למה (אולי טריגר)
למה כשאני מתקשרת את עושה טובה שאת מדברת אתי... הטלוויזיה צורחת ברקע ואת לא מוכנה להחליש כי מה ש' יגיד... ואז הוא מדבר אתך ואת עונה לו והזבלית הקטנה שלך עוברת שם ודורשת שתגזרי לה ציפורניים ברגליים ותעשי לה פן ותחממי לה אוכל כשהיא בת 24 ובריאה לחלוטין, וצורחת עלייך שפספסת עם הציפורן של הזרת ומקללת אותך וטוענת שהאוכל לא מספיק חם ומבקשת שוקו ושתקלפי לה תפוח וגם תחתכי ותטבלי בדבש, ומספרת לך מה עבר עליה באותו יום, נהנית לגזול אותך ממני עוד קצת, למי אכפת שאני על הקו, גם לך לא. הרי כבר סיכמנו, אם הסימפוזיון הזה מתחיל אני מנתקת ואז את חוזרת כשאת יכולה, אבל כשאת יכולה אני אף פעם לא כאן או שאני ישנה.
כשהתקשרתי עכשיו כחכחתי בגרון, יש לי בעיה של נזלת כרונית וכל הזמן כחכוחים, ואת ענית לטלפון וישר חיקית אותי. בא לי לצרוח עלייך איך את מסוגלת לעשות לי את זה שוב, ממש כמו לפני 32 שנים(!!!) כשנשארתי לבד בעולם, רק אתך ועם ד' בת הדודה המזורגגת, כשההורים וד' אח שלנו היו בחו"ל, וחליתי בדלקת סימפונות וכל מה שיכולת לעשות אז, כשהיית בת 26 עם בת הדודה הזונה שהייתה צעירה ממך רק במעט, לשבת לידי וכל שיעול שלי - להשתעל גם ולחקות אותי ולהגיד לי שאני רוצה צומי ולהעביר לי שיפוד חם ומלובן עמוק בתוך הלב, כי אני תלויה בך ובחסדייך, כולי בת שבע, פעם ראשונה בלי הורים (לא שהם היו כזה גרויסע גליק בעצמם, אבל בכל זאת) ובמקום לקחת אותי לרופא את והבת דודה הבהמה יושבות ומשתעלות על כל שיעול שלי וצוחקות... צוחקות... ולא עוזר לי שאני בוכה, כי אז אני עוד יותר נחנקת ואתן עוד יותר צוחקות... לא מאמינות לי בשיט, חושבות שאני רוצה תשומת לב, גם כשהעור שלי כבר ממש כחול. ונגיד שרציתי תשומת לב, אני ילדה בת שבע, מותר לי, לא? הרי הזבלית שלך בת 24 ולא יכולה לעבור שיחת טלפון אחת ביני לבינך בלי שהיא תתערב ותדבר על עצמה ואת תקשיבי ותשכחי שיש מישהו על הקו... למה????? למה????????????? זה לא הגיע לי... שברת את האמון שלי בגיל כל כך צעיר, מגיל כל כך צעיר לא האמינו לי...
ועכשיו מה שקורה עם הרופאה... הייתי יכולה להיות מאושרת אילו רק האמינה לי על מה שקרה עם... והיא לא מוכנה להגיד, חשוב לה להיות אתי ברגשות שלי ובתחושות שלי, לא מעניינות אותה העובדות, היא לא בבית משפט, לעזאזל איתה!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רוצה שהיא תאמין!!!!!!!!!! לא שתרחם, טוב, גם שתרחם, אבל שתאמין, שתאמין, למה אי אפשר להאמין לי? למה לחשוב שאני ממציאה? איזה אינטרס מעוות יש לי להמציא דברים כאלה? הרי ממילא המעורבים כבר מתו לפני הרבה מאוד שנים, אז למה ככה????????? למה הניסוחים העורכדיניים המתחמקים האלה? מה אכפת לה פשוט להגיד לי - כן, אור, זה באמת קרה לך, את לא מדמיינת, אני נורא נורא מצטערת. מה אכפת לך??????? והרופאה השנייה שבשיחת ההיכרות אמרה לי שדלקות בשתן יכולות לנבוע מדברים אחרים גם אצל תינוקות.
אולי פשוט תהרגו אותי וזהו? כי לי אין אומץ לעשות את זה ואין לי כוח לעשות את זה וכדי שאוכל סוף סוף לעשות את זה אני צריכה להתגבר על הפחד ואין לי מושג איך להתגבר על הפחד, אני לא רוצה להמשיך יותר לחיות בעולם שלא מאמינים לי בו, בעולם שלא רואים אותי בו, ומה שטראגי פה זה שכשכן רואים וכן אומרים וכן מאמינים, אני לא מאמינה, והאנשים האלה לא נחשבים בעיניי. אני רוצה רק את מי שלא רוצה, את מי שלא מאמין, את מי שאני צריכה לרדוף אחריו. גם אם היא תגיד לי שהיא מאמינה, אני כבר לא אאמין לה, כי קאט דה בולשיט.
ואני לא רוצה לבלוע ולא רוצה להקיא, אני רוצה לא להיות. מה לא ברור? אני לא רוצה להיות. אם להיות = להרגיש, אני לא רוצה להיות. אני מתפללת שאלוהים ייתן לי קצת אומץ לגמור את הסאגה המטופשת הזאת, את עצמי, את החיים שלי. אני לא מסוגלת להתנהל על אש קטנה בלי לסמם את עצמי עם אוכל, ואין לי עכשיו שום אוכל לא בריא שאפשר להסתמם בו. והצרחות בוערות לי בוורידים. אני פחדנית עלובה, זה מה שאני, אחרת הייתי כבר הולכת מכאן בראש מורם מגאווה. אבל לא, במקום זה אני עצובה וצורחת רק על עצמי ועל החתולה שלי, וכל הגוף שלי מתפתל מכאבים אחרי ישיבה של כמה דקות מול המחשב, הכול כואב ומדמם ואני לא יכולה לסבול להיות בתוך הגוף הזה שנייה, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אקטיבי לצערי, או לשמחתי, אני רק מתחננת שזה ייפסק, ללכת כבר מפה, ללכת, ללכת, די, מספיק. עוד מעט 39 שנים זה יפה מאוד. אבל אני פוחדת למות. אם לא הייתי פוחדת כמה קל היה לי בחיים. ובמוות. לא רוצה להיות פה יותר, בבקשה שהסבל הזה ייפסק, בבקשה, בבקשה
