השופט אליוקים
נכנסנו לצפות בדיוני בית המשפט, באחד מהרכביו. היינו המבקרים היחידים באולם, כל היתר היו גברים עטויי גלימות שחורות. ישבו בדין - ראש ההרכב - השופט אליוקים רובינשטיין, כבוד השופט סלים ג'ובראן, והשופט דוד חשין. הופתעתי מאד מהאווירה הלא פורמלית, אפילו ידידותית השוררת בבית המשפט, אווירה שמי שיצר אותה היה השופט רובינשטיין, שניסה בכל כוחו להביא את הצדדים לפשרות בעניינים הנדונים על הפרק. הוא סיפר בדיחות פה ושם וניסה, בלי הצלחה מיוחדת, לגרום לעשיית צדק ולאו דווקא עשיית דין. המקרה הראשון היה איזה סכסוך קרקעות בין שני אזרחים ערבים. המערער ניסה לטעון כי בית השמפט המחוזי לא הבין את העדויות שהוגשו לו כי נכתבו בערבית ללא תרגום. כאן התערב השופט הערבי ואמר שלא ייתכן ארוע כזה ושזהו טיעון חסר שחר. רובינשטיין הציע לבא כוח המערער (שלא היה נוכח בדיון) לבטל את ערעורו. הוא פחות או יותר אמר לו שאין סכוי שערעורו יתקבל ("כמעט בלתי אפשרי שבית משפט זה יקבל את ערעורו של אדוני") ואף הציע לו גמול - אם ימשוך את ערעורו, לא יפסוק תשלום הוצאות לצד השני שטרח והגיע לבית המשפט. המערער סרב וטען טיעונים כאלה ואחרים. רובינשטיין הפציר בו שוב, פעם שניה, שלישית ורביעית, לבטל את ערעורו, ללא הועיל. אני מניח שעורך דין לא יכול לבוא ללקוחו ולומר לו שהגיש ערעור לבית המשפט העליון ואחר כך הסיר אותו סתם כך, הוא צריך פסק דין. וההוצאות? ממילא לא הוא אלא לקוחו משלם אותן...