסת המעיל.

 

[perhay]

מאחורי הקלעים

מרגלית יקרה: אשמח אם תוכלי להתחלק איתנו במקצת מאחורי הקלעים של אחד המופעים שלך. למשל: מה השיקולים להכניס סיפור לרפרטואר ולשיבוץ של הסיפורים בתכנית מסויימת? איזה סיפורים נוספים מלבד הסיפור שהבאת מופיעים בתכנית "נשיקה ספניולית" ומה החוט המקשר ביניהם? באיזו טכניקות את משתמשת לזכירת החומר? מי הקהל הראשוני שלך? האם את משנה לפעמים את סדר הסיפורים במופע? אם כן, מאילו סיבות? אלה השאלות שעולות לי כרגע. מצפה לתשובתך. כמובן, אל תראי חובה להשיב על כל השאלות. תודה מראש. פנינה

 

[הגבירה מן האגם]

אוהבת את השאלות שלך

מקווה שהמרגלית תשיב לכמה שיותר מהן. ולי יש עוד אחת של מאחורי הקלעים וזה נראה לי הרגע הנכון לשלב אותה משום שהיא שאלה שבאה מהכיוון המקצועי: המרגלית - את הרי לא רואה את הקהל. איך את מאתרת תגובות ומחליטה איך לנהוג הלאה? איך את אוספת לעצמך משוב, גם אם אין משוב מפורש שאת יכולה לשמוע? בברכה,

 

[המרגלית]

לשאלתך, המנהלת

אם אין צחוקים או מחיאות כפים, אם יש דממה, אז תלוי: אם זה סיפור עם פואנטה כמו ב"מה זאת אהבה" שמתבקשת אחריה "דממה", אני מניחה שהדממה היא תגובה טובה, של הקשבה, חשביה, קליטת הדברים. אם קודם קדמו לדממה הזאת צחוקים או מחיאות כפים, אני מניחה שזאת דממה של קשב ולא שנרדמו או הלכו... תראי, ביום ראשון, כשהיה נדמה לי למרות שהקהל געש, שהמופע ארוך אולי למבוגרים הללו שאלתי אותם מתישהו לקראת הסוף: "יש לכם כח?" והשאגה שלהם הבהירה לי שהכל בסדר. כשאני לבד, ואינני יודעת מה קורה, מקשיבים? ישנים? אני שואלת אותם אני יכולה להגיד בהומור: הקהל פה או שהלכו? כשאני שומעת מישהו בקהל מפהק אני מתחילה לרדת במשקל כי זה בטח בגלל שמשעמם לו... במהלך הארוע, אם אין תגובות קוליות, קשה לי לדעת מה עניינים. אני מרבה לשאול ולבקש משוב מהלקוח אחרי הארוע, ובמופע החדש מופע היחיד אני מבקשת משוב לפעמים גם מהקהל... אגב, קרה דבר מעניין: במופע היחיד שלי, בהתחלה, ביקשתי שאם הם נהנים שיתנו לי לדעת זאת וימחאו כף. הפסקתי לבקש זאת. זה לא לעניין. יש סיפורים שבסופם מחיאות מפריעות לחשוב, לעכל. אני שמחה שהפסקתי לבקש זאת. קל לי הרבה יותר עם קהל גדול, מאתים, שלוש מאות, מאשר עם עשרים איש. בקהל גדול, תמיד יש איזה שהן תגובות קוליות, צחוק, מחיאות, קריאות. קהל קטן מאופק הרבה יותר לא תמיד, אבל לפעמים כן ואז יותר קשה לי.

 

[הגבירה מן האגם]

נראה לי שלבקש מהקהל

להשתתף בתגובות במקום המתאים כמובן, זה רעיון מגניב באופן כללי. אכן, יש סיפורים שמחיאות כפיים מפריעות להם "לנחות" אל תוך ההכרה בגלל הרעש הקוטע את חוט המחשבה. קהל קטן זה המצב היותר אינטימי ולכן קשה לרבים. יופי של טריקים יש לך.

 

[המרגלית]

איך להשתתף בתגובות? מה היית מבקשת?

 

[המרגלית]

מאחורי הקלעים, אני יכולה לדבר על זה שעות

פנינה יקרה, אתיחס כאן תחילה לשני המופעים הראשונים שלי. ב"אלתרמן בנעלי בית" שאיתו "פרצתי" לבמה, וב"נסיכות של אמא" קשה להתגמש. בראשון, זה סיפור אחד ארוך סיפור אישי שלי על הקשר שהיה לי עם בתו של אלתרמן. קשר קצרצר שניפחתי אותו למופע שלם, עכשיו, אחרי שתים-עשרה שנות מופע, מותר לגלות... בסיפור משתלבת ונשזרת המוסיקה של גילה, שגם בה אני משולבת, כלומר, עושה קול שני, קצת מנגנת בחלילית וכו. הגמישות היחידה היא לקצר ולדלג כמה שאפשר, אם הקהל או הנסיבות מחייבים זאת, או לחילופין, לעשות עוד אדר"ן. ""המופע השני, נסיכות" מורכב מסיפורים קצרצרים, כל סיפור שתים שלוש דקות בערך, על ילדותי כילדה עיוורת בין רואים, ובין הסיפורים המוסיקה של גילה חסיד. במופע הזה יש לה גם כמה תפקידים בדיבור, בכלל, אנחנו מאד מעורבבות ומשולבות זו בזו במופעים. גם פה קשה מאד להתגמש כי דבר קשור לדבר, שיר קשור לסיפור, ואם אתה מוציא אבן הבנין מתחיל לרעוד. לא כך הדבר במופעי הלאדינו, "דולסה דה לאדינו" ו"נשיקה ספניולית". כאן אין סיפור אחד ארוך או משהו בדומה לכך, ואפשר יותר להתגמש. אם אנחנו, שלושת הנגנים המופלאי שאיתי ואני, חשים שהקהל רוצה מוסיקה ולרקוד ולעשות מה שגילה קוראת "קאראחאן", אני מדלגת, מקצרת, ומאפשרת את זה. זה קורה לפעמים. גם כאן קשה לשנות סדר כך סתם כי יש איזונים עדינים בתכנית בין עצוב לשמח, נוגה ומרקיד, לא במקרה השיר הזה בא כאן והשיר ההוא שם, יש מיבנה ואם אעשה פתאום משהו אחר ואשנה את הסדר כליל הנגנים לא ידעו מה אני רוצה מהם. הם שמים תווים ומילים בסדר מסוים, ואם אתחיל לעשות אקרובטיקה וככל העולה על רוחי, זה ישגע אותם. ועדיין, במופעי הלאדינו יש יותר גמישות, להחליף סיפור באחר, או לשנות סדר. האיזונים האלה, כשבגוף הערב, אני מספרת ב"נשיקה ספניולית" ספורים רציניים, ולקראת סופו עוברת למצחיקים, האיזונים בין החמוץ למתוק נורא חשובים. אולי זה סוד הקסם שלנו, של גילה ושלי, שאנחנו לא חוששות מהעצוב והרציני ובכל זאת הקהל יוצא בהרגשה של שמחה ואופטימיות. אני יכולה לכתוב עוד שעות אני מקווה שזה מעניין מישהו, האגוטריפ הזה... המשך יבוא מחר. לילה טוב ותודה על ההתעניינות.

 

[perhay]

המרגלית, זה בהחלט מאד מעניין מה שכתבת

מצפה להמשך.

 

[י מ י ת 2]

המרגלית, הנה ענית על שאלה

שעלתה גם על לבי, והוא הקהל. כשאת מעלה תכנית ערוכה מראש האם היא מתאימה לכל קהל, בכל מקום ובכל תנאי, או שאת מראש מסווגת עצמך לקהלים ולמסגרות מסוימות? לדוגמא, בבית פרטי לקהל של 20-30 איש ביום הולדת או ארוע כלשהו, האם גם אז את מופיעה עם אותה תכנית כמו שהצגת אותה? ולענין הסיפור הצפור וגוזליה, כבר נאמרו כל דברי החכמה והטעם. זה סיפור יפה שווה לכל נפש ולכל קהל, להבדיל מהספור הטיבטי שלטעמי מתאים רק לקהלים מסוימים מאד, או אולי אני טועה? אם כך אנא יונה כחולה, העמידי אותי על טעותי. מענין אותי גם לדעת כמה מבין החברים באים עם תכנית ערוכה מראש ואותה מציעים לקהל הלקוחות, בבחינת זה מה יש עם זה יוצאים לדרך. ולפרי, תודה על הענין הנוסף שהכנסת לפורום שלנו.

 

[המרגלית]

לשאלתך, ימית, בקשר לקהל

אני באה עם תכנית ערוכה מראש ואני בהחלט מודעת לחסרון של הדבר הזה. ליתר דיוק: כשאני מופיעה לילדים, הכל פתוח. אני בוחרת מהרפרטואר שלי לילדים בהתאם לאיך שאני מרגישה את הכתה, אלא אם כן יש בקשה מפורשת של המזמין למשהו מאד מוגדר. זה באשר לילדים. כשמדובר בהופעות למבוגרים יש לי כמה אופציות: או "אלתרמן", או "נסיכות", שהוא המופע על ילדותי ונעורי, או לאדינו, או מופע יחיד שלי ללא מוסיקה, מופע חדש חדש. מי שמזמין, למשל, את "אלתרמן בנעלי בית" מצפה לקבל את זה ולא משהו אחר. זה מה שהוא פירסם, ואם יש פירסום מוגדר הקהל בא בשביל המופע הזה. כך גם בקשר לשני המופעים המוסיקאלים האחרים. מה גם, שהלאדינו, יש בו שלושה נגנים, לא רק גילה ואני. קרה לא אחת שבאנו ביום שישי לחוג בית, עשינו גילה ואני "נסיכות" ואחר-כך אמרנו לעצמנו: חבל שלא עשינו פה "אלתרמן" זה התאים להם יותר... ואכן, די החלטנו שבחוגי בית, דבר שאנחנו ממעטות מאד לעשות נחליט באותו רגע, על המקום, אם זה "אלתרמן" או "נסיכות" בהתאם לקהל. גם נגיד למזמין שנעשה או זה או זה, איך שנרגיש. אבל כשמופיעים באולם עם פירסום אי-אפשר לעשות משהו אחר לגמרי ממה שפורסם... הדבר שונה מאד במופע יחיד. שם, אפשר להחליף סיפור אחד באחר, להחליף את הסדר, לקצר או להאריך, הכל פתוח. על המופע הזה אכתוב מאוחר יותר. אספר לכם על מופע הזוי לגמרי שהיה לי ולגילה לא מזמן: לפני ראש השנה הופענו עם הלאדינו בבית אבות, מיגדלי משהו, כמובן, ארבעתנו: גילה, אני, ועוד שני נגנים מופלאים... והקהל, נדה, לא ממש מגיב... קיצרנו, עשינו שמח, ואחר-כך התברר שלמרות שהלקוח הזמין את הלאדינו, היה מדובר במופע לקהל שרבים ממנו יקים שוחרי מדע שהלאדינו מהם והלאה... טוב, קורה... למחרת המופע הזה, היינו צריכות, גילה ואני, לעשות את "אלתרמן" בבית אבות אחר של אותה רשת, "מיגדלי". בדרך לשם, אמרתי לגילה, בפעם הראשונה, אחרי שתים--עשרה שנות אלתרמן: גילה, אין לי כח לדבר אל עצמי. אני לא מסוגלת. אם אני רואה שאלתרמן לא מתאים לקהל היום, אני עושה איתך מיקס של הקטעים המשמחים מכל המופעים שולחנות כי אין לי כח להתבזות במשהו לא מתאים." גילה היססה אבל הסכימה. לפני ההופעה שיכנע אותי המזמין ש"אלתרמן" זה מה שפורסם, ומי שבא מחכה לזה. טוב. אולם ענק, לא אינטימי, קהל סביב שולחנות עם כיבוד, אני מתחילה אלתרמן והם מדברים כאילו אין אף אחד על הבמה פחות או יותר. מיד עברתי ל"מיקס לבעלי הפרעות קשב"... הובלתי את גילה אחרי ועשינו משהו מפה משהו משם, ובלבד, שזה יתאים לקהל. הקהל נהנה, אבל מבחינתנו זה היה הזוי לחלוטין המיקס הזה... מי שציפה לשמוע על אלתרמן בטח חשב שהשתגענו לגמרי...הולכת להכין אוכל לילדים שלי...

 

[המרגלית]

מאחורי הקלעים - המשך

פנינה, שאלת על עוד סיפורים ב"נשיקה ספניולית: ראשית, מדובר בסיפורי אהבה, או סיפורים שיש להם קשר ל"בינו לבינה. הסיפור על הצפור גם הוא מבחינתי דן באהבה, אהבה בין הורים וילדים. כמו כן אני מספרת במופע הזה את "מה זאת אהבה" שבמאגר של הפורום, סיפור של הגבירה, שאותו הפכתי לפסבדואישי, כאילו אמא ואני בקופת חולים ונכנסות עם הזקן אל האחות. עד לשורות האחרונות הסיפור מצחיק נורא באופן שבו אני מספרת אותו, מלא לאדינו עסיסית, ורק הסוף מצמית, מכה באלם. אל הסיפור מתחבר שיר יפהפה שאומר שהאהבה ניצחית אבל החיים קצרים... אני מספרת במופע הזה גם את "אשת החליף והמשורר' מתוך האתר של יואל פרץ. הפכתי את החליף לשולטן תורכי, לאדינו לא? והמשורר הפך אצלי לאורג שטיחים. את הסוף הקשה של הסיפור אני מרככת ע"י בדיחה, שהפכתי אותה לסיפור משעש/ע על בנו של אותו שולטן תורכי. לצד אלה אני מספרת סיפור משעשע של מתילדה כהן סראנו על נישואים שניים, ועוד בדיחה ששלחו לי במייל והפכתי לסיפור אישי משעשע. ויש גם הסיפור החזק על אמא של גילה, סיפור של שתי דקות, עליה כמי ששהתה בברגןבלזן אחרי הגרוש מסלוניקי... מה נכנס לרפרטואר או לתכנית? אני קוראת סיפורים דרך הבטן, דרך הלב, לא כל-כך מנתחת. אם הוא נוגע לי בפנים ואני חושבת שהוא עובר במה, הוא נכנס. כתבתי שיש לי מופע יחיד רק של סיפורים בלי מוסיקה. כאן ככל שהרפרטואר שלי יגדל תגדל גם היכולת שלי להתגמש, לשנות, להזיז, ו המופע נקרא "אמא רואה בידים" והקונספציה שלו כזאת: יום בחיי אמא מרגלית, שהיא אמא עיוורת, זה הגזע של הערב, חוט השידרה. החוט מורכב מחוויות קטנות לאורך היום, מבקר עד ערב, שקשורות לאמהות המיוחדת שלי. לגזע יש ענפים, והם בעצם העיקר. כי מהגזע הזה אני כל פעם הולכת לסיפור וחוזרת לגזע. הולכת לסיפור "שערה משפמו של אריה"חוזרת לאמהות שלי. הולכ לסיפור על הילדות שלי, חוזרת לגזע. הולכת לסיפור מ"דקמרון" חוזרת לגזע. לדוגמא: רציתי סיפור מ"דיקמרון" אבל איך קושרים את הענף הזה לגזע? הנה הטריק: אני מספרת איך אני אוספת את ילדי מבית-הספר והגן ומחליטה לנסוע איתם לאמא שלי. באוטובוס שניהם כרגיל נרדמים עלי, וזאת הזדמנות מצוינת לספר לכם סיפור שלילדים אסור לשמוע, סיפור למבוגרים בלבד... עוד דוגמא: אני רוצה לספר שם קטע מ"אלתרמן" שמדבר על ילדותה העצובה של תרצה אתר. איך אני קושרת את הענף לגזע? ערב. הילדה שלי מבקשת סיפור ואני מספרת איך אמא עיוורת קוראת לילדה מספר עם תמונות. הילדה רוצה את "האריה שאהב תות" ומפה הדרך לתרצה אתר סלולה.

 

[המרגלית]

מאחורי הקלעים--סוףק

לגבי זכירת סיפור: בדרך כלל, כמעט תמיד אני מעבדת סיפור בכתב וקוראת את העיבוד שעשיתי שוב ושוב בקול רם עד שנכנס לראש. בלאדינו הופעתי אפילו עם פתק ובו ראשי פרקים בבראייל, כדי להתרגש פחות ולהקל על עצמי שהרי אינני מביטה בניר, אני יכולה להסתכל אל הקהל ולקרוא אי-שם מהפתק, אבל היום אין לי פתקים כאלה יותר. לא צריך אותם כבר. הקהל הראשוני שלי הוא בני שלושים ומעלה. לגבי המופע החדש, מופע היחיד, אולי גם לצעירים יותר, עדיין אינני יודעת. המופעים הללו הם הפרנסה שלי, גם מבחינת שכר כספי, וגם פרנסה לנשמה. אני מדברת עליהם באותה "גאוה" שבה אני מדברת על הילדים שלי... כמעט. הם "ילדי רוחי". זאת הסיבה למטר המילים שנפל עליכם, קוראים יקרים, אנא, קבלו זאת בחיוך סלחני...

 

[הגבירה מן האגם]

מטר מבורך

אני מוכנה לקרוא עוד ועוד. תודה לך!

 

[יונה כחולה]

לא טעית, מראש לקחנו בחשבון, שהקהל לערב שלנו

הואקהל מסויים עם עניין מסויים. זה אמנם מגביל, אך עבור מטרתינו זה מתאים.

 

[משה ג ל ז ר]

נורא מעניין לי ימית 2 להבין

למה סיפור של פיוס, והשלמה (של קוקיית ירח) אי אפשר לספר לכל קהל, וסיפור המצדיק אלימות של הורה לילדיו אפשר לספר לכל קהל. בברכה

 

[יונה כחולה]

משה,חבל שתכעס. יש צדק בדברי ימית לגבי

"קוקיית הירח". זהו סיפור מאוד קשה להבנה במונחים שלנו. לכן הוא איננו מתאים לכל קהל. מישהי- ואפילו מספרת סיפורים בעצמה, שנחשפה לסגנונות רבים, טענה שהוא מרגיז..כי איך עבור הסיכוי שמישהו יהפוך למואר, מוכן היה הנסיך להקריב את טובת אהובתו ובני עמו לרעה של שלטון בן השר. אבל במובן בו אין הסיפור אינו עוסק בהשלמה דווקא, אלא בבחירה מודעת בהקרבת זהות זמנית ( שלפי הטיבטים איננה חשובה כלל, שכן החיים הזמניים חולפים ומסתיימים במוות ), למען אידאל של נתינה ואחדות נצחית- הנסיך כבר הגיע להכרה שהרוע אינו חיצוני אלא פנימי, שכן אין הפרדה בין בני אדם- כולם מאותה מהות. כמו-כן מי שהגיע להארה משרת את האנושות בכללותה לנצח- לכן נכון להיות לתת את ההזדמנות לזה הקרוב לכך- כלומר לבן השר שכבר יש לו את הכח, ועליו רק להפוך את הכיוון: מרע-אגואיסטי, לטוב- מלא חמלה ואהבה נצחית ).

 

[משה ג ל ז ר]

לעולם אל תאמרי לאדם כועס לא לכעוס , חבל על...

השאלה הבסיסית היא איך את/אני/אנחנו רואים את מקצוע המספר. כשאת/אני/אנחנו נבין את שאנו רואים ורוצים את עצמינו כמספר סיפורים נוכל ללכת לכיוון ולומר לגבי בדרך אם היא מרחיקה או מקרבת אותנו למטרה. אני רואה את מקצוע המספר בנוסף למעביר שמחה, מעביר רגש ומעביר את רצון וזמן מזמין ההופעה, כמקצוע שבומספר הסיפורים מעביר מורשת, מעביר את קור העכביש,שכדור הארץ מגלגל בסיבובו האינסופי סביב עצמו, ואנחנו קוראים לו ההיסטוריה האנושית,לקהל. השכחת פרטים הוצאת מאפיינים מקום וזמן,, הפיכת סיפור לאישי עדיין אפשר לתקן בעשיית מספר מיומן. אבל עשייה לא מודעת, והחלטה מודעת של אי עשייה כי זה קשה לקהל , את זה אי אפשר לתקן. מספר סיפורים צריך לראות את מקור הסיפור ולהתחבר אליו רגשית, ללדעת אותו את הסיפור בהקשר זמן היסטוריה מקום כללי, ובהקשר חלל פנימי שלו כמספר. לראות איפה הוא קרה אז, , איפה הוא קורה עכשיו, ובנקודות הקרה המתחברות שם תצא האש של הסיפור בשלושה משפטים שם תמונה כל התמונה כמה זה פשוט. רק שזה לוקח שלוש שנים לכתוב ושלושים ושלוש שנים להבין. אפילו שזה יותר פשוט מעמוד אחד בספר החדש שיצא על ג'ושו. אז איפה היינו? בסיפור שלך? שאלת תם: יש יותר צעירים שהיו בהודו, או יותר צעירים? סיפור שלך גם אם כל המאפיינים, אם כל השמות, אם בובות ומפלצות כמו בטיבט כמו בבורמה כמו ביפן, ע מתופף שנותן קצב,עם רקדנית שמסובבת מניפות. יכול להיות מובן (אולי יהיה אפילו יותר מובן, לא יודע כשאבוא ואראה את שעשית - אדע.) סיפור שלך תמיד יהיה יותר טוב מסיפור של גליקל שחייה בהמלין לפני מאאאאתייים שנה., מהמלים שמסיבות של חוסר ידיעה, או רצון להצדיק חינוך ספרטני שחרג ברעותו מהחינוך הרע שהתייחסו לפני מאאאאתים שנה לילדים בעולם סיפרה. מספר טוב יכול לספר סיפור רע, רע בתוכן והקהל ימחא לו כפיים, זה ראיתי ולמדתי מלימור. רק שהיא עושה את זה כהדגמה לתלמידים כאזהרה. כאזהרה להבין. כאזהרה להבין למה צריך ללמוד ולהבין, כמה חשוב להבין את המילים שאומר הסיפור. כי בסופו של יום הקהל הולך הבייתה עם המילים של הסיפור תחובות עמוק בתת הכרתו, שמספר מיומן דוחף הכי עמוק שאפשר. אז לעולם אל תאמרי לאדם כועס לא לכעוס חבל על הזמן. בהצלחה בסיפור שלך, אני צריך עוד סיפורים כאלה בכדי להצליח לחייך בעולם מספרי הסיפורים. בברכה

 

[יונה כחולה]

ההקשבה היא חשובה

גם ההבנה כי לעיתים הדבר הנכון לעשותו, הוא לא לעשות. זאת אתה ודאי מכיר מחכמת המזרח. אשר לסיפור הטיבטי ( שאיננו שלי, אלא רק העמדתי עצמי לרשותו ! ), הבנתו כלל איננה קשורה במאפיינים החיצוניים שלו. הבנתו קשורה עמוקות, בתפיסת עולם שונה מאוד מהמוכרת לנו. אם תיתן יהלום ביד תינוק, הוא ישליך אותו לעפר. אל תיתן לאדם דבר מה*, שאינו יכול להבינו- זו התנשאות. כך תיסכלת אותו וביזית את החכמה והעוצמה, שנתן הסיפור בידך כמספר. מי יכול להבינו ? זה שבוחר בכך בחירה מודעת, שמוכן למאמץ לחרוג מתרבותו ומקומו. לכן לא אספר אותו לפני קהל, שלא " נשאל " אם הוא מוכן לעשות מאמץ ( = קהל "שבוי", שהמופע ניקנה עבורו ולא הוא בחר לשמעו מתוך ענין אמיתי ). * הצעירים האמיתיים הם נטולי גיל. מסע להודו לא הופך אדם לחכם או מבין או מכיר. ברשותך, אינני מתייחסת כלל לסיפור הציפור וגוזליה. מדובר בשאלה אחרת. אם אדם כועס, האם לא להעמיד מראה לפניו ? תמיד יוכל לעצום את עיניו..לבחור לא להתייחס. שמחה שאנו חולקים אהבה לסיפור הקוקיה. שבת שלום

 

[משה ג ל ז ר]

אנחנו מקשיבים, למה שהאחר אומר.

אם נשתוק בחברה שבה רואים ששתיקה כהסכמה. בחברה שכולם שותקים כי הם לא מאמינים בכח המחאה לשנוי שתיקה שלנו היא לא מדיטטיבית שתיקה שלנו היא הרסנית. תני יהלום לחכם זן -ישאל אותך מה יעזור לך היהלום כשתהיה צמאה במדבר. לאיש עסקים-ישאל אותך מה המחיר אותו את דורשת עבורו למספר סיפורים - ישאל עצמו איך הוא משיג את הכוחות שבזכותם הצלחת לוותרר עליו. מה אני צריך כשאני על הבמה את חתיכת הפחם הדחוסה לעוות את השמיעה של הקהל ליהלום? אתמול הייתי במופע שירה ומשורר עלה על הבמה עם ברווז שמאיר בצכעים שונים כשלוחצים עליו. אני כל הזמן הסתכלתי על הברווז, מחכה וחושב באם הסיני ז עשה בו טריק ,שיהפוך את הברווז לברבור לא הקשבתי לשיר שהוא הקריא. טוב בואי נדבר ברצינות אנחנו מספרי סיפורים. אנחנו מביאים את הסיפור מבלי להתנשא על הקהל באמירה שהוא לא מסוגל להבין. קהל שלנו מסוגל להבין כל סיפור שאנחנו נביא לו נכון. קהל שלנו מבין את שקספיר, וסיפורי דקמרון, קהל שלנו יכול ללכת לסינמטיק ולהבין את כל הסרטים מכל אומות וזמני עולם מאתיופיה, אוגנדה, איראן, יפן, סין אלסקה, אוזבקיסטן, טג'קיסטאן... אין חתול שחור או לבן של אי הבנה בין הקהל ובין כל סרטי והצגות הבמאים ההזויים והמופרעים שמצליחם להרוג את ביל, ולהביא לנו מלחמות של כוכבים, ואבירים, ולהסביר לנו שאנחנו בטריות לחייזרים במטריקס. אין קהל שבוי ולא שבוי יש קהל שאנחנו מעריכם בעשייה מוקפדת ולא מתפשרת כמו עשייה של כל אמן במקצוע אחר. שאנחנו מביאים לו מופע שנעשה כמו שצריך. אני חושב שעשיית הסיפור עם מאפייני תרבות עוזרת להבנת הקהל ,, אולי אני טועה. אני חושב שקל יהיה לקהל לקבל שונות, ומסר של סיפור מעם אחר דווקא דרך השונות בהגשה. עצם הראייה שיש כאן סיפור ממקום אחר במאפיינים אחרים, עוזרת לקהל לקבל את המסרים ולראות שמתחת לשונות בבגד, בצבע, בצורת השיער והעיין כולנו בני אדם נחיה ונראה שמח שאת חושבת שיש יותר צעירים מצעירים שנסעו להודו. קהל צעיר ,מוחו פתוח , ואם המספר יראה סיפור באיכות של יהלום ולא ברווז, יבוא שוב למופע. אדם כועס תציבי לו מראה תעצימי את כעסו תציבי לו דרך לפרוק את כעסו ישמח ללכת בדרך. תודה על הדרך , שבת שלום.

 

[יונה כחולה]

קהל מסוגל להבין כל דבר- אם יש רצון וכלים

אל תתן מנה בצלחת שטוחה ( אמרה חסידה לשועל ) אל תיתני מרק בלי כף ( אמר השועל לחסידה ). שניהם הלכו הביתה מתוסכלים וכועסים על התחכמות מיותרת במשחקי מילים. שבוע טוב,