העיסוק בטקסטים הוא לב התרבות
אין אף אחד שאחראי. הכתבים התגבשו במהלך הזמן וייצרו חכמי כתבים. חכמי הכתבים השתמשו בחוכמתם כדי לייצר כתבים ברמה גבוהה יותר. הכתבים הללו ייצרו רמה גבוהה יותר של חכמי כתבים וכ"ו וכ"ו- בהיזון חוזר הדדי. הדבר העיקרי הנדרש מטקסט הוא שיהיה פתוח לפרשנויות מרובות.
האלמנט החי בתרבות הוא הדיאלוג בין הכתבים למפרשיהם\כותביהם. אם יש נשמה היא לא נמצאת באדם אלא בספרים שהוא כתב. האדם הוא רק בשר אבל הספרים הם תמצית חייו. בגלל זה האנושות מתחלקת לאספסוף, שמאמין בנשמה, ולעילית, שמאמינה בספרים. בלי ספרים אין זיכרון לתרבות, אין חוק, אין מהות.
מהבחינה הזו אין פסול בעיסוק בטקסטים ב"לשון בני אדם", כלומר בטקסטים שיש בהם אלמנטים פרימטיביים של מיסטיקה ודת. כל ספר טוב צריך מידה של חושך כי אחרת אין בו מיסתורין ודרמה ואין הוא מעורר את הדמיון. והדמיון הוא הסגולה של האדם ולא של הספר.