כיתת אומן (שבוע 15)

[בינדי]

../images/Emo140.gif תודה רבה לך, המרגלית

 

[הגבירה מן האגם]

מרתק לקרוא על מידת ההשקעה

והחיפוש, העבודה וההתבוננות. לעניין הסיפור המסויים הזה - הוא מקסים וכמו שכתבת יש בו הרבה עסיס. עם זאת, יש משהו שמאיט אותו שלא לצורך ואני תוהה אם זה קשור בעיבוד או שכך במקור. אם לדייק - תיאור הדמות הראשית מתעכב עוד צעד ועוד צעד. אני מבינה את הרצון להעמיד אותה פלסטית מאוד אבל יחסית לשאר הסיפור המעובד זה מתמשך לי מדי, מה שמאבד את הדרמה באיזשהו אופן. הדרמה ברורה לקראת הסוף אבל פחות מה שמכין אותה. ברור לי שהוא נחשב שאטר, הסיפור אומר שרק לעיתים רחוקות הוא נופל ואז כל השוק מדבר על זה אבל יחסית להכנה הזו השיא נשמע חלש. אז הנה השאלה שלי: מה בסיפור מעיד על כך היכול להיות שהאיש יבצע תקלה מהסוג המסתבר בסוף? או מה יגרום לי להרגיש שהוא חופר לעצמו בור? אני מדברת על משהו קרוב יותר לתחילת הסיפור, לא להסבר בעניין הזהב המעוור בסופו. עוד שאלה - הרפרטואר שלך מתרכז בעיקר בסיפורי סופרים. מה מהות הבחירה 0אם לא טעיתי באבחנה)? בכל מקרה - מרתק לקרוא. בברכה,

 

[בינדי]

../images/Emo9.gif תודה, הגבירה

ותודה על השאלה. אין בסיפור המקורי דבר אחר שמכין את הנפילה של אבו מנאש. רק בניית הדמות שאצלה יש דרך אחת בלבד לעשות את הדברים, סוג של היבריס..אני מקווה שבסיפור המסופר, על ידי המחוות והיציבה של אבו מנאש, זה עובר אל הקהל טוב יותר. אבי הדגיש את השעון ואת אהבתו של אבו מנאש אליו. לא החסרתי מדבריו. התשובה השניה פשוטה ומשלימה את השאלה על "עסקת המלפפונים": אלו הסיפורים שאני באמת אוהבת וככה אני אוהבת אותם. פחות חשוב לי שיש חוסר איזון בין האקספוזציה של אבו מנאש לבין הדרמה בסיום. לא חשוב לי שהשיא אולי לא מובן וזאת מכיוון שהסיפור עובר אלי ואל הקהל מצוין כמו שהוא. אני אוהבת סיפורים עם דמויות ברורות, בדרך כלל הסיפור נהיה ברור דרך הדמות בלבד. קחי למשל את הפרופסור ב"מעיל הזנבות הקצר" של פירנדלו, גם שם יש אקספוזציה ארוכה מאד, בצד עלילה שמה שמוציא אותה לפועל היא הדמות עצמה והמעיל, כמובן. הסיפורים שאני בוחרת אינם רק סיפורי סופרים, אני מספרת אגדות ומעשיות - אבל בעיקר לילדים. למבוגרים אני מספרת את סיפורי החידה ההודיים, שאת בטח מכירה. מי שלא מכיר - הם נמצאים גם באתר של יואל פרץ. אני מספרת את הסיפורים ששם ועוד שניים. עוד אני מספרת מן המדרש (שגם בנושא ספרות חז"ל) אני משתלמת השנה הזאת. האהבה שלי אל סיפורי סופרים היא הסיבה לעבודה שלי איתם. ענין של נטיית לב.

מקווה שעניתי, אם יש צורך בחידוד כלשהו - אחדד ...

 

[הגבירה מן האגם]

חד בהחלט

ותודה על התשובה המפורטת. השעון תפקידו ברור, הוא האקדח של המערכה הראשונה שיורה בשלישית. סביר מאוד שהמתח שנוצר בדמות שהקהל רואה מול העיניים הוא זה שנפרק בסופו של דבר. חסרון של המדיום הכתוב... בברכה,

 

[משה ג ל ז ר]

חסרון של המדיום...

מספרי סיפורים. משוכנעים שעל פערים בסיפור שהם עושים הם יכולים לחבר תוך כדי ההופעה. ככה זה באמת נראה. עלילה שלא עוברת על הנייר הפגמים שלה לא עוברים ע"י הופעה משכנעת של מספר. המדיום הכתוב של סיפור שמעובד להופעה, ששונה מסיפור הכתוב לספר, צריך לעמוד כסיפור שחוט של עלילה הגיוני שזור בו. השוני בין מספר לשחקן של תיאטרון שבה שחקן תיאטרון משקיע שנים, עובד תחת הנחיית במאים, עם תפאורות, היא דרך עשיית מספר סיפורים. דרך של חשיבה שעל פערים שבעשיית סיפור להופעה המספר יגשר בבניית דמות, כאילו זה שימוש באבזר במה מפילה המון מספרי סיפורים.

 

[בינדי]

חד מובן ? או חד כסכין ../images/Emo13.gif?...

בוקר טוב, אני מקווה שלא נפגעת מתשובתי? הלא ברור לך שאין בכוונתי לעשות משהו כזה? איריס

 

[הגבירה מן האגם]

חס ושלום. לא לדאוג לי

אם אני נפגעת אני מחזירה

 

[בינדי]

לא סתם השוואת עצמך לפירטית.. ../images/Emo152.gifכסף|../images/Emo48.gif

 

[משה ג ל ז ר]

נורא מעניין אותי

פנית למשפחה לשאול מה הייתה דעתו של הסופר תהיה תהיה נשמתו צרורה בצרור החים, על האבו מאנש? מה חשב על סוחרים ואנשי שוק? יש בסיפור המון מאפיינים שאומרים שהוא כחקלאי רוצה לאבד את עולמם בשעה אחת, לתת להם שעון זהב ולהוציאם לפנסיה, שהיה מעמידם למלחמת כורדים בעירקים. הוא דיבר במונחי לבן שלא מתלכלך נגד הכשר עד סוליות נעליו. שעות של שוק שבאים ב11:00? , לשוק תנובה? זה שעות העומס להביא סחורה טריה של היום לחנויות? זה לא הגיוני. הוא היה חקלאי, בטח לא אהב את החאפרים, את הסוחרים, הוא הכניס בסיפור גמגום עצום בפרטים שבטוח שידע, הסיבה היחידה שאני רואה היא לדוג את הדייגים שדגו את עמלו דרך הסיפור. דייג אוהב דגים, מה לא? אני הייתי פונה למשפחה לבדוק באם כוונתך לצבוע את אבו מאנש בחיובי לא מתנגשת בכוונת הסופר. חשוב לשמור על כוונת הסופר. זאת צוואתו להשאר צרור בצרור החיים. בברכה

 

[משה ג ל ז ר]

שמות שסופר בוחר לדמויות אומרות המון

משה קאלו - קל לו. אבו מאנש - אחד שאין לו בנים דאבלו פאפו - שני .....

 

[מספר נודד63]

אתה יודע

מסקרנת אותי ההבחנה לעניין השמות לכן רוצה לשאול האם אתה יודע זאת או שאתה משער?

 

[מספר נודד63]

ומי אמר לך שמשפחתו תדע

אתה מבקש שבינדי תשאל את המשפחה על איפיון הדמויות שהיא בנתה לאבו מואנש. מי אמר לך שהמשפחה תדע. נניח שאני מת - מחר (יתכן) אתה חושב שרויטל או הילדים יוכלו להסביר לך את הסיפור שכתבתי בזמנו בתחרות ציור סיפור? אם הסופר חי - נראה לי הגיוני. אם אינו בין החיים - לדעתי אין את מי לשאול - גם לא את משפחתו - ואני לא מדבר על קניין רוחני - אני מדבר על אפיון דמויות כמו שאתה מבקש כאן לשאול את משפחתו. אתה כותב ששעה 11:0 אינה שעה נכונה לחיי שוק? מדויק יותר אתה כותב לא הגיוני. ראה, איני מכיר את חיי השוק ובטח לא השוק הסטונאי. אתה מכיר? אתה יודע ששעה: 11:00 אינה השעה הנכונה? אם אתה יודע - אז למדנו וזה נהדר. אם אתה חושב - או שלא נראה לך הגיוני - כדאי שתבדוק (אתה גר בתל אביב בוודאי תוכל לעשות זאת, אם השוק הזה בכלל עוד קיים). אני לא רואה כאן אדם חקלאי שמנסה להעביר את מות החלקאות או משהו כזה. אני רואה כאן חיי סוחרים ומאבק בין שתי עולמות בין שני גישות. די דומה לי לסיפור של יצחק אורבך אורפז: "חיי דניאל" שם יש מאבק בין דייגים וותיקים לדייג צעיר שמגיע עם מכונות ונלחם בים. אני רואה שני סוחרים - משני עולמות שונים: צעיר ומבוגר - חדש וותיק - תל אביבי וירושלמי ועוד. אני לא רואה כאן חקלאים בכלל. אגב, אתה מרבה לדבר על מטאפורות - אם תשים לב הסיפור כולו מטאפורה. יורם.

 

[משה ג ל ז ר]

זה נורא מעניין מה שמתפתח כאן,

יש סיפור שמתפתח לראשומון המספרת מכירה את הסיפור מהצד של הכרת הסופר, (מעניין אם הוא הסביר לה את הסיפור הזה. לדעתי לא.) היא רואה את הססגוניות בדמות, מדגישה לעצמה את מאפייני הסיפור לשם. לקחה את הסיפור לשם שלה. היא משתמשת בסיפור לכיוון של אהבה שלה לדמויות ססגוניות, זאת יכולת של מספר שלה לעשות את הסיפור אני מכיר את הסיפור מהצד של השוק הסיטונאי. אני בן בגילו, אז אנחנו מכירים את השוק מאותן שנים, אבא שלי עמד שם בילדותי כמילואימיניק/הג"א , אני הסתובבתי שם כילד איתו, בנער מוכר סכינים כבוגר קונה ומוכר . אני מניח שהוא הכיר את השוק יותר ממני, אבל מהחודשים ושנים שאני הסתובבתי שם, אני מכיר את הביטויים, את המשמעות, את שעות הפתיחה, את היחס של העירקים לכורדים... אני קורא כאן סיפור על כורדי שמגיע אחרי שעות שוק לשוק של עירקים,, עם אוכל שלו שלא מתערב באוכל של שוק, עם שעון של פנסיונר שאותו הוא מבליט בעל השרוול של חליפתו. מרגיש עצמו ירושלמי כשר ובגלל כלום של כמה שקלים במונחי שוק, מערב כשר בשאינו כשר, משקר לפנצו תחנה על מחיר, מערב מללפפוני ערבים ביהודים למכור טרף למרות הכשרות שהוא מרגיש שהוא נמצא בה עד לסוליות נעליו הכשרות. אני רואה כאן סופר שכתב משהו אמיתי מהרגשתו. אדם חקלאי שמכיר את השוק, הוא משתמש בביטויי שוק בשמות שאני מכיר מהשוק, הוא לא סתם שכתב מטעות של חוסר ידיעה. לחשוב שסתם, במקרה הוא הכניס את כל המאפיינים הסיפוריים יהיה זילזול ביכולתו כסופר. אני הייתי מספר את הסיפור בהתאם למאפייני הלשון, הביטויים, והעלילה המתפחת בו אני לא יודע מה היה אומר הסופר, אבל פעם כבר הייתה בבית אריאלה סופרת שהתרעמה על שימוש שעשו בסיפור שלה, כשהמספר לקח את הסיפור שלה והתעלם מהכוונה, מהביטויים, לא הסכימה עם עשיה שלקחה סיפור שלה לכיוון של המספר. אני מבין שאתה רוצה לספר את הסיפור בהצלחה, הבחירה היא שלך. אני לא יודע איך תחליט אתה לספר, אני לא יודע מה קוסם. האם תאהב את האמת שבסיפור ותראה את העלילה והכוונה הנתמכת בביטויים שבסיפור. האם תקח האפשרות שפותח לך המספר לעשות את שאתה אוהב בסיפור , הסופר כבר לא בחיים לצעוק את הצעקה שאתה לא ערכת תחקיר על המקום שבו זה התרחש, וכל שאתה יודע זאת הרגשתך ממילים שסיפר לך, או ששמעת מיד שנייה. אני את צעקת הסופר צעקתי, מקווה שתשמע אותה אני יודע שאם אתה תבחר לספר את סיפורה של בינדי, ומספר אחר יבחר להמשיך לספר את סיפורך... ועוד ועוד ועוד... אנחנו נראה כאן לבסוף סיפור שקורה כשילד לוחש לחברו מילה באוזן, וחברו לוחש את המילה שהוא חושב ששמע הלאה, ולבסוף אנחנו מקבלים ילדים המשוכנעים ששמעו את המילה הנכונה. רק שכל אחד מהם אמר מילה אחרת. אולי זאת הסיבה שמספרי סיפורים טובים לא מספרים סיפורי סופרים המעובדים לסיפור אלא סיפורי עם שנצרפו לסיפור. בברכה משה

 

[משה ג ל ז ר]

לנושא שמות, ומטאפורות

שמות עליהם שאלת. (רק קודם צירוף מקרים נחמד) היום בהעיר כתב ישראל ברייט את הסיפור הכיוון דרום. מה קורה לנופל לאמבה. ושם, אחד מנש בוכה, שצריך לקחת את החבר שנפל לעמבה לבדיקה מוקדם ביום ראשון בבוקר. לא אוהב לקום מנש ממתי שצריך. ולא אוהב עמבה. מה לעשות ככה זה עם מנש. שמות ששאלת אבו מאנש אבו זה היו קוראים ככבוד לערבים וכגנאי לכורדים. עירקים של שוק היו אומרים שכורדים זה לא יהודים זה אפילו יותר גרוע מערבים כי הם עושים עצמם ליהודים. היו נותנים כבוד למגזר. לפעמים כשהיה כורדי אבא לבת מגיע לשוק, היו העירקים מוסיפים וקוראים קוראים אותו אבו מאנוש. (רק אם היה חלש בגודל ובשרירים.) משה קאלו - זה פשוט, תבחר לך האם לרצות להאמין שיש משמעות או אין. פאפו - על הפאפו, דאבל פאפו, פאפו רופס או עומד. מצחיק? לא מצחיק מוזר? מוזר מוזר שאנשים של לא של שוק חושבים שסיפור ג'וחא זה סיפור כמו של חלם, אנשים של שוק מבינים שסיפור ג'וחא זה הפוך מסיפור חלם. תנסה פעם להפוך ולספר סיפור ג'וחא כאילו קרה לסיפור של חלם, לספר סיפור אנשי חלם כאילו קרה לג'וחא ותראה איך משמעות הסיפור משתנה. תנסה יורם , זה יסביר לך הרבה בלימודי מספר שלך. מטפורות מטאפורה חייבת נוכחות פיזית ולא יכולה להיכלל בהגדרה שזה הכל מטאפורה כצידוק שההבנה מנותקת מעובדות המציאות אתמול שמעתי את א.ב. יהושע בהרצאה אומר שבספרו אש ידידותית(דואט) הוא בחר מבנה של דואט. הוא בחר ליצור בסיפור ריחוק של מקום בכדי שחפץ הנמצא במקום אחד ייקבל משמעות מטאפורית כשנקרא אותו בהקשר אם האחר שנסע למקום האחר. בין מספר דוגמאות שהביא הוא סיפר על שן שעקרו לסבתא והיא מניחה אותה על השולחן והנכד מעביר עליה יד בוחנת ושואל אם זה כואב. שם במקום השני הסופר הכניס אותנו לחדר ענק שם מומחה מראה למבקר גולגלות של קופים, הגולגלות כה יקרות עד שחלקן שוחזרו ונוצקו מעשה מודרני משן אחת שנמצאה, שן של הקוף הקדמון. אומר א..ב. יהושע כי כולנו לפעמים, ביחוד היהודים שבנו שוכחים ולפעמים גם נוטים לשכוח שכולנו יצאנו מאותו מוצא קדמון של הקוף הראשון. אומר אני לך תספר את הסיפור כמספר סיפורים שמבין והכורדים והעירקים שבקהל יראו בך גם הם וגם הם אחד שיודע לספר סיפורים. שבת שלום יקירי משבוע לשבוע אני מוצא בך אושר גדול יותר. משה

 

[משה ג ל ז ר]

תיקון טעות - עמבה ולא אמבה

שפולני ידע איך קוראים למנגו הרקוב הזה? פעם ראשונה שנתנו לי לאפה עם עמבה, לקחתי אותה לברז שהיה ליד הדוכן בשוק, ושטפתי את הלאפה במים וסחטתי אותה כמו שסוחטים סמרטוט ריצפה. חודשים אחר כך, כל פעם שהיתי בא לקנות לאפה היו שואלים אותי לצד השאלה מה לשים בלאפה, אם להרטיב במים ולסחוט לפני שאורזים לי אותה בנייר. שבת שלום (נ.ב. סיפור אישי שלי - לא לשימוש ע"י מספרים אחרים.) משה

 

[הגבירה מן האגם]

עמבה זה אחד משני הדברים היחידים

שאני לא אוכלת. לא מבינה למה זה צריך לעשות למנגו וגם לא טעים לי. ובעניין סיפורים ותחקירים, שמות ושאר ירקות. הרי לעולם לא נדע באמת בדיוק. לא מה קרה אם קרה ולא מה עבר לסופר בראש אם זה סיפור של סופר. אז יש כאן שני דברים - מצד אחד החופש לקחת נקודת מבט חדשה וליצור את מותר המספר מהסיפור או את היתרון היחסי שלו לספר סיפור כזה ולא אחר ומצד שני את האחריות להגיע כמה שיותר קרוב להבנת העולם מתוכו נברא הסיפור. המאסטרו שלי היה שואל אותנו "למה כך? למה בחרת לעשות כך?" אם מישהו מאיתנו היה עונה "כי כך מקובל, לא? ככה שמעתי את רוסטרופוביץ' ואת פון-קאראיין ואת ברנשטיין ואת..." הוא היה חוטף ותמיד את אותה תגובה "תראה לי איפה כתב את זה הגאון" תוך כדי שהוא מצביע בתקיפות לתוך הפרטיטורה. אבל אם התכוננו מספיק טוב כדי לדעת לתת תשובה מנומקת מתוך התוים, גם אם לא הייתה לטעמו, הוא היה מקבל אותה. במוסיקה זה נקרא אינטרפרטציה. גם בכל תחום אחר. אלא שבמוסיקה קלאסית מתכוונים לפיענוח המיוחד של המבצע ליצירה אחרי לימוד מקיף ויסודי. אמנם דעתי האישית על יצירה של מישהו אחר, אבל רק אחרי שאני יודעת המון ועוד קצת. זה לא כיסוי לחוסר ידע. ועל הרצף בין השניים יש הרבה מאוד תחנות. אם מחברים ויוצרים לא היו מוכנים שהיצירות שלהם תעבורנה טיפול של יוצר אחר, הם היו שורפים אותן מיד אחרי כתיבתן. מכאן, זה כבר נתון לשיקול המספר וסגנון העבודה שלו. אין אמת התורה אבל יש הבדל ואפשר לשמוע אותו. מבחינתי, גם אם האינטרפטציה של מספר ממש לא לטעמי, אם הביצוע עמוק, מיומן ונותן הרגשה של סיפור אמין ממקום של ידע נרחב וראיית התמונה - קניתי. כי אז בעיני לפחות זו יצירת אמנות חדשה ולא כיסוי לחוסר השקעה. בברכה,

 

[משה ג ל ז ר]

אם היצירה מתפתחת אז היא יצירת אמנות חדשה

אם היא חדשה ואפילו בדרך של הבנה מחודשת אז גם היא חדשה. הסיפור צריך להיות הסולם הכלי הטריגר להפעלת המספר לעשייה של שונות, של דיבור מצורות אחרות כל סיפור, של עשיית גוף וידיים, ותנועה, דרך כוונה שונה שהסיפור יאמר למספר כל פעם. במקום זה ישהופעות שמורכבות משבעה שמונה סיפורים שוניםם שונים שעברו את את המוצא חן בלבד, נשמעות אותו הדבר, כאילו טחנו אותם בבלנדר של אותה כוונת מספר ומבוצעות באותו קול ן באותן תנועות גוף באותן הבעות של פנים. מספרים לוקחים סיפורים ממקומות שונים לאותה הופעה, מחברים אותם לאותה הכוונה. ככה לימדו בבית אריאלה, ככה כולם עושים. ככה כולם לא רואים שבהוונה שאותה מספר צריך לעשות היא לא כוונת המספר, הכוונה צריכה להיות כוונת הסיפור. בברכה

 

[perhay]

אברהם חסון

רציתי להזכיר לך בינדי, שהבטחת לנו להתייחס לסופר ביתר אריכות בהמשך. מצפה אכן להרחבה שלך בנידון. תודה מראש!

 

[בינדי]

סיפור ירושלמי קטן

לפני שלוש עשרה שנים נפתח בירושלים בר בשם "בארוד". בלב חצר פיינגולד, גרניום ואבן מסביב, מעט שולחנות וכסאות בחצר. מקום אפלולי, מוזיקת ג'אז משובחת, מדי פעם חריס אלקסוי. מקום של לילה.המון אלכוהול. בר אנושי ומיוחד. עם הזמן הפכתי בת בית. דניאלה, בעלת המקום ואני הפכנו חברות טובות. כשאני סגרתי את סרוויס הערב במסעדה הייתי קופצת לשתות על הבאר של דניאלה. הבר היה תמיד מלא: אנשי הערוץ הראשון (אמרתי שזה סיפור ירושלמי), סטנלי, שהגיע מהמסעדה שלו ועוד קבועים. דניאלה, אלופה בחיבור בין אנשים, דאגה שהבר יהפוך למועדון חברים. ככה הכרנו אחד את השני, משלח יד, אהבות ושגעונות, משקאות אהובים.. אחד הקבועים ישב בקצה הבר מול ברז הגיניס, לא מתערבב בחבורה. כשדניאלה סיפרה לו שספרות היא אהבתי הגדולה - החל לבחון את ידיעותי - "קראת את "שכר האימה"? "לא. מי כתב?". התשובה השלילית שלי היתה קשה לו. הוא שתק רגע אחד ואז, בשקט, סיפר לי את הסיפור. שכר האימה, המון אדגר אלן פו, דיון ב"מריו והקוסם" של תומס מאן. כל סיפור שהיה בו אוכל ובעיקר יין - הוא חשב שאני צריכה להכיר. הוא סיפר שהוא כותב, הבטיח להביא לי ספר שלו וכל פעם "שכח". לפעמים לא פנה אלי בכלל, לפעמים ישבנו שעות. מדי פעם הייתי מבקשת - אבי, ספר לי סיפור. אחרי הסיפורים היינו מדברים: מצב המדינה, ירושלים, שוק מחנה יהודה, טיפוסים בעיר הזאת ובכלל..הוא אהב לספר ואני אהבתי לשמוע וזו היתה, כמאמר הסרט, תחילתה של ידידות מופלאה. השנים עברו, הזמנים השתנו ואני לא הגעתי לבארוד יותר. את אבי ראיתי ברחוב בדרכו לבר וזמן הקסם של הסיפורים חלף. בסיפור "עסקת המלפפונים" נפגשתי לפני שנתיים באנתולוגיה בשם "טעם החיים". נדלקתי עליו והתחלתי לחפש את הסופר. רק אז נודע לי שאברהם חסון הוא אבי סיפורים, רק אז נודע לי שהוא נפטר. אל הסיפור ניסיתי להכניס את כל האהבה שהיתה לאבי אל אנשי השוק, אל הירושלמים עם הנעליים הלבנות, אל האנשים הפשוטים שכל עולמם מתרכז במשימה אחת: להעביר חומר נפץ, לזכות בחבית אמונטילדו או לבצע עסקת מלפפונים גדולה באמת.

 

[פלג שלו]

ועוד סיפור על בארוד

לפני כ-8 שנים החלטתי לקחת פסק זמן מחיי היום יום ולשהות לבדי בירושלים. גרתי במינזר וכיון שאני גם אוהבת אוכל טוב התקשרתי לידידה ירושלמית שאוכל הוא עיסוקה. היא סיפרה לי על מקום מיוחד בארוד שמו השייך לחברתה דניאלה. כיון שהייתי אמורה לשהות בעיר בסוף השבוע היא אמרה שאני חייבת להתקשר לדניאלה ולהזמין מקום לקבלת שבת .היא ספרה לי שבאותו הזמן מנגן שם נגן של הבמאי אמיל קוסטריצה(הנמצא עכשיו בארץ לרגל סיבוב הופעות) והוא מנגן נפלא יחד עם דן בירון מהטלויזיה. היא הוסיפה שבדרך כלל אין סיכוי למצוא שם מקום כיון שהכל מוזמן שבועות קודם,אבל שאני אומר לדניאלה שהיא המליצה עלי ואני מבקשת לשבת על הבר.עשיתי כדבריה והשיחה בין דניאלה לביני התארכה והיא אמרה לי שאני אהיה אורחת הכבוד שלה לא על הבר אלא בשולחן מיוחד. לא עזרו מחאותי ודניאלה התעקשה.ואכן כשהגעתי לשם בשעת צוהוריים מאוחרת היה המקום מלא מפה לפה אפילו בחוץ כבר לא היה מקום. רק שולחן אחד קטן ליד אותו נגן היה פנוי במיוחד בשבילי. הובלתי אחר כבוד למקומי וכובדתי בקוקטייל מעניין ומקורי. לאחר מכן הזמנתי שוב בהמלצתה של חברתי ממאפה ידיה של אמא של דניאלה שהיא ס"טטניקית גזעית. המוסיקה, האוכל,והאוירה היו נפלאים.האנשים שרו,אכלו ורקדו באסטזה. לידי בשולחן ארוך ישבה חבורה עליזה במיוחד.בהפסקה הוזמנתי להצטרף לשולחנם. התברר שהם עורכי דין מת"א שבאים באופן קבוע בימי שישי להתארח בבארוד.כך חלפו להן השעות בנעימים ולקראת ערב הם עזבו ואני הוזמנתי לשולחן אחר.כשקראתי למלצרית על מנת לשלם היא אמרה שהחשבון שלי שולם. ע"י מי שאלתי בפליאה - ע"י החבורה מת"א הגיעה התשובה.לא יכולתי להודות להם כיון שלא ידעתי את שמם.כך נשאר לי טעם של עוד מבארוד. לפני כחודשיים נסעתי לשוטט בסמטאות השוק האהוב עלי בירושלים ורציתי שוב לטעום מהרגעים המופלאים בבארוד. היה זה יום שישי בדיוק באותה השעה כמו בפעם הראשונה אך לאכזבתי שקט קיבל את פני.אף אחד לא היה בבר פרט לשתי מלצריות חביבות ודניאלה שישבה על הבר לבדה. עצובה הסתובבתי לאחור ושמתי פעמי הביתה.