כח,מין והצלחה.
- פותח הנושא pzirpimsghost
- פורסם בתאריך
סוגיות טרמינולוגיות
אולי אפשר להציע מילה קצת יותר יינית מ"גדל" נגיד- נחשף ואז אולי- מערכת היחסים בין חלקי המודעות מושפעת לא מרמת העוצמה או הגודל של הרצון או היצר אלא ממידת חשיפתם של חלקי המודעות לתת מודע. כשבריכת היצרים המעבעת נחשפת- לשאר חלקי המודעות יש חומרים חדשים להכריע בהם. שאלות של עיקר\טפל נכון\לא נכון (במובן של טוב-רע, לא אמת-שקר) נשאלות על חומרים מאוד ראשוניים, אולי בלתי-אישיים בראשוניות שלהם. מכאן המחוייבות להכניע את האגו- שבאנוכיותו האישית אינו מוכשר מספיק להיות השופט. אני מסכימה שיש קשר הדוק בין הרצון לייצר (אולי שלוחה)- ומניחה שהוא הדדי (דו כיווני) אבל לא שהוא סימטרי. גם- אני לא רואה מה ההבדל בין לראות את המודעות כחטיבה אחת או כמערכת של חלקים.כן וגם- זאת מערכת שפועלת כמכלול. אני מניחה שחלים עליה אותם חוקי יחסיות והדדיות כפי שפועלים בכל מערכת טבעית. לגבי ייצר הרע- ובמיוחד לגבי הדיבור על יצר הרע כאל יישות, מקום, דבר נפרד. זה מזכיר לי את פרויד. פרויד זה איכסה
אני בכלל לא האמנתי ברוע עד שראיתי את שר הטבעות (אני בושה, בושה ונכלמת-לא קראתי). הנפילה של גנדלף לשחור בסוף הרסה אותי, עירערה את כל תפיסת עולמי. רעדתי שבועיים. גם עכשיו אני לא ממש מאמינה ברוע, אבל כן בזה שכשהיצר מתגלגל לתוך צורה אישית- או במילים אחרות- כשהאישי בא במגע ישיר עם היצר- נוצר פוטנציאל לטעות. הטעות הזאת, כשהיא מתגלגלת למעשה (מחשבתי\רגשי, דיבורי, פיזי) נהיית רוע. כלומר, אולי מקור היצר הוא חסר תוכן קונקרטי, שאפשר לומר עליו טוב או רע הוא פונקציה ששאר חלקי המודעות עוטפות אותה בתוכן. וועדת קישוט וועדת ביקורת- השאלה היא can they dance to the beat יצר הקיום תמיד מזכיר לי את יצר היקום. סתם footnote.
אולי אפשר להציע מילה קצת יותר יינית מ"גדל" נגיד- נחשף ואז אולי- מערכת היחסים בין חלקי המודעות מושפעת לא מרמת העוצמה או הגודל של הרצון או היצר אלא ממידת חשיפתם של חלקי המודעות לתת מודע. כשבריכת היצרים המעבעת נחשפת- לשאר חלקי המודעות יש חומרים חדשים להכריע בהם. שאלות של עיקר\טפל נכון\לא נכון (במובן של טוב-רע, לא אמת-שקר) נשאלות על חומרים מאוד ראשוניים, אולי בלתי-אישיים בראשוניות שלהם. מכאן המחוייבות להכניע את האגו- שבאנוכיותו האישית אינו מוכשר מספיק להיות השופט. אני מסכימה שיש קשר הדוק בין הרצון לייצר (אולי שלוחה)- ומניחה שהוא הדדי (דו כיווני) אבל לא שהוא סימטרי. גם- אני לא רואה מה ההבדל בין לראות את המודעות כחטיבה אחת או כמערכת של חלקים.כן וגם- זאת מערכת שפועלת כמכלול. אני מניחה שחלים עליה אותם חוקי יחסיות והדדיות כפי שפועלים בכל מערכת טבעית. לגבי ייצר הרע- ובמיוחד לגבי הדיבור על יצר הרע כאל יישות, מקום, דבר נפרד. זה מזכיר לי את פרויד. פרויד זה איכסה
אני בכלל לא האמנתי ברוע עד שראיתי את שר הטבעות (אני בושה, בושה ונכלמת-לא קראתי). הנפילה של גנדלף לשחור בסוף הרסה אותי, עירערה את כל תפיסת עולמי. רעדתי שבועיים. גם עכשיו אני לא ממש מאמינה ברוע, אבל כן בזה שכשהיצר מתגלגל לתוך צורה אישית- או במילים אחרות- כשהאישי בא במגע ישיר עם היצר- נוצר פוטנציאל לטעות. הטעות הזאת, כשהיא מתגלגלת למעשה (מחשבתי\רגשי, דיבורי, פיזי) נהיית רוע. כלומר, אולי מקור היצר הוא חסר תוכן קונקרטי, שאפשר לומר עליו טוב או רע הוא פונקציה ששאר חלקי המודעות עוטפות אותה בתוכן. וועדת קישוט וועדת ביקורת- השאלה היא can they dance to the beat יצר הקיום תמיד מזכיר לי את יצר היקום. סתם footnote.את הזדעזעת כשגאנדאלף נפל?
אחי הזדעזע כשלמד פסיכולוגיה, וכחלק מלימודיו התנדב ב"גהה" במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה. הוא היה עד לכמה מהראיונות עם נער שהובא לשם לאבחון פסיכיאטרי - הנער שהורשע יותר מאוחר ברצח נהג המונית, דרק רוט, ביריות אקדח בראש. הנער סיפר על הרצח באותו טון-דיבור, אותה שפת-גוף, אותה הבעת פנים, בהן סיפר שהלך לקנות סיגריות. וזה לא היה משחק של פוזה, או העמדת פנים. זה היה אמיתי לגמרי. למיטב הבנתי, "יצר הרע" אינו ישות נפרדת משאר חלקי האישיות. אם אני מבין נכון איך בנויה אישיות (וזה בהחלט מוטל בספק!), אז הבסיס ליצר הרע הוא אנוכיות, והבסיס לאנוכיות הוא יצר הקיום. מתוך יצר הקיום באה התחושה "אני רוצה" - אני רוצה אוכל אני רוצה חום ואהבה אני רוצה ביטחון אני רוצה להתרבות אבל מי שפועל לפי הדחפים האלה ללא ריסון, יסתבך עם הסביבה. את כל אלה אמור לרסן משהו - ואצל אדם נורמלי, ל"מרסן" קוראים מצפון (לא זוכר איך פרויד הגדיר את כל שלבי הביניים, מי שיודע מוזמן להוסיף!). הנקודה היא שבין האנוכיות למצפון, יש עוד גורם מרסן: הנסיון והתבונה. אדם יכול ללמוד מנסיונו, שיש דרכים יעילות להשיג את רצונו, ויש דרכים לא-יעילות; כדי להשיג אוכל אפשר לפרוץ למסעדה, להכריח את המלצרים לשרת אותך, וללכת בלי לשלם... אבל יותר פשוט "להתנהג כמו בן-אדם" ולקבל את מה שאתה מבקש. כנ"ל בכל תחום: אפשר לאנוס, אבל אפשר גם לחזר. אפשר לפרוץ לדירה ולגרש את הגרים בה (שיחזרו עם המשטרה), ואפשר לשכור דירה. כאן יש נקודה מסוכנת: יתכן אדם חסר-מצפון לחלוטין, המשתמש במוסכמות החברתיות כדי להשיג את מטרותיו לא בגלל ש"אסור לעשות רע", אלא כי זה יותר נוח. בשביל אדם כזה, לא יהיה הבדל בין קניית סיגריות לרצח. הוא רוצה סיגריות. כי נעים לו לעשן. הוא רוצה לרצוח. כי זה מסקרן אותו. "למה רצחת אותו?" - "כי רציתי." הנער הזה הבין שמעשים מסויימים גורמים כאב וסבל לאחרים - אבל ברמה האינטלקטואלית בלבד, ללא שום הזדהות רגשית. ללא מצפון. אולי אין רוע בעולם, אבל מה שאחי ראה ב"גהה" היה מספיק קרוב בשביל שלא יהיה הבדל ממשי.
אחי הזדעזע כשלמד פסיכולוגיה, וכחלק מלימודיו התנדב ב"גהה" במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה. הוא היה עד לכמה מהראיונות עם נער שהובא לשם לאבחון פסיכיאטרי - הנער שהורשע יותר מאוחר ברצח נהג המונית, דרק רוט, ביריות אקדח בראש. הנער סיפר על הרצח באותו טון-דיבור, אותה שפת-גוף, אותה הבעת פנים, בהן סיפר שהלך לקנות סיגריות. וזה לא היה משחק של פוזה, או העמדת פנים. זה היה אמיתי לגמרי. למיטב הבנתי, "יצר הרע" אינו ישות נפרדת משאר חלקי האישיות. אם אני מבין נכון איך בנויה אישיות (וזה בהחלט מוטל בספק!), אז הבסיס ליצר הרע הוא אנוכיות, והבסיס לאנוכיות הוא יצר הקיום. מתוך יצר הקיום באה התחושה "אני רוצה" - אני רוצה אוכל אני רוצה חום ואהבה אני רוצה ביטחון אני רוצה להתרבות אבל מי שפועל לפי הדחפים האלה ללא ריסון, יסתבך עם הסביבה. את כל אלה אמור לרסן משהו - ואצל אדם נורמלי, ל"מרסן" קוראים מצפון (לא זוכר איך פרויד הגדיר את כל שלבי הביניים, מי שיודע מוזמן להוסיף!). הנקודה היא שבין האנוכיות למצפון, יש עוד גורם מרסן: הנסיון והתבונה. אדם יכול ללמוד מנסיונו, שיש דרכים יעילות להשיג את רצונו, ויש דרכים לא-יעילות; כדי להשיג אוכל אפשר לפרוץ למסעדה, להכריח את המלצרים לשרת אותך, וללכת בלי לשלם... אבל יותר פשוט "להתנהג כמו בן-אדם" ולקבל את מה שאתה מבקש. כנ"ל בכל תחום: אפשר לאנוס, אבל אפשר גם לחזר. אפשר לפרוץ לדירה ולגרש את הגרים בה (שיחזרו עם המשטרה), ואפשר לשכור דירה. כאן יש נקודה מסוכנת: יתכן אדם חסר-מצפון לחלוטין, המשתמש במוסכמות החברתיות כדי להשיג את מטרותיו לא בגלל ש"אסור לעשות רע", אלא כי זה יותר נוח. בשביל אדם כזה, לא יהיה הבדל בין קניית סיגריות לרצח. הוא רוצה סיגריות. כי נעים לו לעשן. הוא רוצה לרצוח. כי זה מסקרן אותו. "למה רצחת אותו?" - "כי רציתי." הנער הזה הבין שמעשים מסויימים גורמים כאב וסבל לאחרים - אבל ברמה האינטלקטואלית בלבד, ללא שום הזדהות רגשית. ללא מצפון. אולי אין רוע בעולם, אבל מה שאחי ראה ב"גהה" היה מספיק קרוב בשביל שלא יהיה הבדל ממשי.
הדימוי הבצלי
קודם כל- אני משתתפת בכאבו של אחיך שנחשף לטרגדיות אנושיות כאלה, מיד ראשונה. אין לי ויכוח שיש מעשים רעים. ואני מסכימה איתך שהמוסר, ולא התנייה\מוסכמה חברתית, הם שקובעים לכאן או לכאן. (ע"ע דיון אתיקה\מוסר). הנקודה שלי היתה- מה מקור הרוע. האם הוא ביצר עצמו? האם קיים יצר רע ויצר טוב? אני בודקת את הרעיון שהיצר עצמו הוא כוח נקי. brute force. אנרגיה עוצמתית. אנסה את הדימוי הבצלי לתאור מבנה אישיות ומודעות: במרכז, יש שמועה, שוכן הריק הגדול (=אלוהים, בודהה וכו). הקליפה החיצונית היא המשטח שאותו אנחנו מפנים כלפי חוץ, לסביבה- הפרסונה\אישיות. השכבות שלפניה הן האגו- שם שוכן האנוכי (המבדיל ומפריד ושומר את "שלו"). שכבת הביניים- התת מודע המבעבע. בשכבות הפנימיות יותר- היצר והלא מודע- כך אני מבינה את מה שאתה קורא לו "יצר הקיום". אולי שם טוב למרכז- "יצר היקום". חתך רוחב, מהמרכז לקצה---עובר קו--- מהכללי לאישי, מהתודעה הקוסמית לפעולת האגו. הרעיון שאני מציגה הוא- שהרוע הוא מעשה האגו, הוא מקבל את תבניתו (+מניע+ trigger( בתת מודע, הוא מקבל "דלק",עוצמה מהיצר. מהמרכז הוא מקבל שתיקה רכה ורישום בפנקס. הסיפור על הנער מזעזע, השאלה היא- האם אתה חושב שהנער נולד רע? האם הוא השטן- האם במרכזו אין אלוהים? או שהפעולות שלו בעלות פני שטן? לא חסר דוגמאות לרוע מזעזע, השאלה מה אתה לומד מהם, איך אתה מסביר אותם. בעיניי- רוע מזעזע מקורו בטעות מערכתית, פגם הנדסי. יש אנשים שנולדים ו\או נהיים בעלי מערכות כושלות. זה יכול להיות מערכות מוסר, מערכות רגש-מחשבה, מערכות מודעות-תת מודעות. התת מודע והמודע הם "שלנו" הם "אישיים" שם באה לידי ביטוי האנוכיות, בין השאר. אני חושבת שמקור המעשים הרעים הם שם. וזאת ראייה די אופטימית- כי מערכת כושלת ניתן לשקם, שכבות רקובות אפשר לקלף. אבל בצל שרקוב במרכזו- אי אפשר להציל. הרקבון יתפשט לאורך הקו עד החוץ. קח בחשבון שגם למערכת הקיום יש עונות צמיחה ועונות דעיכה. המוות מוביל לחיים והחיים למוות, אז גם מה שלא נתפס בעיניים המערביות, ההישגיות, הmore more more שלנו כחיובי או pro-life הוא עדיין טבעי, גם תהליכי ריקבון הם חלק טבעי מהקיום. (שים לב- יש הבדל גדול בין מה שאמרתי עכשיו למה שאמרתי על כשלים הנדסיים במערכות. 2 דברים שונים) הצעתי קודם שהרצון הוא ציר בין החוץ לשכבת היצר הקיומי, הלא מודע (מונח של יונג, אם תרצו אביא לינק). אני מציעה עכשיו- שהמוסר הוא ציר בין החוץ ליצר היקומי, המרכז.
קודם כל- אני משתתפת בכאבו של אחיך שנחשף לטרגדיות אנושיות כאלה, מיד ראשונה. אין לי ויכוח שיש מעשים רעים. ואני מסכימה איתך שהמוסר, ולא התנייה\מוסכמה חברתית, הם שקובעים לכאן או לכאן. (ע"ע דיון אתיקה\מוסר). הנקודה שלי היתה- מה מקור הרוע. האם הוא ביצר עצמו? האם קיים יצר רע ויצר טוב? אני בודקת את הרעיון שהיצר עצמו הוא כוח נקי. brute force. אנרגיה עוצמתית. אנסה את הדימוי הבצלי לתאור מבנה אישיות ומודעות: במרכז, יש שמועה, שוכן הריק הגדול (=אלוהים, בודהה וכו). הקליפה החיצונית היא המשטח שאותו אנחנו מפנים כלפי חוץ, לסביבה- הפרסונה\אישיות. השכבות שלפניה הן האגו- שם שוכן האנוכי (המבדיל ומפריד ושומר את "שלו"). שכבת הביניים- התת מודע המבעבע. בשכבות הפנימיות יותר- היצר והלא מודע- כך אני מבינה את מה שאתה קורא לו "יצר הקיום". אולי שם טוב למרכז- "יצר היקום". חתך רוחב, מהמרכז לקצה---עובר קו--- מהכללי לאישי, מהתודעה הקוסמית לפעולת האגו. הרעיון שאני מציגה הוא- שהרוע הוא מעשה האגו, הוא מקבל את תבניתו (+מניע+ trigger( בתת מודע, הוא מקבל "דלק",עוצמה מהיצר. מהמרכז הוא מקבל שתיקה רכה ורישום בפנקס. הסיפור על הנער מזעזע, השאלה היא- האם אתה חושב שהנער נולד רע? האם הוא השטן- האם במרכזו אין אלוהים? או שהפעולות שלו בעלות פני שטן? לא חסר דוגמאות לרוע מזעזע, השאלה מה אתה לומד מהם, איך אתה מסביר אותם. בעיניי- רוע מזעזע מקורו בטעות מערכתית, פגם הנדסי. יש אנשים שנולדים ו\או נהיים בעלי מערכות כושלות. זה יכול להיות מערכות מוסר, מערכות רגש-מחשבה, מערכות מודעות-תת מודעות. התת מודע והמודע הם "שלנו" הם "אישיים" שם באה לידי ביטוי האנוכיות, בין השאר. אני חושבת שמקור המעשים הרעים הם שם. וזאת ראייה די אופטימית- כי מערכת כושלת ניתן לשקם, שכבות רקובות אפשר לקלף. אבל בצל שרקוב במרכזו- אי אפשר להציל. הרקבון יתפשט לאורך הקו עד החוץ. קח בחשבון שגם למערכת הקיום יש עונות צמיחה ועונות דעיכה. המוות מוביל לחיים והחיים למוות, אז גם מה שלא נתפס בעיניים המערביות, ההישגיות, הmore more more שלנו כחיובי או pro-life הוא עדיין טבעי, גם תהליכי ריקבון הם חלק טבעי מהקיום. (שים לב- יש הבדל גדול בין מה שאמרתי עכשיו למה שאמרתי על כשלים הנדסיים במערכות. 2 דברים שונים) הצעתי קודם שהרצון הוא ציר בין החוץ לשכבת היצר הקיומי, הלא מודע (מונח של יונג, אם תרצו אביא לינק). אני מציעה עכשיו- שהמוסר הוא ציר בין החוץ ליצר היקומי, המרכז.
הבצל הוא דימוי יפה...
גם בגלל השכבות האין-סופיות, ואולי גם בגלל שבמרכז בעצם אין כלום? אבל בעיקר בגלל שמי שמקלף בצל - בוכה... אחי כבר התאושש מהזעזוע, תודה (בשמו)
אני די מסכים עם המודל הבצלי, לא לגמרי בטוח שאני מסכים עם סדר השכבות. כתבתי קודם שהמקור ליצר הרע הוא האנוכיות, אבל אולי שכחתי לכתוב שגם המקור ליצר הקיום הוא אנוכיות; הרי הכל מתחיל בתחושה "אני רוצה" (אוכל/מחסה/ביטחון/חוםואהבה/מין/המשכיות לגנים/...). השאלה היא איפה, בין ה"אני רוצה" של האנוכיות המושלמת (זאת של תינוק בן שנה, חתול מצוי, ופסיכופת להבדיל) מצד אחד, לבין המסכה (פרסונה) שאנחנו מציגים לעולם החיצון מצד שני, איפה נמצא הגורם המרסן את האנוכיות - וכמה הוא חזק. אני מסכים שהיצר הוא פשוט יצר. אין יצר טוב ואין יצר רע, כמו שאין נשק טוב או רע - יש נשק. בצה"ל היום מדברים (אם בכלל מדברים) לא על "טוהר הנשק" אלא על "מוסר לחימה". הכוונה שעושה שימוש בנשק, יכולה להיות טובה או רעה - הנשק עצמו, נייטראלי. כך גם היצר. הדחף הבסיסי הוא נייטרלי, הדרך בה אני מביא אותו לכלל פעולה - או עוצר אותו - היא "טובה" או "רעה". להבנתי, "רע" זה לפגוע באחרים בלי סיבה מספיק טובה
אז מהי סיבה מספיק טובה? בשביל פסיכופת, "אני רוצה" היא סיבה מספיק טובה. בשביל קדוש בודהיסטי, אולי אין סיבה מספיק טובה. בשבילי, נכון לשעה זו של ישיבה נינוחה מול המסך, הגנה על חיי ועל חיי הקרובים לי היא סיבה מספיק טובה. כתבת: "הרעיון שאני מציגה הוא- שהרוע הוא מעשה האגו, הוא מקבל את תבניתו (+מניע+ trigger( בתת מודע, הוא מקבל "דלק",עוצמה מהיצר. מהמרכז הוא מקבל שתיקה רכה ורישום בפנקס. הסיפור על הנער מזעזע, השאלה היא- האם אתה חושב שהנער נולד רע? האם הוא השטן- האם במרכזו אין אלוהים?" לדעתי, מה שיש במרכזו זה אנוכיות טהורה. מה שהופך אותו לפסיכופת הוא העדר מוחלט של מצפון. אני לא יודע אם במרכז יש אלהים, אבל אני בטוח שהמצפון "חיצוני" לאנוכיות. וכשנקלף את הבצל ונגיע לשכבת המצפון - מה יקרה אם נקלף אותה? מה יישאר? "טק-טק-טק-טק. ככה הרגתי אותו, ארבע יריות בעורף. תביא סיגריה, אחי." אין אייקון לזה. לחלחלה. את קוראת לזה תקלה מערכתית, פגם הנדסי - אני עוד חוכך בדעתי אם זה דבר מולד או נרכש. אצל הנער ההוא היה מקרה קשה של תמיכה חומרית טובה בצד הזנחה רגשית קשה. הוא לא הרגיש שיש לו בית מצד אחד, אבל קיבל כל מה שרצה מצד שני. אף פעם לא דיברו איתו על טוב ועל רע. אף פעם לא לימדו אותו שיש אסור ומותר. ההורים שלו קנו לו הכל, לא נתנו לו כלום. דאגו שילך לחוגים, לא היו איתו בעצמם. בתהליך הגידול שלו, לא לימדו אותו שלאחרים כואב כמו שכואב לו. אני עדין חוכך בדעתי, אם היעדר מצפון הוא ענין של תורשה או סביבה, או שילוב כלשהו. אין לי מסקנה סופית בענין. בבצל, השכבות מקיפות אחת את השניה. כשאתה מקלף אחת, אתה מגלה אחרת. במבנה האישיות, כל שכבה היא רב-מימדית, ומופיעה שוב-ושוב ככל שאתה מתקרב אל המרכז; הבושה שתגלה בשכבה החיצונית ("מה אם כולם ידעו שאני קצת שמן?"), תופיע שוב בשכבה פנימית יותר ("מה אם כולם יגלו שאני לא תמיד מקפיד להתאמן?"), ועוד יותר פנימית ("מה אם כולם ידעו שבגיל 16 גנבתי כסף מהדודים?") ועוד יותר פנימית ("מה אם יראו אותי ערום?")ועוד יותר פנימית ("מה אם ידעו שאני מאוהב באמא ורוצה להיפטר מאבא?"), וכך הלאה. לדעתי, גם האנוכיות וגם המצפון יופיעו שוב ושוב בשכבות שונות, וככל שתקלף מעליך בושה אחרי בושה, הרגל רע אחרי הרגל רע, כך תוסיף ותמצא עוד ועוד כאלה - ובאותו השמן תמשיך ותמצא גם את המצפון שם, שינחה אותך להמשיך בקילוף למרות הכאב. הכיוון של קילוף הבצל הוא פנימה, אבל בכל שלב בקילוף אתה מוצא שוב את כל מה שהיה בשכבות הכבר קילפת - אבל יותר גרוע, יותר חזק, בעוצמה יותר גדולה. גם לטוב וגם לרע. ומכאן טענתי לאלון, שככל שאדם גדל, יצרו גדל איתו: ככל שאדם מתקרב למרכז, ומתמודד עם דברים יותר עמוקים, כך מתחזקים אצלו הרצון והמצפון - אבל בכל קליפה יתגלה גם "רוע" יותר גדול. הסכנה בקילוף הבצל היא שתיתקל בדבר שלא תוכל להתמודד איתו; וזו הסיבה שמסוכן לעשות מדיטציה בלי מורה. כתבת: "אני מציעה עכשיו- שהמוסר הוא ציר בין החוץ ליצר היקומי, המרכז." הייתי מסכים איתך, אילו הייתי חושב שבמרכז נמצא הטוב. אני לא מסכים. אני חושב שבמרכז נמצאת האנוכיות איתה נולדנו, אנוכיות של תינוק. יצא לך לראות אכזריות של ילדים? המזעזע באמת באכזריות של ילדים, הוא שהם לא מתרגשים ממנה - בשבילם היא טבעית כמו נשימה. כי הם עוד לא הפנימו את המצפון. "למה זרקת את גור החתולים מהגג?" "כי רציתי". מה יישאר אם נקלף את שכבת המצפון? לא יודע.
גם בגלל השכבות האין-סופיות, ואולי גם בגלל שבמרכז בעצם אין כלום? אבל בעיקר בגלל שמי שמקלף בצל - בוכה... אחי כבר התאושש מהזעזוע, תודה (בשמו)
עוד על המודעות, מנקודת מבטי
את מכניסה אותי למקומות שאני מעדיף לא לגעת בהם מעל גבי הפורום
. יותר מדי מוזר בשביל לחלוק עם אנשים אחרים - אבל מאוד מעניין לחקור עם עצמי. בסוף ישלחו אותי למוסד סגור. היצר עצמו כמו שאני רואה את זה, הוא כוח נקי. אנרגיה. אבל כל חלק במודעות שלנו גם הוא אנרגיה - כוח נקי. זאת הסיבה שכשאנשים משקרים אפשר בקלות לראות את זה על ההילה שלהם. לכל מחשבה יש חלק בראש שלנו, וחלק במקומות אחרים. כל מחשבה היא אנרגיה טהורה, אבל היצר הוא חלק מהיישות שלנו שקיים בכל אחד מה"אני הפוטנציאלי" שלנו. כל אחד מאיתנו הוא הרבה אנשים פוטנציאלים שלא באים לידי ביטוי, הם שונים אחד מהשני בכל האפשרויות האפשריות לשוני. היצר קיים בכולם. בו זמנית, ולכן הוא אנרגיה חזקה מאוד. אצל רוב האנשים המוסר שהם קיבלו מהסביבה גורם להדחקה של היצר הזה וקבירתו עמוק עמוק מתחת לשכבות בטון בלתי עבירות במודעות. אבל כמו שאדון האופל בשר הטבעות יכל לשלוח קצת רוע החוצה מכלאו, כך גם היצר גורם לאנשים לעשות דברים שונים. למשל לגנוב שלא למטרת השרדות. הצורך דולף החוצה מההמקום שבו הוא מודחק, אבל האדם לא מודע למקור שלו, ולסיבה שלו, ואז קיבלנו אנוכיות חסרת סיבה, ללא קשר נראה לעין ליצר ההישרדות. ולא מסכים לא עם הרצון ולא עם המוסר כציר בין שכבת..." קודם כל, את מפשטת בצורה בלתי אפשרית כאן את המורכבות של המודעות שלנו. ודבר שני אני בכלל לא מסכים עם הרעיון שהרצון ממלא כזה תפקיד, בהודעה הקודמת שלי העלתי רעיון אחר, אפשר להגיב שם או כאן.
את מכניסה אותי למקומות שאני מעדיף לא לגעת בהם מעל גבי הפורום
מודעות בצל ושאר ירקות
כתבת - "מערכת היחסים בין חלקי המודעות מושפעת לא מרמת העוצמה או הגודל של הרצון או היצר אלא ממידת חשיפתם של חלקי המודעות לתת מודע." נכון, אבל לא מדוייק. לדעתי. יש לנו חלק קטן במודעות שאפשר לקרוא לו הרצון המודע. ללא קשר אליו, לכל חלק אחר במודעות יש כוח מסויים, והוא מושך לכיוון מסויים. בעזרת הרצון אנחנו יכולים לכוון את עצמנו במודע לאן שנרצה. למשל אם יש לי יצר הישרדות שמורה לי לברוח ממחבל ששלך M16, ולעומתו חלק אחר (זה לא המצפון, אין לו זמן להכנס עדיין) שמושך אותי להסתער על המחבל ולסכן את חיי, אז יכול להיות שהבחירה תעשה בתת מודע לפי איזה חלק חזק יותר, ויכול להיות שאצרף את כוח הרצון שלי לאחד החלקים, ואז שוב התת מודע בודק "מי חזק יותר", ואני אפעל לפי התוצאה. יכול להיות שאצרף את כוח הרצון שלי לאחד החלקים, אבל החלק השני עדיין ינצח, כי כוח הרצון שלי לא מספיק חזק. יכול להיות ההפך. יכול להיות שהניצחון הוא גבולי, וקשה לשמור עליו. לדוגמא, אם אני ממש, אבל ממש רוצה לאנוס את שמחה, השכנה מלמטה, ובכל פעם שאני רואה אותה היצר עולה, וכוח הרצון עוזר להתגבר עליו. אבל בקושי. כשאני עובר אותה וממשיך ללכת אני ממשיך לחכוך בדעתי ואני מרגיש את היצר עולה...אבל אני אל נותן לו. בכוח. אז היצר עלול לאט לאט להתחזק, ויום אחד אני עלול להשבר. אלא אם אטפל בזה לפני, בעזרת מדיטציה, מודעות, פסיכולוג, ועוד. למרות שבמקרה הספציפי הזה הייתי הולך על פסיכולוג
. ההבדל בין לראות את המודעות כחטיבה אחת או כמערכת של חלקים - מאפשרת לעשות את מה שאמרתי בחלק הראשון של ההודעה. לצרף את כוח הרצון במודע לאחד החלקים וכך לשנות את מערכת היחסים ביניהם. שימוש בכוח הרצון לשליטה על ההחלטה שאליה נגיע. ללא התייחסות זו, כוח הרצון יירתם ע"י התת מודע לחיזוק של החלטה שהמערכת הגיעה אליה בלעדיו. זה ההבדל הקטן אך כל כך משמעותי. ד"א, גם אני לא מאמין ברוע. את המוסר וההתנהגות שלנו אנחנו מקבלים חלקית מאמא ואבא עם הגנים (לדוגמא, ריקוד הגוף אצל חיות ובני אדם - אנחנו לא אמורים להרוג אחד את השני), וחלקית מהסביבה - אמא, אבא, חברים. זה החלק שגורם לילד קטן להכניס את החתולה למכונת הכביסה כדי לראות מה יקרה. הוא לא יודע שזה לא בסדר, אף אחד לא אמר לו ואין לו שום חלק "מוסרי" או "מצפון" שיגיד לו שזה אסור. פשוט כי החלקים האלו עדיין לא מפותחים מספיק. אבל החלקים המולדים כמו הסקרנות - חזקים ואין מה שימשוך לכיוון השני - אז הוא פועל על פיהם. מסקנה: אם הגנים דפוקים, או הסביבה דפוקה - התוצאה תהיה אדם דפוק.
כתבת - "מערכת היחסים בין חלקי המודעות מושפעת לא מרמת העוצמה או הגודל של הרצון או היצר אלא ממידת חשיפתם של חלקי המודעות לתת מודע." נכון, אבל לא מדוייק. לדעתי. יש לנו חלק קטן במודעות שאפשר לקרוא לו הרצון המודע. ללא קשר אליו, לכל חלק אחר במודעות יש כוח מסויים, והוא מושך לכיוון מסויים. בעזרת הרצון אנחנו יכולים לכוון את עצמנו במודע לאן שנרצה. למשל אם יש לי יצר הישרדות שמורה לי לברוח ממחבל ששלך M16, ולעומתו חלק אחר (זה לא המצפון, אין לו זמן להכנס עדיין) שמושך אותי להסתער על המחבל ולסכן את חיי, אז יכול להיות שהבחירה תעשה בתת מודע לפי איזה חלק חזק יותר, ויכול להיות שאצרף את כוח הרצון שלי לאחד החלקים, ואז שוב התת מודע בודק "מי חזק יותר", ואני אפעל לפי התוצאה. יכול להיות שאצרף את כוח הרצון שלי לאחד החלקים, אבל החלק השני עדיין ינצח, כי כוח הרצון שלי לא מספיק חזק. יכול להיות ההפך. יכול להיות שהניצחון הוא גבולי, וקשה לשמור עליו. לדוגמא, אם אני ממש, אבל ממש רוצה לאנוס את שמחה, השכנה מלמטה, ובכל פעם שאני רואה אותה היצר עולה, וכוח הרצון עוזר להתגבר עליו. אבל בקושי. כשאני עובר אותה וממשיך ללכת אני ממשיך לחכוך בדעתי ואני מרגיש את היצר עולה...אבל אני אל נותן לו. בכוח. אז היצר עלול לאט לאט להתחזק, ויום אחד אני עלול להשבר. אלא אם אטפל בזה לפני, בעזרת מדיטציה, מודעות, פסיכולוג, ועוד. למרות שבמקרה הספציפי הזה הייתי הולך על פסיכולוג
דרך-אגב 2, זאב פוקס כתב מתישהו הודע
הודעה מעניינת שלא הצלחתי למצוא, על הקשר בין אימון לאורך זמן להסכלות על החיצוניות של אנשים - דבר שמתקשר, לפחות בזכרון העמום שלי, לדיון הזה; אם אני זוכר נכון, זאת כתב שככל שהזמן עובר ואדם נעשה יותר מודע לפנימיות שלו-עצמו, כך הוא פחות מושפע מהחיצוניות של אחרים. לא שהוא לא רואה אותה, היא פשוט פחות מעניינת. זאב, תוכל להזכיר לי?
הודעה מעניינת שלא הצלחתי למצוא, על הקשר בין אימון לאורך זמן להסכלות על החיצוניות של אנשים - דבר שמתקשר, לפחות בזכרון העמום שלי, לדיון הזה; אם אני זוכר נכון, זאת כתב שככל שהזמן עובר ואדם נעשה יותר מודע לפנימיות שלו-עצמו, כך הוא פחות מושפע מהחיצוניות של אחרים. לא שהוא לא רואה אותה, היא פשוט פחות מעניינת. זאב, תוכל להזכיר לי?
pzirpimsghost
New member
ראה דוד רב רובנו
ואף אני בכללם, דגים ממוצעים באגם ממוצע.שחיה באגם לא מוכר חויה מענוות. אתה וגינגי וזאב השותק יודעים זאת (אוהד שים לב). לא להתביש. הבל ורעות רוח? אולי. בברכת גומל חסדים. ובענווה (שאלה מצוינת)
ואף אני בכללם, דגים ממוצעים באגם ממוצע.שחיה באגם לא מוכר חויה מענוות. אתה וגינגי וזאב השותק יודעים זאת (אוהד שים לב). לא להתביש. הבל ורעות רוח? אולי. בברכת גומל חסדים. ובענווה (שאלה מצוינת)
pzirpimsghost
New member
תגובה לענין.
להיות דג גדול באגם קטן זה לא חכמה.(רפאל אנא תשחיל מילה)(גינגי כנ"ל...מי שיודע...) תודה על השאלה.
להיות דג גדול באגם קטן זה לא חכמה.(רפאל אנא תשחיל מילה)(גינגי כנ"ל...מי שיודע...) תודה על השאלה.
נסיון נוסף
ברוח טובה? עדיין נשאר לי קצת מהתה הישן בכוסי. סיפור, מראה מקום ושאלות: פעם חזר בן של רב מפורסם מהישיבה עם שותפו לחברותא לבקר את אביו. שאל האב: "בני, מי מכם הוא התלמיד המפולפל יותר?". ענה הבן: "אם אומר שאני, הרי אני גאוותן. אם אומר שחברי, הרי אני שקרן". אמר אביו: "זה עתה הינך שניהם". אורסון סקוט קארד, ילדי המחשבה: פיטר וויגין ושותפתו מבקרים בעולם דרך אצל פילוסוף; משחק הצניעות והענווה התחיל ונגמר. מה למדנו? שאלות לא-תם: האם ענווה היא אמצעי או מטרה? מילים או מעשה? אם הקטנתי את עצמי, האם אני עניו, או שקרן? או שניהם? האם חשבתי ביושר?
ברוח טובה? עדיין נשאר לי קצת מהתה הישן בכוסי. סיפור, מראה מקום ושאלות: פעם חזר בן של רב מפורסם מהישיבה עם שותפו לחברותא לבקר את אביו. שאל האב: "בני, מי מכם הוא התלמיד המפולפל יותר?". ענה הבן: "אם אומר שאני, הרי אני גאוותן. אם אומר שחברי, הרי אני שקרן". אמר אביו: "זה עתה הינך שניהם". אורסון סקוט קארד, ילדי המחשבה: פיטר וויגין ושותפתו מבקרים בעולם דרך אצל פילוסוף; משחק הצניעות והענווה התחיל ונגמר. מה למדנו? שאלות לא-תם: האם ענווה היא אמצעי או מטרה? מילים או מעשה? אם הקטנתי את עצמי, האם אני עניו, או שקרן? או שניהם? האם חשבתי ביושר?
pzirpimsghost
New member
תודה רבה.
והאים אני? כרגע ללא תשובות. בברכת תוהים.
והאים אני? כרגע ללא תשובות. בברכת תוהים.
תשובה? אולי?
גיסי, שהוא צ´לן במקצועו, שאל אותי פעם: מהו האויב הכי גרוע של ביצוע טוב בנגינה? הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח, והוא ענה: השאיפה לשלימות, היא האויב הגרוע ביותר של הביצוע הטוב. כי לעולם לא תוכל להגיע לשלמות, והכישלון יתסכל אותך עד שתחדל לגמרי מלנגן. אסור לך לשאוף לשלמות. רק לנסות להיות קצת יותר טוב ממה שאתה עכשיו. רק כך תוכל להשתפר. בהשאלה לענייננו - קצת יותר עניו, קצת יותר ישר. קצת. ומחר עוד קצת. זה כל-כך קשה...
גיסי, שהוא צ´לן במקצועו, שאל אותי פעם: מהו האויב הכי גרוע של ביצוע טוב בנגינה? הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח, והוא ענה: השאיפה לשלימות, היא האויב הגרוע ביותר של הביצוע הטוב. כי לעולם לא תוכל להגיע לשלמות, והכישלון יתסכל אותך עד שתחדל לגמרי מלנגן. אסור לך לשאוף לשלמות. רק לנסות להיות קצת יותר טוב ממה שאתה עכשיו. רק כך תוכל להשתפר. בהשאלה לענייננו - קצת יותר עניו, קצת יותר ישר. קצת. ומחר עוד קצת. זה כל-כך קשה...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.