כיתת אומן (שבוע 9)

[perhay]

כיתת אומן (שבוע 9)

כיתת אומן (שבוע 9) השבוע אנו מארחים בפינה את (ה)מרגלית. היא בחרה להציג לנו את הסיפור "שלושה גוזלים". אני מודה לך, מרגלית, על שבחרת ב"כיתת אומן" כדי להציג לנו את הסיפור וגם כדי לשוחח איתנו עליך ועל "אני המאמין" שלך כמספרת סיפורים. ואפתח בכמה שאלות. כרגיל, אני מזמינה את כולכם להצטרף לדיון. 1.מה המקור של סיפור זה שבחרת להציג לנו? 2.כיצד התוודעת אליו? 3.למה בחרת בו כסיפור שאת שמעוניינת להכיר לנו? 4.באילו הזדמנויות סיפרת אותו? מי היה קהל היעד? האם זכורות לך תגובות מיוחדות? 5.האם סיפרת אותו בדיוק לפי הגרסה המצורפת? 6.האם הוספת אביזרים? אתנחתאות מוסיקליות? 7.יש לך המלצות מיוחדות למי שיחליט לאמץ סיפור זה? יתכן שתשובות תגענה רק בשעות מאוחרות היום ואולי אפילו מחר. מי שירצה יכול כבר להוסיף עוד שאלות. אני מאחלת כמו תמיד שיהיו לנו שבוע מעניין ומאלף! פנינה

 

[perhay]

הציפור וגוזליה (זהו השם הנכון של הסיפור)

הצפור וגוזליה על חוף הים, על סלע גבוה גרה צפור עם שלושת גוזליה. יום אחד ראתה הצפור שהים סוער מאד, הים משוגע. עוד מעט יגיעו המים אל הקן שלה ויקחו אותו איתם. הצפור נבהלה, מה תעשה? מיד לקחה את אחד הגוזלים ועפה איתו, לחפש מקום יותר בטוח. במעופה, פנתה אל הגוזל ושאלה אותו: "בני, כשאני אהיה צפור זקנה ועיפה ואתה תהיה חזק וגדול האם גם אתה תטפל בי כפי שאני מטפלת בך עכשיו?" השיב לה הגוזל מיד: "אמא, אני אהיה עבד שלך. אעשה כל מה שתבקשי" "אתה שקרן... כמו אבא שלך" אמרה הצפור ונתנה לו נקירה בצוואר. היא הושיבה את הגכוזל על עץ גבוה. "ושלא תעז לזוז מפה עד שאביא את האחים שלך" אמרה הצפור. היא חזרה אל הקן, הוציאה את הגוזל השני ועפה איתו. במעופה, שאלה אותו: "אמור לי בני, כשאני אהיה צפור זקנה ועיפה, ואתה תהיה גדול וחזק, האם גם אתה תדאג לי כמו שאני דואגת לך עכשיו " הכריז הגוזל "אמא, אני אעשה אותך מלכה!" אמו נתנה לו צביטה ברגל , הביאה אותו אל העץ הגבוה והלכה להביא את הגוזל השלישי. היא מצאה את הגוזל רטוב ומרעיד. מיד, הוציאה אותו מהקן ועפה איתו אל העץ. במעופה, שאלה אותו: "בני, כשאני אהיה צפור זקנה וחלשה ואאתה תהיה גדול וחזק האם גם אתה תטפל בי כמו שאני מטפלת בך עכשיו?" הגוזל שתק רגע ואחר-כך ענה: "אמא, את יודעת שאני אוהב אותך מאד. , כשאת תהיי צפור זקנה, לי תהיה משפחה על הראש ואהיה טרוד מאד בטיפול בגוזלים שלי. אני לא בטוח אמא, שיהיה לי הזמן והכח לטפל בך כמו שאת מטפלת בי עכשיו." האם נשקה לבנה ואמרה: "אמת דיברת בני. לא תוכל לטפל בי במסירות ובדאגה שבהם אני מטפלת בכם עכשיו כי תהיה עסוק בגוזליך שלך. אל תצטער בני, ככה זה בעולם זה הטבע. את האהבה והמסירות שאמא נתנה לך, אתה תתן הלאה, לילדים שלך. זה הטבע. "אז מה יהיה, אמא, מי יטפל בך כשאני אהיה עסוק כל-כך?" "אלוהים גדול בני, כמו כל הצפרים הזקנות, גם אני אסתדר". אמרה האם.

 

[אילן ענבר]

אז מה המסר?

אם אני מספר לילדים את הסיפור אני בעצם אומר להם כל מה שלמדתם על "כבד את אביך ואת אימך" ו"הדרת פני זקן" וכו' זה שטויות. לא צריך לדאוג לזקנה היא הרי גם לא מצפה. קשה לי עם הסיפור הזה. גם אני בן לאבא זקן וחולה מצד אחד ואבא לילדים קטנים מצד שני, גם אם המשפחה הגרעינית שלי מקבלת יותר תשומת לב אני עדין ביחד עם אחיי מטפלים יפה מאוד באבא ודואגים לו מאוד.

 

[שחרזדה האחת]

אילן יקר, לדעתי, יש מסר כפול בסיפור

מצד אחד ההורים לא מצפים כי הרי יש לך משפחה, והיא קודמת. מצד שני, אולי, ההורים רוצים להעניק לגוזלים את הכלים לטפל במשפחה שלהם.. זה אכן מסר בעיתי..

 

[המרגלית]

אילן, "אל תשליכנו לעת זיקנה",

היש פסוק מרטיט לב מזה? אני חושבת שאין כאן מסר של להשליך את הזקן והחלש שהיה מיגדל העוז של ילדותך. אבל באמת, אנחנו כהורים, לא נוכל לטפל בהורינו באותה מסירות, ובאותה טוטאליות שבה טיפלו בנו, כשהדגש הוא על המינון, על התמסרות מוחלטת של הורים לעומת מסירות וטיפול ועזרה של ילדים להוריהם. אני חושבת שיש כאן שני מסרים: האחד, צריך להיות ישר. לומר אמת גם אם היא קשה, לא להבטיח הבטחות ללא כיסוי. מסר שהמנהיגים שלנ מן הסתם לא הפנימו כנראה, לפחות לא פוליטיקאים. לכן, במקור, את הגוזלים שמשקרים האם משליכה לים, חד וחלק. המסר השני אומר: הורים יקרים, תנו לילדיכם אשר תתנו, לעולם לא יוכלו להשיב לכם כגמולכם. את מה שקיבלו ישיבו לילדיהם שלהם. ושוב, הטוטאליות, המינון, ה"נטו מסירות" הם כאן העניין. קח למשל את חברתי שק ילדה כשאמה חלתה מאד. מה יכלה לעשות? אילו רצתה לעזוב הכל ולהקדיש את הזמן האוזל לאמא, האם היתה יכולה? המחויבות לתינוק שנולד קדמה, גם אם זה אכזרי... תמשיכו לטפל באבא והרבה בריאות.

 

[שחרזדה האחת]

יופי של סיפור המרגלית- ואני מכירה

גרסה מעט שונה, הציפורים הם עורבים, והאם זורקת את השניים לים, כי אמרו שהם ישאו אותה על גבם ויעבירו את הים. ואילו העורבון הקטן אמר את האמת ורק אותו העבירה.

 

[הגבירה מן האגם]

לא יודעת אם מסר יש

לי זה נשמע דווקא כמו הרהורי הלב או כמו המשפט שגם הוא הרהור האומר שאמא אחת יכולה לטפל בעשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא. כמו שכולנו יודעים, כמעט על כל פתגם עממי יש גם את ההיפך שלו. זה שיעור וגם זה שיעור. בברכה,

 

[המרגלית]

ואת בטח מכירה את הפתגם

כשנותן האב, צוחק האב וצוחק הבן. כשנותן הבן, בוכה האב ובוכה הבן. וגם את הסיפור של עופרה קיפניס על הביגלה התוניסאי, פאטר, אומשהו כזה, בנוסחאות אחרות זה שוקו, שהאב מבקש מבנם שיכין לו אבל לא משנה איך הבן מכי לו האב לא מרוצה. פעם קר מדי, פעם חם מדי, מתוק מדי, פחות מדי.... והמסר: לעולם בן לא יוכל לגמול לאביו. שאלת במקום אחר בשירשור על תגובות. היום התקשרה ידידה שראתה את המופע אתמול, "נשיקה ספניולית" ואמרה לי: "והסיפור על הציפור... טוב, את מבינה שאל אנשים מבוגרים כמוני הוא מאד מדבר..." וזה הסיפור היחיד שהיא הזכירה באופן ספציפי. פתאום נזכרתי תוך כדי כתיבה בידידי מאיר, שכשאמו גססה ומתה, בתו הקטנה, בת החדשיים היתה בטיפול נמרץ... הוא תיזז בטרוף בין ירושלים, מקום מגוריו, לנתיבות, מגורי הוריו... בקיצור, סיפור שמדבר על משהו מאד בסיסי ולא פשוט. בברכהף

 

[משה ג ל ז ר]

מעניין שהפיכת הציפור לעורב, משנה את המשמעות

גם הטבעת שני הילדים, (כי אין להם סיכוי לשרוד בעולם) משנה את משמעותה בהפיכת האם לעורב. מאוד מעניין תודה

 

[המרגלית]

לא הבנתי כיצד משתנה המשמעות כשמדובר בעורב

 

[המרגלית]

לא הבנתי כיצד משתנה המשמעות כשמדובר בעורב

למה אין להם סיכוי לשרוד בעולם בגלל שהם הולכים נגד הטבע בכך שהם מבקשים לגמול לאמם? עורב הוא בטבע אחת הציפרים היותקר משפחתיות. הם מונוגמים, אותו בן זוג לכל החיים והם גם מגדלים גוזלים זמן ארוך יותר מציפרים אחרות ובשיתוף של שני בני הזוג. זה בטבע, בסיפורים, - משהו אחר.

 

[המרגלית]

אולי זה המקור שעמד לפני לואיס, באוסף של טולסט

 

[משה ג ל ז ר]

אני מניח שבבתי אבות ומועדוני מבוגרים יאהבו

אני מניח שבמתנס"י הערים הצעירות לא יאהבו. יש בסיפור המון אמת שקיבלנו מדור הורינו ששרדו את השואה. אמת של אנשים שלא זכו שיהיו להם ילדים והורים באותו זמן בחים. יש בסיפור המון אמת של שורדים, שקיבלנו במסרים חבויים, שמימשנו בצפיות שעל להסתדר בחיים מגיל צעיר. אני שמח לראות את האמת הזאת בסיפור, ככה שאפשר להקשיב וולעמוד באורה, ולא להיאבק איתה בתת ההכרה. אולי זאת אמת שאנחנו לא צריכים כי אנחנו יכולים לעשות גם וגם, כי היא עשתה אותנו לאנשים בעלי פנים לעבר ולעתיד. אולי זאת אמת שאנחנו כן צריכים ימים יגידו וודאי שהסיפור צריך להיות מסופר. בברכה

 

[המרגלית]

אם היינו יכולים לעשות גם וגם לא היו בתי אבות

 

[משה ג ל ז ר]

ישבתי אבות, ויש פנימיות לילדים, יש ויש

אני מכיר גם בתי אבות שמתנהלים כבתי מלן, ומציעים מחלקות סיעודיות טובות יותר מבתי החולים, אני מכיר גם פנימיות ומעונות לילדים שברחו מהבית שנזרקו מהבית. שהתעלמו, שהתעללו שזרקו אותם מהבית. האמא שלך אומרת בסיפור, ככה זה בטבע. הסיטואציה שלך בסיפור היא ביום של סערה, של סכנת חיים. את מי החיה תציל ביום של סכנת חיים?, ביום של בחירה? אנחנו בני אדם שהתנתקות שלנו מטבע, שיכולת שלנו ליצור מסגרת חברתית , מסגרת של חברה אנושיתבמקביל להתרחקות שלנו מהטבע האנושי קיבלנו הגנה מהצורך לבחור איז הילד להמית כשהאש ,כשהסערה מתקרבת. כשעשינו את זה ,כשהעולם הפך לעולם של עיר כשמסגרות של עולם עתיק יותר נשברו סיפורים של פעם ראו ילדים כאנשים קטנים. בסיפורי אחים גרים אנחנו מוצאים גם ילדים שאותם אנחנו שנשרפים שנחתכים כשהם משקרים. מה זה אמת? מה זה שקר? זה היה סיפור לידים למה סיפור של ילדים הפך לסיפור שאפשר לספר רק לזקנים בבתי אבות? זה היה סיפור על עורב. עורב בסיפור הוא דמות דימוי שלו,, מלך האריות בטבע הוא מלך? הכל בראש. למה התכון הסיפור? הסברים שלך, "?הנודניקים מחכים..." האמא שאת מדברת עליה כה באהבה, המקרי דוגמא שאת מביאה, הפוכים לסיפור, הסיפור שלך ששינית, דבריםפ ששינית שהופכים קהל שלו , למה? להפוך הכל לסיפור שלך למה? של ספניול, מה זה ספניול לאנשי ישראל?? הסיפור כפי שעשית אותו מתחבר לי נפלא לסיפור שכתבת על אמא שלך , על ילדה קטנה שנשארת בבית כשאמא שלה הולכת לבית חולים זה בטח היה נורא מפחיד.זה בטח עשה אותך לאישה קטנה בגילך מאוד צעיר. הרבה שאלות, הרבה עוד לכתוב לך באם תרצי. בברכה

 

[עינתכלת]

הציפור ושלושת גוזליה - נמצא בזכרונות גליקל

הסיפור על הציפור ושלושת גוזליה נמצא בתוך האוטוביוגורפיה של גליקל בית לייב (גליקל המאל או גליקל פון האמלן) "... כן, כן,.. המלין אותה העיר של החלילן מהמלין. מי שעדין אינו מכיר זהו חיבור של אישה יהודיה שנולדה בהמבורג בשנת 1645 וכתבה אוטוביוגרפיה בין השנים 1691 ל 1719. היצירה של גליקל מחולקת ל 7 ספרים. הם נכתבו ביידיש דאז (שיש בה יותר גרמנית מאשר סלבית), גליקל כתבה את זכרונותיה לאחר מות בעלה, וסקרה אירועים שהתרחשו החל מילדותה ונועדו בעיקר כמסר לילדיה (13). בין השאר הוסיפה גליקל סיפורי מוסר לילדיה. הסיפור על הציפור כתוב בספר הראשון והיא מקדימה אותו בשאלה למה אדם דואג לילדיו, משום שהאל קבע זאת על פי רחמיו שההורים יאהבו את ילדיהם ויבואו לעזרתם, ואז יראו זאת הילדים ממהורים והם ינהגו כך בילדיהם שלהם. ולדוגמא היא מביאה את הסיפור. בסיפור כאן גליקל מפילה את שני הגוזלים הראשונים לתוך הים, (בכינוי "שקרן" זוכה הגוזל השני בהשוואה לאחיו ולא לאביו. ואת הגוזל השלישי היא מעבירה את הים. היא מסיימת בסיום הטיעון שמכאן רואים שאלוהים עורר את הציפורים חסרות הבינה לגדל את צאצאיהן. וכמה הורים טורחים למען ילדיהם ובאיזו מסירות הם מגדלים אותם, אך אילו היו לילדים צרות ודאגות כאלה מהוריהם, היו מתעייפים מכך במהרה.

 

[המרגלית]

סחטין על הידע. מאלף. כל הכבוד.

אשמח אם תוכלי לתרגם עבורי את הטקסט היידי ולשלוח לי. זה מרתק. יופי של מידע.

 

[עינתכלת]

תרגום הסיפור מידייש מתוך פרוייקט בן-יהודה

להלן הסיפור על הצפור ושלושת גוזליה כפי שתורגמו בסביבות 1930 , את התרגום העתקתי, כאמור, מתוך פרוייקט בן יהודה ** השגיאות שיתגלו בקריאה הם כך בתרגום במקור ** אם כל אחד היה דואג רק לעצמו ולא היה מצטער בגדול בנים ולא היה דואג לקרוביו, אז לא היה העולם יכול להתקיים, ולכן בנה הקב"ה עולמו בחסד שההורים יאהבו את בניהם וימסרו נפשם עליהם, והבנים יראו מה שהוריהם עושים בשבילם וכן יעשו הם בשביל בניהם. משל למה הדבר דומה? לצפור שהיו לה שלשה אפרוחים, וקִנה היה על חוף הים. פעם ראתה הצפור שבאה סערה והים הולך ושוטף ועובר על החוף. אמרה הצפור לאפרוחיה: אם לא נעוף מכאן לעבר הים אנו אבודות. אבל האפרוחים לא ידעו עדיין לפרוח. תפסה האם אפרוח אחד ברגליה ועפה עמו. כשהגיעה לאמצע הים, אמרה האם: כמו שמסרתי את נפשי עליך, כך כשאני אזקן ולא יהיה לי כח לבקש פרנסתי תפרנס אתה אותי. ענה האפרוח: אמא יקרה! העביריני נא את הים, אנכי אשלם לך כגמולך לעת זקנתך, ככל אשר תשאל נפשך. אז השליכה הצפור האם את אפרוחה אל תוך הים שיטבע, ואמרה: כן יֵעָשֶה לשקרן כמוך! והיא עפה אל החוף ותפסה את האפרוח השני, ובהגיעה לאמצע הים אמרה אל האפרוח השני כדברים שדברה אל האפרוח הראשון. והאפרוח השני גם כן הבטיח הבטחות טובות כמו הראשון. לקחה האם והשליכה גם אותו אל תוך הים ואמרה: גם אתה שקרן כאחיך. עפה הצפור שוב ותפסה את האפרוח השלישי. וכשהגיעה לאמצע הים אמרה לו גם כן מה שאמרה לאחיה הקודמים. והאפרוח ענה: אמנם ידעתי כי אַת מסרת את נפשך בשבילי, ואנכי אמנם חייב לשלם לך כגמולך לעת זקנה כשתהיה בידי האפשרות לעשות כאלה, אבל להבטיחך נאמנה איני יכול. רק זאת אוכל להבטיחך, כי כמו שעשית אתה לי כך אעשה גם אני לאפרוחי אשר יולדו ממני. אז אמרה הצפור הזקנה – אתה מדבר אמת, אותך אשאיר בחיים ואעבירך את הים. וכך רואים אנו בעליל כי השם יתברך שמו נתן שכל בצפור שתגדל את אפרוחיה ורואים גם כן את ההבדל שבין הדאגה שהורים דואגים לבניהם, אבל אם יקרה לבנים לסבול הרבה מהוריהם הם מתעייפים מהרה.

 

[המרגלית]

מרתק!,, נראה לי שטולסטוי מביא גירסה דומה מאד

 

[המרגלית]

מספרים יקרים, שלום וברכה,

הסיפור "שלושת הגוזלים", כפי שקראה לו PERHAY, מלווה אותי שנים. לואיס צור, חברתי הטובה, שהיא מספרת סיפורים מופלאה וממנה למדתי יותר מבכל סדנה, היא סיפרה לי את הסיפור.סיפרה, כמובן, בלי לתת שם לסיפור, ואני כיניתי אותו "הצפור וגוזליה". רק לפני כמה חדשים שאלתי אותה מה בעצם המקור של הסיפור והיא מצאה שהוא מופיע באוסף סיפורי עם שליקט לא אחר מאשר ידידנו טולסטוי. מדוע דווקא בו? תראו, עד לפני שלוש שנים לערך הופעתי על הבמה רק בסיפורים אישיים או כאלה שהפכתי אותם לאישיים, פסבדו אישיים. רק בזמן האחרון התחלתי לספר למבוגרים גם סיפורים לא אישיים, סיפורי עם. לילדים סיפרתי גם קודם כמובן, אבל סיפורי עם למבוגרים זה מבחינתי די חדש. רציתי לעסוק באחד מהסיפורים הללו שהתחלתי לספר ובחרתי בסיפור הזה שהוא נוגע ללב, וקל להתחבר אליו. צומת הדרכים הקשה והכואבת שבה אתה עומד מטופל בילדיך שלך הקטנים ומצד שני ההורים מזדקנים, חלשים, זקוקים לעזרה ולטיפול, זה מוכר לרובנו. הסיפור הזה תמיד מעורר בי את הקריאה: חבר'ה, תביאו נכדים לפני שסבא מת וסבתא הופכת לשבר כלי... היה לי חשוב לבחור בסיפור שאני מספרת בפועל למבוגרים, לא מעט, שיש לו חיים על במה.