יש לי שאלה עליכם

[סלבו לוי]

הדיון הוא לא "איזו אומנות לחימה

מתאימה לילד היפראקטיבי", אלא איזו אומנות תעזור ותתאים לילד אלים, ותמנע ממנו להשתמש באלימות.

 

[h a p k i d o]

אז התשובה היא ...

כל אומנות לחימה!!!!!!!!! ואם אתה לא מסכים עם זה...אז אתה לא מבין מה זאת אומנות לחימה... אין אומנות לחימה שמעודדת אלימות...רק האנשים שמתאמנים הם אלימים.. אני חושה שאם הילד יתאמן ויוציא את כל העצבים שלו באימון...הוא יהיה הרבה יותר רגוע ביום יום...

 

[שמוצקין]

הפקידו זה לא תרופת פלא

אני מכיר מקרה שמישהו הפך להיות יותר מסוכן והרביץ יותר חזק.

 

[h a p k i d o]

מה אתה מנסה להגיד?

טענתי פה משהו על האפקידו?! ואיך אתה בכלל שופט אומנות לחימהשלמה על מקרה אחד ...?

 

[שמוצקין]

אני לא שופט כלום

אמרת "כל אמנות לחימה "והשתמע מהודעתך שבהכרח הילד יהפוך להיות פחות אלים מעצם התרגול (תקרא שוב את שתי ההודעות האחרונות שלך) ואני הבאתי דוגמא לכך שילד שלמד אומנות לחימה (לא יודע איזה) שאיפשרה לו להיות יותר מסוכן עם המכות שלו ,ניצל אותה לרעה. כלומר זאת אפשרות שיש לקחת בחשבון.זה הכל.

 

[שי רגב]

hapkido, לפי מה שאנו רואים כאן...

התיאוריה שלך ממש "לא עובדת"...

 

[h a p k i d o]

אתה בא להגיד לי שאומנות לחימה חזקה

ואגרסיבית לא מלמד שליטה עצמית? אותו הדבר אתה גם יכול לטעות נגד סגנונות חקים של קונג פ ששם מוציאים עיניים ואוזניים בקרב...אז אולי גם זה לא מומלץ?! כי בבית ספר הוא יוציא למורה את האף .... אז ככה...קונגפו לא ממולץ...איגרוף תאילנדי גם לא...ולי טודו לא...הבנתם את הרעיון...אז מה נשאר? כמובן טאיציי...

 

[h a p k i d o]

תראה...

אני ייתן לך דוגמא מהמאמן שלי... לפני שבועיים הגיע אלינו ילד בן 12 בערך...הוא לא היה מופרע או משהו כזה אבל היו לו לפעמים בעיות קשב... באימונים, כאשר הוא דיבר באמצע הסבר או עשה מעשים לא במקום המאמן שלי היה דופק לו צעקה ... כעבור כמה אימונים אפשר להגיד שהילד נרגע קצת ולא חושר על המעשים שלו...וזה רק אחרי כמה אימונים ספורים... אז את הלקח אפשר להבין...

 

[דוד כפרי]

דוקא על טאי-צ'י לא המלצתי,

לעומת-זאת על קונג-פו (מסוים) דוקא כן. שים-לב שאנחנו לא מדברים על שיטה יעילה בלחימה, אלא על שיטה שתלמד נער אלים לא להשתמש באלימות. לא אותו דבר. ושוב, כדאי שתכתוב הודעות ב-WORD ותעביר בדיקת איות, כי ממש לא נוח לקרוא את ההודעות שלך.

 

[h a p k i d o]

קשה לקרוא את ההודעות שלי?! למה?!

אני יודע שלא דיברנו על יעילות אלא על אמצעי להרגיע את הילד...אבל אתה טענת שהוא ינסה את הדברים שהוא למד בביהס...טענת לאלימות...ועל זה הגבתי!

 

[דוד כפרי]

כל דבר לחוד!

קשה לקרוא את ההודעות שלך בגלל שגיאות כתיב, אותיות מיותרות וחסרות, ושימוש-יתר בשלוש נקודות. אין לזה שום קשר לתוכן הדברים! בחזרה לנושא: מנסיון החיים שלי: כשלמדתי קראטה (שוטוקאן), בגיל 12 - ניסיתי מה שלמדתי על חברים בכיתה. כשלמדתי קונג-פו (טיגריס וגמל-שלמה), בגיל 13 - ניסיתי מה שלמדתי על חברים בכיתה. כשלמדתי אייקידו, בגיל 14 - הפסקתי להרביץ ולא חזרתי לזה 21 שנה. לשיטות מסויימות יש אופי התקפי, ולדעתי שיטות אלה אינן מתאימות לחנך לאי-אלימות. לשיטות אחרות יש אופי הגנתי, והן (לדעתי) מתאימות הרבה יותר לחינוך לאי-אלימות. זה לא קשור ליעילות השיטה בלחימה, או לכמה אנרגיה מוציאים באימון - באייקידו מזיעים הרבה, תאמין לי!

 

[h a p k i d o]

יש בכלל התקפה באייקידו שאתה מתאמן

בו? כי אם לא...אז בטח שאת לא יכול לנסות את זה על חברים...

 

[דוד כפרי]

א. זו בדיוק הסיבה לשלוח אדם אלים

ללמוד אייקידו, לא? ב. באייקידו יש התקפות, אבל לומדים להתקיף רק אחרי שיודעים היטב להתגונן. אני מניח שלאנשי האייקידו יהיה מה להוסיף.

 

[דוד כפרי]

נ.ב. אני לא לומד אייקידו כבר כמעט

20 שנה. ולגבי הידע שלי בטיפול בנערים אלימים, קרא את הכרטיס האישי שלי.

 

[שמוצקין]

דוד אולי אתה יכול

להרחיב קצת על ההיתנסות שלך עם ילדים אלימים והתהליך שהם עוברים?

 

[דוד כפרי]

טיפול בנוער אלים

כמהדברים כלליים, אם תרצה לדעת עוד - שאל... אני מתפרנס מטיפול בנוער אלים בעזרת אמנויות לחימה כ-5 שנים. השיטות בהן אני משתמש לקוחות מטאי-צ'י, בתוספת קשתות-זן. הבסיס הוא להגדיר כל מצב של עימות כמצב-לחץ (אגרוף לפרצוף, דחיפה, קללה, בדיחה עליך, מבחן במתמטיקה, טסט בנהיגה, גיבוש לסיירת... מצבי-לחץ), ואז ללמד דרך תרגילי "לחימה", איך להרגע במצבי לחץ. הדגש הוא על נשימה רגועה כל הזמן, גם תחת התקפה. משתמשים במשרוקיות כדי לאפשר לנער לדעת מתי הוא מוציא אויר ומתי לא. נשימה ארוכה ורגועה מורידה מתח, כעס ופחד. דגש נוסף הוא על לימוד טכניקות הגנתיות בלבד: כל פעם שהתלמיד מתקיף אותי, זה כואב לו; אבל אז אני מלמד אותו לעשות את אותה הטכניקה עלי, וכשהוא רואה שהוא יכול להתגונן, הדחף להתקיף יורד. אמצעי נוסף שאני משתמש בו הוא קשתות-זן; ירי בקשת הוא דבר מאוד מושך, מאוד אטרקטיבי, ומאוד קשה לביצוע נכון. הוא מצריך טכניקה נכונה, שליטה ביציבה ובנשימה, וסבלנות. אני מציב את הנערים במרחק קצר מהמטרה, מלמד את הטכניקה הבסיסית של הצמדת חץ, דריכה ושחרור החץ, ואז מחייב אותם לירות בעיניים עצומות - אסור לכוון. הם צריכים לקבל הוראות ("קצת ימינה, טיפה למטה") מהחברים שלהם כדי לפוע במטרה. הכוונה היא ללמד אותם סבלנות, הקשבה (גם לגוף שלהם וגם לבני-הזוג שלהם), עבודת-צוות ודיוק בביצוע. בד"כ אני עובד עם קבוצות של עד 4 נערים, מהסוג שאף גורם אחר בבית-הספר לא הצליח לטפל בו. אני מלווה ע"י היועצים/פסיכולוגים/עובדים סוציאליים של בית-הספר, וכן ע"י המורה שלי ופסיכולוג קליני שלומד/מלמד טאי-צ'י במרכז, ומכיר את הטכניקות איתן אני עובד. חלק מההצלחה של פרוייקט כזה תלוי ב"חוזק המערכת" של בית-הספר: אם תלמידים לא מגיעים לשיעור כי אין מי שיזכיר להם שהם לא הולכים לשיעור רגיל, אני לא יכול לעבוד איתם.

 

[בודוקאן]

יישר כוח!

נשמע נהדר, ואני לא מקנאה בך איזו סבלנות ואיזו עבודת נמלים זו צריכה להיות. כן ירבו.

 

[דוד כפרי]

עבודה סיזיפית, כמעט בלתי-אפשרית.

אבל יש הצלחות. הבעיה הכי גדולה היא התדמית של אמנויות הלחימה בעיני רוב התלמידים בבתי-הספר: הם חושבים שאצלי הם יוציאו מרץ וילמדו להרביץ. לוקח לי זמן להסביר להם מה כן עושים אצלי, ורק אחרי זה אפשר לעבוד.

 

[מטאטא]

אשמח לשמוע קצת יותר

אשמח אם תוכל קצת יותר לפרט על העניינים הבאים: מה מבנה השיעור (של "שיעור ממוצע")? דוגמאות לתרגילי זוגות, או תרגילי יחיד.

 

[דוד כפרי]

פרטים...

מבנה שיעור מתחלק ל"בלי קשת" - בערך חודשיים ראשונים; ו"עם קשת" - בערך חודשיים נוספים. בלי קשת יש שיעור טאי-צ'י עם דגש על עבודה בזוגות ונשימה. יש דגש על הקשבה, יציבות/גמישות, וזרימה - וכל הזמן נשימה. התרגילים והטכניקות הם של טאי-צ'י, ובלי להדגים יהיה ממש קשה להסביר אותם. הדגש הוא על עבודה מהמותן, עם גב ישר וגוף משוחרר; הכוונה היא לגרום לנער לחשוב על התנועה שהוא עושה, לגרום לו להבין שיש קשר בין הדרך בה הוא עושה דברים, לתוצאה. מתחת לכל הדברים האחרים, אני חוזר כל הזמן על המנטרה שאין שום דרך להיות בלתי-מנוצח - חוץ מלא להילחם. אחרי חודשיים בערך, אני מוסיף למבנה השיעור גם עבודה עם קשת. אני מדגים יריה בקשת, אבל הנער צריך לעבוד קשה לפני שהוא מתחיל לירות. בהתחלה הנער לומד לדרוך את הקשת בלי חץ ובלי מטרה, ולומד לתאם תנועה ונשימה - הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע, למי שאין לו נסיון בתחום. בשלב הבא הוא לומד לדרוך עם חץ, ולהישאר בדריכה מלאה כמה שיותר זמן, שוב עם נשימה - ושוב, הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. בשלב השלישי הוא יורה. בשלב הרביעי הוא לומד לעשות את כל "פעולות ההכנה" ליריה בעיניים עצומות, ולפגוע בלי לראות את המטרה. הרעיון: אם אתה הולך בדרך נכון, תגיע למטרה גם בלי לכוון. התלמידים בד"כ שומעים ולא מבינים, אבל זה נתקע איפהשהו בראש ומגיע למקום הנכון, כי כולם בסוף פוגעים במטרה בעיניים עצומות. קשה לי לפרט יותר בלי להדגים. באימון הפורום הראשון העברתי שיעור כזה (בלי קשת), מתוך תקווה שמישהו ירים את הכפפה וינסה לעשות מה שאני עושה. עד כמה שאני יודע, זה לא קרה.