כח,מין והצלחה.

isaacl

New member
הסיפור של הרואה את הנולד

באמת מעניין. מקור זה על ראיית הנולד כחכמה נמצא במסכת תמיד ולא בפרקי אבות (לב ע"א), והוא חלק מאגדה על תשובות חכמות שענו זקני הנגב לשאלותיו של אלכסנדר מוקדון. גם בסיפור זה התשובה לשאלה איזהו עשיר היא השמח בחלקו, והתשובה לשאלה איזהו גיבור היא הכובש את יצרו. במקום אחר בתלמוד (שבת כה ע"ב) מובאות תשובות שונות. רבי טרפון אומר, איזהו עשיר כל שיש לו מאה שדות ומאה עבדים שעובדים בהם, ורבי עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשים, רבי יוסי אומר, כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו!!! על כל פנים, העובדה שזקני הנגב ענו באותו נוסח של המשנה באבות מצביע על שיטה אחת, ולפיכך צריך להסכים שיש זיקה בין ללמוד מכל אדם לבין לראות את הנולד. כמובן, המסכנה היא שענווה, רגישות וגמישות, תשומת לב למשתנה, לחדש כמו לישן, הם תנאים הכרחיים בחכמה והם המביאים לראיית הנולד. תודה על הפירוש יצחק
 
כל הגדול, יצרו גדול ממנו.

אמנות לחימה מחזקת את כוח-הרצון, שמאפשר לנו להימנע מלעשות דברים שאנו רוצים, אבל יודעים שאסור. דוגמאות פשוטות - כולם (טוב, כמעט) רוצים לחפף באימונים מדי פעם, אבל כוח-הרצון מתגבר על העצלנות (או לפחות, אמור להתגבר...) ומאפשר לנו להגיע לאימון גם כשיורד גשם זלעפות בחוץ, ובכלל הייתי מעדיף לשכב במיטה. או כשבדרך לאימון רואים בחלון-ראווה של קונדיטוריה איזו עוגה ענקית, מפתה, שממש-ממש בא לנו לטרוף... אבל אז העוגה תעשה לנו מורטלה בבטן בזמן האימון. כוח-הרצון, וההבנה של תוצאות המעשה, מאפשרים לנו להתגבר על הרעב, ולהגיע לאימון על בטן ריקה. דוגמא אחרת היא כשיש נטיה להפוך מערכת יחסים "קורקטית" של מורה-תלמיד, למערכת-יחסים אחרת. גם כאן, כוח הרצון יכול להתגבר על היצר. והוא יכול גם לא. כי היצר (עצלנות, רעב, מין - כולם יצרים) אינו משהו חיצוני לנו - הוא חלק מאיתנו. הוא חלק מהרצון שלנו. וככל שכוח-הרצון מתחזק, גם יצר-הרע מתחזק. לכן צריך כל הזמן לבדוק, מה המניע האמיתי למה שאתה עושה - האם מזג-האויר באמת כל-כך סוער שמסוכן לצאת מהבית? (אם כן - תישאר בבית!) האם אני באמת מספיק רעב בשביל להצדיק עוגה לפני האימון? (אם כן - בתיאבון!) האם אני באמת צריך לשנות את מערכת-היחסים שלי עם המורה/תלמיד? (אם כן - צריך לחפש מורה אחר!) את הבדיקות האלה צריך להמשיך לעשות כל הזמן, לאורך כל החיים, בכל ענין - מה באמת מניע אותי לקבל החלטה X ולא Y? מי שיצליח לא לשקר לעצמו, וליישם את הבנתו, יהיה אדם גדול. הלואי עלי.
 

pzirpimsghost

New member
הלואי על כלנו.

כוחות ויצרים, האיו זאת חלק ממהות עיסוקנו? כאן אפשר לדבר על וצר הטוב והרע,.Angra mainyu Ahura Mazdah וכו´ בברכת חברים,
 

gafni

New member
הנדר מחזק לבבות רכים

או שובר אותם אל ידור להלך בחושך מי שלא ראה חשכת הליל... ציטוט לא ממש מדויק אבל רלוונטי (מי אמר למי מתי ? )
 

haleth

New member
אלרונד לגימלי, ביציאה מריבנדל

* טולקין זה לא OOF לכלום!
*
 

avima

New member
זה מעורר תהיה

שמתי לב שלא מעט מהחברה כאן מכירים\אוהבים מד"ב (כולל פנטסיה וכ.). האם יש איזה שהוא הסבר לקורלציה הזו ? סך הכול נראה שזה הרבה יותר נפוץ מהממוצע באוכלוסיה. מוזר.
 

haleth

New member
../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif דובלבן - רעיון לסקר!

וגם לשרשור חדש.
 

alon_o

New member
מדגיש נקודה חשובה ומרחיב

תשומת לב היא הסוד (כמו בהרבה תחומים אחרים). כשהיצר גובר, עלינו לבדוק בפנים מה מניע אותו. מאיפה היצר שואב כוח. זה חלק בהוויה שלנו בדיוק כמו החלק שמונע מאיתנו בד"כ לממש את אותו היצר. למה החלק הזה נחלש והיצר התחזק פתאום? התשובה תיתן לנו את הדרך להתמודד עם היצר, להשלים עם קיומו אבל לא לציית לו, או להשלים עם קיומו ולפעול על פיו. ההשלמה עם קיומו והקבלה המלאה שלו חשובות מאוד, כי אם לא הוא יודחק ויתחזק בתת מודע שלנו, וכשיפרוץ החוצה יהיה מאוד קשה לרסנו. הרבה יותר קל לרסן רצון קל לעשות משהו, מאשר לרסנו כשהוא יגדל לתאווה בלתי נשלטת, שמקורה כל כך עמוק שאנחנו אפילו לא מצליחים להתחקות אחריו. אם אי אפשר לרסן, מכל מיני סיבות, ההתמודדות איתו תלויה ביצר עצמו. אם מדובר למשל ברצון "לנצח" בתרגיל זוגות, ומאוד מפריע לי להפסיד, אז להפסיד כמה וכמה פעמים, בכוונה. לתת לפרטנר "לנצח", וככה לסגור את העניין. (תודה למדריך שלי על הדוגמא). אבל אם היצר שלנו גורם לנו לבצע דברים שעדיף שלא יעשו כלל, שוב תלוי בדבר, חובה עלינו לחשוב איך לצמצם את הנזק (ללכת לעיר אחרת, לדוג´ו אחר, להשאר דווקא בין אנשים שמכירים אותי טוב, וכדומה), ולהשלים עם המעשה וללמוד ממנו. אל לנו להדחיק את הדבר שעשינו כמו שאולי נעדיף לעשות, כי אז כמו גורם זר בתוך חפץ, הוא יגרום להעלאת מוגלה ולפצע שיצמח עם השנים מתחת לפני השטח. זה לא עידוד לתת ליצר לשלוט, אלא דרך טיפול עצמי במקרה שאין לנו אפשרות לשלוט ביצר שלנו. למזעור נזקים. ובהחלט יכול להיות שגם הנזקים ה"ממוזערים" יהיו גדולים... דוד צודק חלקית בעובדה שככל שכוח הרצון שלנו מתחזק גם יצר הרע, אבל רק בתנאי שאדם מתעלם מעובדת היות המודעות שלו מורכבת מחלקים רבים, ומערכות היחסים ביניהם מורכבות. אם אני מתייחס למודעות שלי כישות אחת, אז מין הסתם כשחלק ממנה יתחזק, היא תתחזק. אבל אם אני מתייחס למודעות שלי כערמה גדולה של חלקים שיש ביניהם מערכות יחסים, אבל הם לא אותו חלק. אז כשכוח הרצון גודל, אין סיבה שהיצר יגדל. ובכל מקרה, אמנויות לחימה (בעיקר מסורתיות, אלו שמשלבות מדיטציה, עם או בלי תנועה) בד"כ נותנות גם שקט פנימי מסויים שאפשר לברוח אליו במקרה הצורך ומשם לשפוט את שני החלקים (היצר ומה שמרסן אותו) בצורה אובייקטיבית ולתת לאחד מהם יותר או פחות כוח. בקיצור: מודעות ותשומת לב.
 

pzirpimsghost

New member
יוצא מן הכלל

אני בטוח שאני מסכים לכל אך התשובה מאד לענין. סטיה קטנה: אולי הגמרא מציעה ללכת למכום בו אננו מוכר כדי לחוס לא על זה שיצרו גבר עליו אלא על סוביביו. כאן יחסי כחות הם מן הענין. מה היה לנו? היה דרש, אוהד דרש פשט. אוהד האמן לי יש פשט, עכשיו אנו ברמז, עוד מעט קט סוד? בידידות
 

alon_o

New member
לא רק

אני אישית רואה תרומה אפשרית מההליכה למקום בו אני זרים גם לנו, וגם לסובבים אותנו. בל נשכח שאם נגרום לעצמנו נזק כלשהו (נפשי למשל, עם עצם הידיעה שעשינו משהו רע והניסיון לברוח מהידיעה הזו), אז כשנחזור למקום שבו מכירים אותנו, נחזור פצועים (נפשית) ואנו עלולים לגרום נזק לאלו שמכירים אותנו. הפציעה תשפיע על ההתנהגות שלנו, על ההחלטות שלנו, ועוד. לכן אם לא נחוס קודם כל על עצמנו, איך נחוס על אחרים?
 
מסכים עם הרוב, אבל...

"...אם אני מתייחס למודעות שלי כערמה גדולה של חלקים שיש ביניהם מערכות יחסים, אבל הם לא אותו חלק. אז כשכוח הרצון גודל, אין סיבה שהיצר יגדל. " אם אני מבין נכון, כל היצרים הם היבטים מסוימים של יצר הקיום. "יצר" הופך ל"יצר הרע" כאשר האנוכיות וקוצר-הראיה מכסים עיני אדם מלראות את תוצאות מעשיו, או את הסיבה למעשיו. אני לא מכיר דרך לחזק את כוח הרצון, בלי לחזק איתו את יצר הקיום - ואיתו, את כל נגזרותיו. נכון שאם אדם בוחן את עצמו, הוא אמור לבחון את הסיבות להחלטותיו ואת התוצאות להן; והוא אמור לעשות זאת ביושר. אבל החלק החזק ביותר ביצר הקיום, הוא האנוכיות - וזה בדיוק המקור של יצר הרע. לכן, ברגע שתוסח דעתו של אדם (אם ע"י כעס או אבל, שמחה או תאוה, שכרות או חולשה פיזית, כלומר - ע"י החיים) - זה הרגע בו האנוכיות יכולה לתפוס חזקה, ו"יצר הרע" יכול לפעול. לכן אני עומד על דעתי - כל הגדול, יצרו גדול ממנו, וכל הגדל - יצרו גדל איתו. וגדול מכולם חטא הגאוה, שמונע מאדם להכיר שטעה, במיוחד אם הוא בד"כ צודק. "...אמנויות לחימה ... נותנות גם שקט פנימי מסויים שאפשר לברוח אליו במקרה הצורך ..." לפי מה שאני מבין, השקט הפנימי אינו דבר ש"בורחים אליו" - הוא הבסיס ממנו יוצאים, הציר שסביבו אנו אמורים להתנהל בכל דבר וענין, והוא-הוא הדבר אותו אנו (לפחות אני) מנסים לחזק בלימוד אמנות הלחימה. אבל אני, אני קיבוצניק אני, מה אני מבין ביצרים טובים, יצרים רעים, אני בקושי יודע לצייר...
 

alon_o

New member
לא מסכים. אני רואה דברים אחרת.

יצרי הקיום נמצאים בשכבה במודעות שלנו שמעטים מצליחים לחבר בינה לשכבה "המודעת", או "לפני השטח" אם תרצו. שכבה עם חלקים שמושכים לכיוון כלשהו בדיוק כמו חלקים בכל שכבה אחרת. השכבה הזו נמצאת רחוק מאוד מפני השטח ולכן קשה לראות את הכוחות הפועלים בה ואת הסיבות למשיכה לכיוונים שונים. עניין של אימון כמובן (ותשומת לב קודמת לאימון...). האנוכיות היא חלק מיצר הקיום שלך, אבל היא חלק, שיש לו כמה כוח שאתה נותן לו (במודע או לא), והוא מושך לכיוון מסויים. חלקים אחרים מושכים לכיוון מנוגד לכיוון שאליו האנוכיות מושכת, וגם לאלו אתה מחליט כמה כוח יקבלו. פשוט רוב ההחלטות האלו נעשות שוב, בשכבה שהיא מתחת לפני השטח, ולכן רוב האנשים לא מודעים כלל לקיומן. לפעמים רגש כלשהו (כעס, אושר, אהבה, עצב, ועוד ועוד) יכול להיות כל כך גדול שהוא ימלא את "פני השטח" ויסתיר את השכבות שמתחת. כולנו באוכלוסית הסיכון לזה. אז הבעיה מתחילה, וכאן חייבים לפרוץ את המחסום שהרגש מהווה וכן להגיע לשכבות הנמוכות יותר. אני לא רואה דרך אחרת. רובנו עושים את זה. כשאנחנו אוהבים למשל, ולא רוצים לצאת מהמיטה עם בת\בן הזוג שלנו בבוקר, ויש כמה דקות שזה כל מה שיש, ואחרי כמה דקות (שלא הרגשנו איך הן עברו
) פתאום אנחנו אומרים "זהו, טוב, חייבים לקום ל...". ובקשר ל"מקום שבורחים אליו" או "בסיס שממנו יוצאים" - ניסוחים שונים לאותו רעיון. השקט הזה איתנו תמיד, ללא קשר לכמה הוא גדול או חזק. אז אתה יכול להתייחס אליו כציר שאנחנו יוצאים ממנו, או כמקום שבורחים אליו. לא משנה. בכל מקרה זה דבר שכשאנחנו עצבניים (לדוגמא) אנחנו יכולים להזכר בו ולחזור אליו. ולא תמיד זה קל. תשומת לב היא שתילת הזרע, אימון הוא המים שמשקים. אבל איזה זרע נשתול? ומה יצמח לנו בגינה? -אלון (איזה יופי של משפטים יוצאים לי היום
).
 
מסכים לטענה שרוב היצרים קיימים בתת-

ההכרה. תפקיד המדיטציה, אם אני מבין נכון, הוא להאיר את הפינות החשוכות בהכרה שלנו, "לעשות היכרות" עם החלקים באישיות שלנו שאנחנו לא רוצים להודות בקיומם. אבל ההכרה בקיומו של יצר הרע, עדין לא מחלישה אותו. כשיצר הקיום מתחזק, מודעים או לא, שאר היצרים מתחזקים איתו. זו סיבה טובה לעבוד על "להכיר את עצמי", לבדוק מה הסיבה האמיתית להחלטות שאני מקבל בחיים - לבדוק אם מקורן ב"יצר הרע", או במשהו אחר. כך אני מבין זאת, וכמובן שאף-אחד לא חייב להסכים
(כי למרות שאני צודק, אני מספיק צנוע בשביל לא להשוויץ בזה ולכפות על אחרים את דעותי!
)
 

alon_o

New member
אני רואה את הדעות שלנו מתקרבות

אחת לשניה. נכון, ההכרה בקיומו של יצר הרע לא מחלישה אותו לבדה, אבל היא מחייבת אותו להיות כפוף למנגנון קבלת ההחלטות המודעות שלנו, ונותנת לנו הרבה יותר כוח להתמודד איתו. ללא ההכרה הזו היצר יגרם למעשים, שאיתם נרצה להתמודד, ותמיד קל וטוב יותר להתמודד עם המקור, שכן התמודדות עם המעשים יש לה תוצאות מוזרות. ולא רק זה, אם אנחנו לא מכירים בחלק שהוא היצר ולא מכירים אותו, אז ההתמודדות איתו תתבצע גם היא בתת מודע. שני הדברים האלו (או כל אחד לחוד) יכולים לגרום למשל לנטיה להענשה עצמית, לשנאה של אנשים שמזכירים לנו את אותו היצר, לכל מיני מחסומים ריגשיים, ועוד ועוד. כך אני מבין זאת, וכמובן שאף אחד לא חייב להסכים
(כי למרות שאני צודק, אני מספיק צנוע בשביל לא להשוויץ בזה ולכפות על אחרים את ידיעותי
)
 

alon_o

New member
אין כמו דיון טוב שבסופו יש הסכמה.

אולי רק דיון שבסופו יש הסכמה על הדעה שלי
 
למעלה