יש לי בוקר עצוב

[ליייייי]

יש לי בוקר עצוב

אז אחרי שלוש שעות של בכי הגעתי לכאן. כמו שחלק מכם יודעים הגענו לארץ אחרי הרבה שנים בחו"ל, והגענו כדי לטפל בפיצ. הגענו למושב. מקום קטן, עם אנשים רכלנים שרק מחפשים.... הכל היה ברור ,צפוי וידוע מראש בעצם. אבל מתוך אמונה שלמה בפיצ ,ביכולות שלו, בהתקדמות המדהימה שלו ובכלל מהיותו גבוה/גבולי בספקטרום, וכמובן שחוץ מעיכוב שפתי לא "ממש רואים עליו", קבלנו החלטה של לספר על קושי שפתי שנובע מכך ששהה בסביבת 4 שפות. הוא הולך הרי לגן רגיל עם סייעת, וסיפרנו לכוווווווווולם שיש לו קושי שפתי ושהוא עובד עם קלינאית תקשורת ושתי סייעות. אז היום בבוקר קבלתי בפרצוף את הידיעה שכוווווווווווווווווווווווווווולם מדברים על היות פיצקי שלי אוטיסט ושאני סתם ממציאה סיפורים. טוב, זה היה די צפוי אבל מהבוקר אני לא מפסיקה לבכות. איך ככה , על כוס קפה וסיגריה, הדביקו לו מדבקה שתלווה אותו כנראה כל החיים, ולא משנה כמה הוא יתקדם, תמיד יזכרו לו . אני כבר רואה בדמיוני את התגובות של חלק מכם, בגלל זה ספרנו, למה ליצור שמועות בלה בלה בלה. טוב ,כנראה שבאמת הייתי תמימה, ואני רק רואה לנגד עיני את האלמוניות שלך כשאתה לא במדינה הדביקה הזו. אני מרגישה שאני צריכה להחליט מה אני עושה/אומרת וכ"ו - הלא את כל הנשמה אני נותנת לו ואני ממש לא אתן לחבורת קשקשנים האלו להכנס ולהרוס. הבעיה היא שקטונטי, ואני עדיין לא יכולה לאמר שפיצ מדבר בעד עצמו (תרתי משמע...)

 

[דניאלה12]

רוצה לספר לך משהו

אני חיה בקיבוץ. שני ילדי (תאומים) אובחנו על הספקטרום (פדד נוס), אף פעם לא הסתרנו דבר, אבל גם לא רצנו לספר. מי שהתעניין קיבל את ההסבר של-X יש בעיה תקשורת ולכן יש לו סייעת בגן הרגיל. חייתי עם זה די טוב, כלומר ידעתי שמדברים עלינו (בכ"ז קיבוץ) אבל את האנרגיות שלי הייתי חייבת לשמור להתמודדות עם החיים שלנו ולא טרחתי להתעסק בזה. יום אחד אחרי ששמתי את בני בגן הרגיל (הבן השני שלי כבר שובץ באלוטף), אמא של ילד מהגן ראתה אותי, קראה לי וספק בלחישה ספק בטון של עצה שאלה אותי אם אני מכירה את "מרכז מפנה" לטענתה המקום ממש הציל בן של חברים שלהם. אני כבר הספקתי להקשיב כשהיא אמרה "מרכז מפנה" , אז נפל לי האסימון שכולם יודעים שזה אוטיזם!!! היא המשיכה לדבר ואני מרוכזת רק בזה, היא ממשיכה ואני מחייכת ממלמלת משהו על זה ששמעתי על המקום אבל הוא לא רלוונטי עבורנו ובלב רק חושבת "איך עושים היא תעלם?". סיימנו את השיחה בזה שהיא חושבת עלינו הרבה וקיבלתי חיבוק, היא הלכה ואז התחלתי לבכות. בכיתי ולא הפסקתי, באמת שידעתי שכולם יודעים אבל פתאום זה הפך כ"כ מוחשי. אני ואת חיות במקומות קטנים, מקומות בהם הרכילות גם על דברים פעוטים יותר אף פעם לא נגמרת, חזרתי למדיניות שאת האנרגיה שלי אני צריכה להשקיע בילדים שלי, לפעמים כשאני חושבת על זה, כן זה מעציב שעל הילדים שלי יש תוויות מגיל כ"כ קטן ,אולי אני יותר מידי אופטימית אבל אני בטוחה שהילדים שלי יטשטשו את התוויות האלה בהמשך. לא נתתי לך עצות, מה להגיד ומה לא, רק רציתי שתדעי שגם בכאב הזה את לא לבד.

 

[רוויטלג]

זה מזכיר לי

כשאני הייתי בת 12 ההורים שלי התגרשו, וזה היה פחות נפוץ מהיום, אני הייתי בטוחה שאם אני לא אספר אז אף אחד לא יידע. ותמיד הייתי אומרת "ההורים שלי לא מרשים" למרות בד"כ זו היתה אמא שלי שאיתה גדלתי שמרשה או לא מרשה כל מיני דברים. ואז אחרי מספר חודשים ילדה אחת שאלה אותי פתאום בלי הכנה : "נכון שההורים שלך גרושים"? אני הייתי מופתעת איך היא ידעה זאת, אבל הבנתי שה"סוד" התגלה והיה לי יותר קל. אז נכון שזו נאיביות ותמימות של ילדה בת 12, אבל כולנו כאן נאיבים ותמימים כי הדבר נוגע לילדים שלנו. אני אישית דווקא מאמינה בלספר ולדבר ואני לא מסתירה, אבל דווקא בגן (גן רגיל פרטי) הגננת לא הסכימה שאני אציג את העניין בצורה רשמית באסיפת הורים, וקיבלתי את עמדתה, אני בטוחה שההורים אשר ילדיהם נמצאים עם בני בגן כבק שנה שניה ורואים שהוא לא נדבר ושיש לו סייעת צמודה מבינים שיש "בעיה" אני לא יודעת אם הם יודעים "לקרוא לילד בשמו", ומכיוון שהבן שלי עדיין לא בשלב של קשרים חברתיים אחר הצהריים עם עוד ילדים, אז לא נאלצתי להתמודד עם הצורך להסביר, וני אעשה זאת בבוא הזמן ומול ההורים שם ילדיהם ננסה ליצור אינטראקציה עמוקה יותר.

 

[omer המקורית]

יש הרבה אנשים רעים

והרבה מהם שבויים בסטיגמות ישנות ופרימיטיביות וכבר כתבתי על כך לא פעם. תתרכזי במה שחשוב בכם ובפיצ. אנשים תמיד ידברו ואנשים תמיד ידעו לשים תויות לא נכונות על אנשים על סמך מראה או מילה שאולי אמרת שלא במתכוון. כתבת ש"תמיד יזכרו לו"- האמיני בילדך ובהתקדמותו. את יודעת שמדבקות אפשר לקלף. אל תתני להם להרוס לך ולגרום לך לבכות. אני שולחת משאית עמוסה בחיבוקים. ישר עד אלייך. שימי פס! עשי מה שמתאים לך , שמרי קשר עם האנשים שעושים לך טוב. לכי למקומות ששופטים אותך על סמך מה שאת ולא על סמך שמועות. לעומת זאת, מדי פעם תופתעי לפגוש באנשים טובים ואכפתיים . אני לא חושבת שיש מישהו בפורום שלא נתקל ברוע לב של אנשים. אני יכולה להגיד, שגם נתקלתי בהמון אנשים טובים בדרך הלא קלה שאנחנו עוברים. מחי דמעותייך וצעדי אל המחר, הוא יפה וקרוב לאין שיעור. דניאלה

 

[ליייייי]

חמודות שלי!!!!!!

אוף עכשיו אני שוב דומעת - רק מהתרגשות...... אהבתי את "מדבקות אפשר לקלף"

אתן מקסימות, ובדיוק סיימתי שיחה עם בעלי (שבח"ול כמובן), שאמר לי שיילכו להז' כולם, הם לא מעניינים אותי בכלל, אני רואה רק אותו ואת ההתקדמות שלו, ואת תמשיכי להשקיע את האנרגיות שלך בו ובהתקדמות שלו ואל תתיחסי. טוב קל להגיד, אבל כנראה שצריך לעבור גם את זה בחוויות הרבות ובדרך הארוכה עד מאוד שלנו למעלה.

 

[טל 0 0 0]

וזה בדיוק כך.....

צריך לעבור גם את זה בדרך הארוכה שלנו למעלה.... - דיברנו על זה לפני כמה ימים. בדיוק על הנושא הזה היתה השיחה שלנו. סיפרת לי שא' אמרה ככה כבדרך אגב שהבן של טל מאובחן..... מה אגיד לך - אני יודעת שהרבה מאוד אנשים בקיבוץ שבו נולדתי יודעים על גל. גם אצלנו במושב. אבל זה שוב פעם "עשה" לי משהו - כמו לפני שנה כשהיה ברור שהשמועה מתחילה לעבור "מפה לאוזן". אז - היה לי מאוד מאוד קשה. בדיוק לאחר שהתעשתתי והרמתי את הראש והתחלתי לפעול במרץ, בדיוק אז, כשהיה נראה לי שהנה הגענו לדרך שמכאן אפשר לצעוד רק קדימה - התחלתי להתמודד עם הידיעה שבמוקדם או במאוחר ידעו מה שידעו, וירכלו, ויעבירו אינפורמציה. הפחד הכי גדול שלי היה שיתרוצץ לו איזשהו "מחול שדים" שאין לי שליטה עליו, ושאני לא "אהיה שם" לסנגר על הבן שלי - להגיד: "נכון הוא כזה וכזה אבל.... יש בו גם כל כך הרבה דברים מעבר לאותיות המסומנות על הדף.... והוא עובד כל כך קשה ומתקדם באופן כל כך מרשים.... ושאני מאמינה בו בכל ליבי, ושגם אנשי המקצוע מאמינים בו.... ושהוא מאושר, ולא מסכן, וטוב לו.... ושבמקום לחפש את הלקות והתופעות שלה בבקשה תסתכלו עליו, על הילד המקסים הזה ולא על הסימפטומים של אותו קובץ אותיות שהנחתם לו מעל ראשו..... ועוד ועוד.....". והיה לי מאוד קשה אז. אבל הזמן עובר ולומדים בדרך להתמודד עם הכל. אין לנו ברירה. לא נוכל למנוע רכילות, בטח לא במקומות קטנים כמו שאנו גרות בהם... ולכן היום אני מעדיפה אולי לא ללכת ו"לחלק את זה" עם כל מי שלא שאל.... אבל אני בהחלט כן מעדיפה לספר למי שיש לו אוזן קשבת, ולמי ששואל. להיפך, אני מאוד רוצה שבמקומות מסויימים יבואו וישאלו ולא ירגישו שזה טאבו. אוי ואבוי לי אם ארגיש שיש טאבו בקשר לבן שלי. ובכל זאת.... זה לא עושה את הכל יותר קל. תמיד ממשיכים להתמודד, ולהמשיך הלאה, וליפול ולקום ולהתעשת ולעשות ולהתעלם וכו.... ולפעמים גם אין ברירה אלא לעשות כמו שש' בעלך אמר לך: "להתעלם ושילכו להז...". LOVE טל

 

[נונינה1]

ואם זה לא היה בעית תקשורת אלא

ילד בכיסא גלגלים או עיוור או חרש אז גם היינו מנסים להסתיר, ליפות, להקטין, ממה בדיוק צריך להתבייש ? אולי הבעיה נובעת מהתקווה שלנו שהעם הזמן הלקות תפחת ותעלם...... הבעיה היא לדעתי, קודם כל, בסטיגמה שיש לנו (ואני אומרת לנו ולא לכם כי גם אני בפירוש בפנים) עם המושג אוטיזם. ואני מרגישה שצריך להתחיל קודם לעבוד מבפנים, מהבית. הרי פדד ואוטיזם זה אותו הדבר, רק שאוטיזם הוא מושג שכשאומרים אותו יש בראש תמונה של משהו שדופק את הראש בקיר, ופדד זה מושג חדש ועדיין לא ברור - ואולי קל יותר בגלל זה. יש לנו ילד על הספקטרום האוטיסטי. כולנו מקווים שהוא יתפתח ונוכל לספר על הקשיים שהיו כשהוא היה קטן ונורא פחדנו. ואני מאחלת לכולם שכך יהיה, אבל לרובנו ההתמודדות הזו תשאר. חלק יצטרכו ללמוד להגיד לעצמם מול המראה - הילד שלי אוטיסט. וחלק יגידו - כן יש לו חריגות חברתית אבל לעומת אוטיסטים ברמת תקשורת הרבה יותר נמוכה הם בכל זאת אנשי חברה, עם לקות מסויימת. (כמו שלא כל אדם עם משקפיים הוא איש עם בעית עיוורון...........).

 

[דונטלה1]

מדהים כמה קומץ אנשים קטנים וטפשים

יכולים להשפיע עלינו. הרי כולנו במצב כל כך שביר כל הזמן, ונמצאים בתנודות רגשיות. חבל שחווית דבר כזה.

 

[יגקל]

בעלך צודק ב- 100%!!!!

 

[ronentat]

למה אנשים רעים?

אנשים, נקודה. בכל מקום ובכל נושא אנשים ידברו. זה טיבעם של אנשים. זה לא רוע אלא צורך אנושי שלהם להתמודד עם מה שזר להם, וככל שיהיו להם פחות פרטים כך יגברו הדיבורים והספקולציות. איני טוען שאין אנשים רעים... זה פשוט לא מה שתואר כאן. אי אפשר להימנע מהדיבורים כמו שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהילד (שלי למשל) שונה. וגם אין לי עיצות ממש טובות כיצד להתמודד עם הקושי הנוראי הזה. מה שאני כן חושב הוא שצריך להיזהר מלהאשים כל הזמן את כולם בהרגשה מחורבנת, זו או אחרת שיש לנו, ולהכיר בכך שחלק גדול מהקשיים שלנו נמצא אצלנו - בראשנו ובצורת מחשבתנו, ובכך שאנו דופקים יותר מידי חשבון על כל משב רוח (סליחה על ההתנסחות). אנשים רואים דברים, חושבים מחשבות ומדברים בינהם. אח"כ הם ממשיכים בעינינהם וחושבים על דברים אחרים. אנו לא מעסיקים אותם אפילו מאית ממה שהם מעסיקים אותנו. נראה לי שזו התחלה טובה בלהתמודד עם הדברים.

 

[ל י ל ך פ]

אני נורא מצטערת לשמוע מה את עוברת

אבל לא צריך לגור במושב או בקיבוץ בשביל לסבול מרכלנות. אנחנו גרים בבניין בעיר, עשרים ואחת משפחות, שלושים ילדים, שניים מהם היו בגן של עומר שלי בשנה שעברה. את יכולה להיות בטוחה שהיו הרבה ליכשושים על "למה הוא לא מדבר" ו"למה הוא לא מתקשר עם הילדים". כמה ימים אחרי האבחון יצא לי לדבר עם אחד מההורים השכנים והוא שאל אם עומר ממשיך בשנה הבאה. באותו רגע היה לי ברור שאם אני לא מספרת, תוך יומיים כל הבניין כבר מרכל ומנחש. אמרתי לו שלעומר איבחנו פידידי, הסברתי מה זה, ושאנחנו נורא מקווים שנצליח להכניס אותו לאלוטף. הבחור היה בהלם מעודף האינפורמציה. מסכן. אבל מה שלא הייתי מוכנה לסבול זה שיתחילו לרוץ ניחושים ושמועות שאולי הוא ככה,, ואולי הוא ככה ואולי הוא ככה. זה מה שיש לו. הוא לא אשם ואנחנו לא אשמים. ובעתיד, אם יקרה נס והוא יצא מזה לגמרי (אז חשבתי שזה מובן מאליו. היום אני כבר הרבה פחות אופטימית), נצטרך להתמודד עם השמועות ועם המדבקות. וכן, אפילו עבר לי בראש לעבור דירה לישוב אחר אם הנס יקרה, אבל זה כל כך רחוק, שבינתיים זה ממש לא מה שמדאיג אותי. חוץ מזה, תקחי בחשבון שאין אף משפחה "נקיה" מצרות. כל אחד מחביא בארון הפרטי שלו דוד חולה נפש, אח שבייש את המשפחה, בגידות, מכל טוב הארץ.. לכל משפחה יש את הדברים שהיא מעדיפה להסתיר, וזאת בדיוק הסיבה שכולם כל כך אוהבים לדוש בצרות של אחרים. "אוי, איזה מסכנים הם, איזה ילד יש להם,", ובינתיים טופחים לעצמם על השכם על שהמשפחה שלהם לא כל כך דפוקה כמו שחשבו קודם.. אז תתעודדי, אין לך שום דבר להתבייש בו, יש לך ילד מתוק ומקסים עם קשיים, ובכל מקום יש אנשים - אולי לא רעים, אבל עם צורך לדוש בצרות של אחרים כדי לא לחשוב על הצרות שלהם..

 

[ליייייי]

כולכם צודקים

ואני גם לא חושבת שאלו הם אנשים רעים (מגעילים?), זה הטבע שלנו, להסתכל על אחרים כעל תמרורי דרך ולבדוק איפוא אנחנו לעומתם. (היה פעם סרט, לא זוכרת את שמו כרגע, עם רובין וויליאמס ,והיה שם קבצן אחד שאמר שמזל שהוא קיים, כי כל בוקר שאנשים עוברים לידו הוא עושה להם נורא טוב - עם עצמם ועם איפוא שהם נמצאים). אני גם חייבת להבהיר למי שלא הבין, שהסיבה שבחרנו לא לספר היא לא מתוך בושה, אלא מתוך אמונה בו וחוסר רצון להדביק תווית. תמיד אמרנו, שאם יעבור זמן והוא יהיה כזה אז הוא יהיה כזה וזהו, אבל מתוך אופטימיות רבה, לא נראה לי נכון ובמקום לתייג אותו. וטל, גם אני חשבתי כמובן, על שיחתינו, ועל שיכול להיות שלא הייתי רגישה שאמרתי לך מה שא' אמרה (סליחה שעשיתי לך חמוץ - ממש לא התכוונתי

). בכל אופן התעודדתי קצת, כשבאתי לקחת את פיצ מהגן (שנשאר היום לראשונה עד הצהריים ) וסיפרו לי שאחת הבנות אמרה שהיא אוהבת אותו ושהוא החבר הכי טוב שלה). זהו. נגמרו לי המילים לעכשיו.

 

[עמליה עמית]

לייייי שלום

רציתי להבין למה את פוחדת מתווית, אפשר הסבר? ואני שמחה שאת התעודדת.

 

[טל 0 0 0]

מצחיקה אחת...

לא עשית לי חמוץ (כשכתבתי "אז" התכוונתי לתקופה שאחרי האבחון - לפני שנה וחצי). אולי לרגע נצבט לי הלב אבל זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו כאן - אין לברוח מזה ואתת זה הבנתי מזמן.. בעיקר לא במקום קטן. כשדיברנו חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריכה כמוך - להגיד משהו קצת שונה אך חשבתי לעצמי שאולי את גם קצת תמימה עדיין - והנה , זה בדיוק מה שקרה. אין ברירה, צריך להתמודד עם זה וזה באמת כל כך טבעי שידברו. אבל אהבתי מה שרונן כתב - האחרים מתעסקים עם בעיותינו בדיוק מאית ממה שאנו מתעסקים עם מה שאנחנו חושבים שהם אומרים עלינו. כשקשה לנו - צריך להסתכל על זה כך. זה באמת כל כך נכון.

 

[ליייייי]

נזכרתי בשם הסרט-פישר קינג-מומלץ!

 

[מעל העננים]

לילך פ - כול הכבוד../images/Emo45.gif

זה בדיוק זה. לפעמים אני שומעת סיפורים של אנשים שאני אומרת לעצמי תודה לאל על המשפחה שלי תודה לאל על הצרות שלי תמיד יכול להיות יותר גרוע. סבא שלי תמיד נהג לומר, כשאתה מרגיש רע לך לבית לוינשטיין ותסתכל על האנשים שהם רק מדרגה אחת מתחתך.

 

[ליייייי]

לעמליה

את יודעת בכל אחת מהתגובות שלי חשבתי עלייך ועל דניאל וכמעט כתבתי שמה לעשות אבל עמליה יש רק אחת, או- אני שלא כמו עמליה וכ"ו, אני יכולה רק להעריץ את ההתמודדות שלך ושל דניאל ואת ההסברה שלכם. (פרצוף מצדיע). למה אני מפחדת מסתייגת מתוויות? 1. אני עדיין מאמינה שהוא יתקדם עד שמי שלא יכיר אותו/לא שמע עליו לא יידע, ועם לייבל על המצח הוא יצטרך להאבק ולהוכיח שהוא בסדר, ויאלץ להוכיח שבעתיים מכל ילד אחר. את יודעת,בימים האחרונים יש לי קשיים נוראיים עם הגדול ("הבריא") בן ה -7 שהתבלבל קצת וקפץ לגיל 16,ונכנס להתקפי מרדנות שגבלו בטנטרום מטורף שאני רק יכולה לקרוא פה בפורום, ואז חשבתי לעצמי - לו פיצ היה מתנהג כך מייד היו משיכים זאת ללקות שלו ואילו כאשר זה ילד "רגיל" אנו ממציאים/משייכים לו כל מיני בעיות, בדיקת גבולות וכאלה. 2. אני חושבת שכשכתוב לך משהו על המצח, אנשים נוטים לראות בך את הסטיגמה / הציפיות וההנחות המוקדמות שלהם, והיו מחקרים רבים על כך, למשל על איך אנשים תפסו מישהו כשיש עליו סטוסקופ והוא נראה רופא, לבוש חליפה ועניבה או לבוש סרבל קרוע ובלוי, אין ספק שרוב האנשים יתפסו ויתיחסו ברצינות בהתאם לתדמית החיצונית כלומר יתיחסו בכבוד לרופא ולאיש העסקים ואילו הפריק בסרבל הקרוע יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה. שוב - זו התפיסה המוכחת של רוב האנשים. 3. מחקר נוסף שנעשה, חילקו קבוצה עם ילדים השווים ברמת האינטיליגנציה שלהם לשניים , על קבוצה אחת נאמר למורה שהיא מחוננת. נחשי איזו קבוצה קבלה ציונים גבוהים יותר? 4. מבחינתי כל הדבקת תווית שאינה תווית של המוצלח, היפה,החכם וכ"ו מצריכה מאבק, מאבק שאני לא רואה את עצמי באישיותי נכנסת אליו. אולי האישיות שלי תשתנה? אולי. אבל אני כרגע רואה את עצמי מאחורי הוילון מאלו שמלבישים או מאפרים, או בכלל מהקהל שמוחה כפיים, ושמח בשביל אחרים. ממש הרחיב את הלב לראות ולשמוע את דניאל (איך השפה שלו השתפרה מהפעם שראיתי אותו בחדר של חני - מדהים!!!) ושוב טוב שאת שם בשביל כולנו. את בטח כועסת על שלא כולנו משתתפים בהצגה אלא מעדיפים לשבת בקהל, לעבוד מאחורי הקלעים או להשתתף אבל עם המון מסכות שאף אחד לא יזהה. אני חושבת, ומאמינה שכל אחד נאבק במידת היכולת שלו, היכולת שלו להחשף ולהתמודד, לפעמים עושים הסבה מקצועית או מחליפים תחפושת, וזו השורה התחתונה בעצם - למה אני מפחדת מתויות? כי זה מפריע לי לזרום, אני מרגישה שזה תוקע אותי ואני מעדיפה לתת לילד שלי להתפתח ולהתקדם בזכות עצמו - נקי - בלי גאווה ודעות קדומות.

 

[עמליה עמית]

תשובה לך, לייייי

קודם כל ודבר ראשון, אני לא מצפה מאף אחד שום דבר ובטח שאני לא מצפה לחשוף את הקושי של הילד, זכותו של כל הורה להחליט מה מתאים לו ומה לא. דבר שני, אני כן מצפה מעצמי, לצעוק ולחשוף להתריע ולהגיד שלילדים שלנו יהיה יותר טוב אם הם ייחשפו, פשוט בגלל העובדה שהם יגדלו מאושרים יותר ויקבלו את עצמם כפי שהם. דבר שלישי, אני מבינה אותך ואת הצורך בהסתרה, אני מבינה מאיזה מקום זה נובע ואני יודעת שאת לא מתביישת, אבל אני עדיין טוענת שאי אפשר להסתיר מאף אחד שום דבר, אנשים רואים שיש משהו מוזר בהתנהגות של ילדינו והם יכולים לדחוף להם סטיגמות שלא קשורות לאוטיזם. וכשהם יגדלו, גם האוטיזם יגדל, ואיתו גם התגובות של החברה, אם את רוצה להכין את הילד שלך להתמודדות אמיתית ונכונה, דעתי היא שצריך להגיד לו. ולהגיד גם לחברים שלו, זה פשוט לטובת הילד שלך. דבר רביעי, אני מעדיפה סטיגמה על פני סבל, והרגשה אישית שאני לא דומה לאחרים על כן אני רע. בכל מקרה, בכל החלטה שתחליטי, אני מחזקת אותך, לא כולנו דומים, ואולי כל אחד מאיתנו יבחר לו את הפתרון המתאים לו וגם לילד אז תודה על הפרגון, (ד.א. אני מכירה עוד כמה הורים שדומים לי, אפילו כאן בפורום, אבל קולם פחות נשמע) ואני מחזיקה אצבעות.

 

[ליייייי]

עמליה

אני חייבת לספר לך שדברתי עם אמא שלי לפני כמה דקות וסיפרתי לה את קורות היום. את יודעת מה היא אמרה (בין השאר)? - אתמול בטלויזיה היה ילד אחד אוטיסט, מדהים,שכולי הייתי מלאת התפעלות ממנו, שאם הוא אוטיסט אז אני אוטיסטית... אז הינה הצטרפה לה אוטיסטית חדשה למשפחה

ואני ממשיכה להעריץ מרחוק.

 

[dd19]

../images/Emo45.gif