טריגר

[מייפלס]

אני שמחה שאת מקבלת את דברי

זה שינוי מרענן , למען האמת , לאור כל ההתפתחות הלא נעימה כאן ושם ...

 

[אלומת האור]

את התגובות שלך אליי אני מבינה

הרבה יותר מאשר את מה שאת כותבת לגבי עצמך, אני חייבת להודות.

 

[מייפלס]

מה את לא מבינה בנוגע למה שאני כותבת לגבי עצמי

????

 

[אלומת האור]

האמת שכלום

לא את זה שהלכת מכות באשפוז עם מישהו בצחוק, לא את הדיאלוגים עם אחותך, לא שאת נותנת לבעלי חיים/אנשים להיכנס לך מתחת לחצאית (למה, בשם אלוהים, שתרשי לכלב להיכנס לך מתחת לחצאית??), לא הדמויות שראית בנצנוצים באור בהוסטל, לא מה שכתבת על איתי, שאת הולכת לגור אתו (את נשואה, לא?), לא על ההתנהגות המוזרה עם המדריכה לשעבר, לא זה שאת עושה למישהו עיסוי בתמורה להיפנוזה... למה עיסוי? ומה פתאום היפנוזה? את מוסמכת לעיסוי? הוא מוסמך להיפנוזה? מה זה "ניסה קצת"? למה את בכלל נהנית ממחזרים אם את נשואה, ואיפה בעלך בכל הסיפור הזה? וכל מיני דברים שכתבת על האשפוז, במיוחד דברים מיניים עם ההוא שנישק אותך, והכהן מההוסטל... קיצר, המון דברים מוזרים שמעולם לא הבנתי.

 

[מייפלס]

אוי , בחיי :\

1. הגור סה"כ חיפש צל ! לא ברור ההומור שלי ?
2. ה"אורות" שראיתי זה לא בגלל שמשוגעת או בגלל הכדורים ... יש לי יכולות רוחניות גבוהות מאוד ואנ'לא ארחיב כי אסור לי על גבי הפורום ...
3. אנ'לא אגור עם איתי , בסוף !
4. עם המדריכה שלי לשעבר הרשיתי לעצמי ואני מאוד מצטערת על זה , להתנהג כמו שהיא מתנהגת ...
5. רציתי היפנוזה כי רציתי לדעת מה יצא לי מזה ובגלל זה סיכמתי איתו על העיסויים ... הדברים לובנו והכל בסדר איתו ... זה לא יחזור על עצמו וברור שלא אקבל ממנו היפנוזה !?
6. אנ'לא נהנת מהמחזרים שלי .
7. טעיתי בגדול עם הכוהן אבל זה כבר מאחור והוא פשוט ... לא חשוב ... אני כבר לא ביחסים עם הכוהן ...
8. בעלי ... אני מוכנה לשתף אבל לא על גבי הפורום !

 

[אלומת האור]

ככל שאת כותבת יותר, אני מבינה פחות

אבל עזבי, הקוגניציה שלי לא במיטבה בימים אלה.

 

[מייפלס]

:\

ניסית בכלל ?

 

[אלומת האור]

כן.

 

[מייפלס]

רוצה לנסות להבין במסרים ?

 

[אלומת האור]

סליחה, אבל לא עכשיו, אין לי כוח.

 

[אלומת האור]

וזה לא שאני לא סופרת את מי שכן מאמין לי

אני פשוט לא מאמינה להם שהם מאמינים, כי זה רק מראה לי כמה אני שקרנית פתולוגית ושחקנית מעולה שגורמת לאנשים להזדהות ולהאמין ובעצם לא היה כלום ואני הזיתי הכול והמצאתי. אני לא כל הדברים האלה שכתבתי, אבל אני מרגישה שכן, כי אי אפשר הרי לחיות עם התובנה הזאת, עם הידיעה הזאת, אני כבר לא יודעת מה עדיף, אני מבולבלת. אני מרגישה חולי. כתבתי על זה כאן, הטקסט הזה הפך למשהו מאוד חשוב במקום שעוזר לנפגעות.

הקישור הוא

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1201840

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אור.

כואב מאוד לקרוא אותך.
הדברים שלך מעבירים צמרמורת ונוגעים עד העצם.
אני חושבת שאת יודעת, אבל אגיד את זה בכל זאת כי לפעמים צריך לשמוע מאחרים, שחוסר האמון שלך והצורך שיאמינו, וגם המחשבה שאם מאמינים זה כי עשית מניפולציות מוצלחות, הן חלק מהדינמיקה של להיות נפגעת, ושהרבה מהמחשבות הקשות על עצמך הם בילט-אין בלשרוד פגיעה בתוך הבית.
[יש לזה שם אחר, אני רואה שאת לא משתמשת בו, ולכן אני נזהרת מלהגיד מילים שיציפו ויעשו רע. אבל לא כי אני לא חושבת שאת נמצאת בתוך ההגדרה]
זה לא הרבה, וזה לא משנה את התחושה שלך,
אבל זה כן אומר שאת לא היחידה שמתמודדת עם תחושות כאלו,
שזה דבר שעוברות עוד רבות שעברו מה שאת עברת.

הלוואי שהיה לי יותר מזה.

 

[אלומת האור]

תודה לך

שלא השתמשת בשם המפורש. קשה לי מאוד עם הטרמינולוגיה הזאת.
ותודה שהגבת לי. ותודה על המילים המדויקות ועל כמה שאת קוראת אותי נכון ותמיד מוצאת מילה טובה להגיד לי, וזה חשוב לי כל כך כל כך. אז תודה.

 

[אלומת האור]

אני לא יכולה כבר ט'

אני חוזרת על עצמי כמו תקליט שחוק וחרוק, רע לי כל כך, רע לי מאוד, אני מענה את עצמי בדרכים מאוד יצירתיות ומקוריות שמראות שחוש ההומור שלי עדיין כאן, רק שאני רותמת אותו לצרכים החולניים שלי. אני רוצה אותה, שהיא תהיה כאן ותסתכל עליי במבט שאני מכירה כבר כל כך טוב ותדבר אליי בטון הרך שאני מכירה כבר כל כך טוב ושתפסיק להקליד במחשב את מה שאני אומרת ולשים אותו במירכאות שמבטלות את מה שאני אומרת, כי זה טבען של מירכאות, לצטט דברים של אנשים ולשים אותם ללעג לפעמים, כאילו אם אני טוענת שמשהו קרה, אז רק אני טוענת שהוא קרה, וזה לא אומר שהוא קרה באמת, אלא רק שאני אומרת שהוא קרה. זה מכביד על הנשמה שלי.

אני באמת באמת מאמינה שאין מוצא. שנים ניסיתי להיות אופטימית ותראו לאן הגעתי. בשום מקום לא מרגישה בבית (רק כאן, וגם זה מתערער לי לפעמים כשגועש נורא בפנים). לא עושה שום דבר שצריכה לעשות. יושבת ובוהה, יושבת ובוכה ומדמיינת איך היא מודיעה לי שהיא עוזבת ויש לי סיוטים מחרידים על זה, הפצצות, מלחמות, אימא מתה שוב ושוב ושוב וכמה אפשר לראות אותה מתה, הכול חוזר לי. ולמה היא לא רוצה לאבחן אותי בפוסט טראומה? זה לא אומר שהיא לא מאמינה לי? כי היא לא מאמינה לי ואני לא יכולה לשאת את זה. לא יכולה. לא יכולה. רוצה לאשר את עצמי לעצמי ולא יכולה, מתנתקת, דה ראליזציה, דה פרסונליזציה, הכול לא אמיתי ושום דבר לא אמיתי.

אכלתי דברים מאוד מאוד בריאים היום, אבל בכמויות מטורפות שכבר כמה שעות אני לא מסוגלת לזוז בגלל זה. יש לי דימום חזק ואין לי אפילו כוח לטפל בזה. השיחות עם אחותי סתמיות וטיפשיות כל כך. החתולה מעצבנת אותי, ולמרות זאת אני משתדלת לתת לה את כל תשומת הלב שהיא צריכה, בפרט עכשיו כשגיליתי שהיא פסיכוטית (אמיתי לגמרי). מגלגלת כל הזמן במחשבה את סיפור הליכתי (אני מנסה לעדן את המילה, יש הרבה אג'נדה בבחירות שלנו במילים), פותחת וסוגרת את התיקייה במחשב שבה כתבתי את מכתבי הפרידה. אני פוחדת לעשות באמת משהו כי אין פה אף אחד ועד שמישהו יגלה משהו יהיה כאן ריח לא טוב ובזוי. ואם אדאג שכן יהיה מישהו בסביבה אז זה אומר שאני לא באמת רוצה ללכת ואז שוב אני פתטית, פחדנית. מצטערת, באמת שמצטערת, אבל ככה אני מרגישה. אני לא רוצה להרגיש ככה. מה קרה לאלומת האור שפעם הייתי, לאור שהפצתי? איפה טעיתי? בכך שמחקתי את השם של הילדה ההיא מתעודת הזהות ונשארתי רק עם השם אור, שזה שם שקשה להכיל? איפה אותה בחורה שירדה יפה במשקל והתחילה לפרוח בגיל שלושים וקצת? לאן היא נעלמה, שמונה שנים אחרי? ולמה אני לא מוצאת את עצמי בשום מקום מלבד בתוך עיני האיילה של הרופאה שלי? רק שם אני קיימת, וגם זה לא עד הסוף, אתם יודעים.

מכירים את הסיפור על פטוניה, של נורית זרחי? על החתולה הקטנה שאימא שלה הקניטה אותה שהיא גדולה מדיי ואז שהיא קטנה מדיי ולא ראתה אותה והיא הפכה יותר ויותר שקופה עד שלא ראו אותה בכלל, והיא ניסתה לחפש יועצים שיגידו לה מה לעשות כדי שאימא שלה תוכל לראות אותה, והיא בכתה שאימא שלה לא אוהבת אותה... ואז (לא זוכרת עד הסוף את הסיפור) אימא שלה מצאה אותה ואמרה לה שהיא טיפשונת והיא כן אוהבת אותה, וליקקה את הדמעה המלוחה של פטוניה, ואז פטוניה חדלה להיות שקופה וחזרה לה הצורה שלה. בכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה אני בוכה ומחכה שמישהו או מישהי ילקקו לי את הדמעה ויהפכו אותי ללא-שקופה, שמישהו יראה, שמישהו יחבק (לא זוגיות!!!! בפעם האלף).

איך אפשר ככה לנהל חיים. חיים צריכים להיות בחירה אקטיבית. הם אמנם סוג של ברירת מחדל, אבל כדי לחיות צריכים להיות אקטיביים, ואני פסיבית מאוד, כי אין לי כוח להיות אקטיבית. איך אפשר לנהל חיים בלי לדעת מי את ומה את ומה באמת עברת ומה לא עברת. איך אפשר להגיע כמעט לגיל 40 בלי לדעת אפילו מה ההעדפה המינית שלך, אם בכלל יש לך כזו. איך אפשר לנהל חיים בלי להיות מסוגלת לתקשר עם אנשים ברמה של שיחה בלי להתעצבן או לעצבן. איך אפשר לקיים קשר כשברור מעל לכל ספק שהבן אדם עוד מעט יקום ויעזוב בין השאר כי הוא צריך לשירותים ולא יכול להישאר איתך באותו חדר אבל לך ברור שהוא ילך ולא ברור, בכלל לא ברור שהוא יחזור, כי ככה אנשים נעלמו לי, הלכו ולא שבו, הבטיחו שיחזרו ושיקרו או שסתם מתו. אני לא יכולה, אני לא עומדת בזה. ומי יכול לעמוד בחרדות שלי? מי מסוגל להתמודד עם העוצמות האלה שלי? אף אחד. כולם כבר מזמן התרחקו ומי שעוד לא התרחק סימן שלא מכיר אותי מספיק טוב וכשיכיר - ילך. וכשאני מספרת את זה לרופאה שלי היא לא מנסה לסתור ולהגיד לי לא, מה פתאום, את לא כזאת בכלל, היא פשוט נותנת לי להיות מי שאני חוץ מהדבר ההוא שאתם יודעים. אני מתאבלת, כי אני יודעת שאני אמות או שהיא תלך או שמשהו יקרה למישהי מאיתנו או חלילה לאחותי. אני מודיעה לכם שאני לא אעמוד בזה. לא עוד. לא יכולה, לא רוצה להישאר בגוף הזה אפילו שנייה אחת יותר. לא רוצה. לא רוצה.

היום היה לי התקף זעם שלא היה לי כבר כמה שבועות. בכי של תסכול כי לא הצלחתי לסגור איזו מגירה מטופשת של המזנון, וקיללתי את עצמי ואת החתולה המסכנה שרק באה לראות ולהשתעשע. ורציתי אחרי זה לזרוק את עצמי מאיזה מקום או לפצוע אבל כל כך כאבה לי הבטן שוויתרתי על הכול ונזרקתי למיטה. לא הצלחתי לישון מרוב כאבים, אז לקחתי את חברותיי הטובות - הטיפות, וניסיתי להמשיך בחיים איכשהו, כשגיליתי שבן של חברה ניסה להתאבד ומתברר שהוא גם פציאנט של הרופאה שלי, וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי והיא אמרה לי דברים כל כך יפים והודתה לי ולא יכולתי להכיל את זה וגם נורא פחדתי, כי הוא צריך שישמרו עליו אבל מסרב להתאשפז וניסיתי לראות איפה אני יכולה להיכנס לתמונה ולעזור, והיא רצתה שאדבר איתו ולא יכולתי, פחדתי שזה ידרדר אותי (זה הופך אותי לרעה?) ובכלל, מי אני, שבמצבי הנוכחי יכולה לעודד מישהו לא למות... אני כל כך מבינה אותו וזה כל כך עצוב לי, כי הוא כן מוקף במשפחה, שומרים עליו 24 שעות, אוהבים אותו מאוד, ועדיין, עדיין הנפש שלו עדינה וסובלת כל כך, ואימא שלו יקרה וחזקה כל כך ואני רוצה להיות שם בשבילה... נתתי לה טיפים חשובים בקשר לרופאה ולמרפאה בכלל... אני לא רוצה להיות מלאך של אף אחד, זה מפחיד אותי מה שהיא אמרה לי. רק רציתי לעזור, אבל לא שיגידו שאני מלאך שומר וכאלה דברים, אימא'לה, זה מפחיד. כי כאילו מי אני בכלל. והיא ביקשה ממני, התחננה בפניי שאשמור על עצמי, שלא אעשה "לה" את זה, שהיא זקוקה לי וצריכה את התמיכה שלי, והרגשתי שפתאום יש לי ייעוד בחיים, אבל זה מפחיד כל כך... אי אפשר להיות במקום כזה... זה קשה.

אני פוחדת. אני פוחדת. אני פוחדת לאבד שליטה ולהגיע למצב שלא תהיה ממנו דרך חזרה. אין לי כוונה כזאת ברגע הזה ממש, אבל זה כל כך נזיל, כל כך נדיף ונידף, מי בכלל יראה, אין פה אף אחד. זה מפתה אותי כמו שוקולד טוב שאסור לי לגעת בו כי הוא רעל בשבילי ומסוכן לי, כן לקחת לא לקחת כן לקחת... אני רוצה רק לישון ושזה יעבור, לא למות עד הסוף, אבל כמה צריך לישון כדי שזה יעבור??? האם זה יעבור בכלל אי פעם? אני מאוד סקפטית. לא זוכרת תקופה כל כך ארוכה של מחשבות אובדניות פעילות עם תכנית ומכתבים. משיכה למוות הייתה לי בערך מגיל 12, אבל לא ככה, כמו היום, שאני לא יכולה להתחייב לאף אחד על כלום. תמיד ידעתי להגיד שאני חושבת אבל לא אעשה. גם עכשיו אני די בטוחה שלא יהיה לי אומץ לעשות ושאני רק מברברת (ומתביישת בזה), אבל זה מדגדג לי וגם יש לי תמונה בראש של איך אני רוצה שדברים ייראו. לא לאבד שליטה גם אז.

יש עוד דברים שהייתי רוצה לעשות לפני זה, אני מנסה לזכור את זה כדי להתעודד מזה, אבל זה מרפה את ידיי, כי אני יודעת שאין לי כוח. לראות מקומות. לדבר עם אנשים. להתנסות בדברים שעדיין לא. אבל מה זה שווה עכשיו כשהכול כבד לי כמו סלע על הנשמה ואני מנסה בכל הכוח לזכור שזה זמני, זה זמני, צריך לדבוק בחיים, הבטחתי לאימא, זה יעבור, גם הרופאה אומרת שזה יעבור (ואני שומעת איך היא מתחבטת בסוגיית הפתרון, ממש חורקים לה הגלגלים במוח), ואני רק רוצה שהיא תרגיע אותי, שהיא תבטיח לי שלא תעזוב, שתחזיק לי חזק את היד ותעשה שכל הרע ילך, שתלטף לי את הראש ותחבק אותי ותגיד לי שהיא מאמינה לי, קיבינימט, שהיא מאמינה לי, אלוהים, אין לי כוח יותר

 

[תמרה45]

אוי נשמתי

איזה עצוב
האמת אני עצמי במצב נפשי די רע כבר כמה ימים, אבל מוצאת שכן שייך יהיה לכתוב לך.
למה להישאר?
אני חושבת שבשביל המלחמה והניצחון שאחריה. את תוכיחי שאת יכולה. את תוכיחי שידעת להיות האפילה ובסוף נמצא עבורך ולך המסלול הנכון לצאת ממנה. מסלול נוראי, עצוב, רצוף ומלא מהלומות של כאב ובעיטות ואמת ושקר ומה לא, אך שמתוך זה הצלחת להוציא אלומה שהיא פרח. פסדר, אז הגבעול שלו לא צמח הכי ישר כדי להצמיח את התוצאה שלו כביכול, אך הוא איתן. מה לי עוזר עכשיו? קודם כל אני יודעת בדיוק מה רע לי, מה רע לי מאוד, ואני מנסה ללכת ממנו. אני יושבת וכותבת ומדמיינת ומנגנת ויודעת שאני רוצה עבור עצמי חיים טובים הרבה יותר ממה שיש לי עכשיו, ושאני מוכנה לעשות המון על זה ואתעקש גם אם אטעה מיליון פעם. כי מה עדיף? שאשחק לידי אלה שפגעו בי והרסו אותי? לא ולא!!
אלומתי יקירתי-תנסי להיות יכולה, תנסי לכבוש את הכיבושים הקטנים שלך עם עצמך גם עכשיו שבלתי אפשרי ואין מרחב קל של נשימה. לא יודעת תשמעי דיסק, תמחאי כפיים, תצעקי תצרכי, לא יודעת, מה שנראה לך, אבל זה יכול לעזור לך, טיפה טעם של עולמות אחרים!!
תסלחי לי אבל אני חושבת שבאמת שאת הכוחות שלך עדיף שתשקיעי בלטפח את עצמך ואת הווה / עתיד חייך מאשר במשפחה, אחים, אמא, וכו׳, לא כי זה לא משמעותי אלא כי זה לא עומד להשתנות כנראה והיחידה שבפואנציאל שלה להשתנות זו היא את....
אני מחבקת המון המון!!! ויחד איתך אומרת די לייאוש לעצב ולכאב!!
תמרה

 

[אלומת האור]

קודם כול תודה רבה שהגבת לי

בפרט כשאת עצמך לא במצב טוב, כפי שאת מעידה על עצמך.
נגעו לי ללב הדברים שכתבת. אני כן משקיעה באיך שאני נראית כשאני יוצאת מהבית (לפחות משתדלת...) ואין לי משפחה - ההורים שלי נפטרו מזמןןןןןןןןןן (אימא שלי מתה לי בידיים) ושאר ה"משפחה" שלי דיספונקציונלית ואימפוטנטית לחלוטין. אני מדברת בטלפון עם אחותי לא מעט, אבל זה על שטויות, היא לא יכולה להכיל אותי עם כל המטען שלי, תמיד מדברת על דברים שלה, על המחלות שלה, או על שטויות שרואים בטלוויזיה, וחלק גדול מהזמן היא מקדישה לשיחות עם בעלה ועם הבת שלה בזמן שאני ממתינה מיובשת על הקו. אני מבינה את הדברים, אבל מרגישה שאין לי כוח להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. פשוט אין כוח. מאיפה לוקחים כוח??

 

[תמרה45]

מכריחים את עצמך

ולא קל לי לכתוב את זה
אני מנסה להיזכר בטיפה ניצוצות אור שצרובים וזכורים לי בזכרון של הרגשה טובה ומשם מנסה..
לא התכוונתי לטפח במובן הפיזי אלא טיפוח פנימי, כן, הבנתי שאמא שלך נפטרה, אבל פשוט עיקר הכוונה שלי בשורות האלו הייתה שתנסי למצוא דברים ואור כלשהוא בתוכך.. לנסות לא לתת לחוויות האלו להמשיך לחקוק בך ולהשאיר בך את החותמים של האנשים האלו בחייך, למרות שאני יודעת כמה זה קשה וכמה בטח הם אלו שעיצבו הרבה את חייך ואת מי שאת...
מתחילים לעצב את עצמך לפי תבניות אחרות... כך נראה לי... ואולי משם יכול להגיע קצת כוח

(לא שיש לי הרבה מושג, כן?)

 

[אלומת האור]

כן, אני די עושה את זה (מכריחה...)

שוב תודה

 

[אלומת האור]

בקשה / שאלה

אתן מוכנות לעזור לי לחשוב על סיבות להישאר בשבילן, סיבות להמשיך?

 

[אלומת האור]

אין לאן להימלט (ט)

אני רוצה למות, למות, למות, להשתחרר מהגוף הזה, מהסבל הזה, מהעונש הזה.
אני מתביישת בגלל יום הזיכרון. אני מצטערת.
אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות ואיפה ואיך ומה לכתוב ומה להחזיק ביד.
יש לי כל מה שאני צריכה כמעט (חוץ מאת החיבוק שלה ואת ההבטחה שלה שלא תעזוב אותי לעולם).
רק עוד קצת, אני מנסה לשכנע את עצמי, רק עוד מעט, עוד לא, תחזיקי מעמד. אם כבר עברת את כל הדרך עד כאן, אל תלכי עכשיו. אולי עוד יהיה טוב, פעם, איכשהו, אפילו קצת, אפילו טיפה. יש אנשים שאוהבים אותך, שאכפת להם ממך, שרוצים בטובתך, שדואגים לך. לא סיימת את תפקידך כאן. הבטחת לאימא שלך כשנפרדתן. יש למה לחכות, יש עוד בשביל מה.
אבל לא מצליחה להתמודד. אני רוצה לישון. לישון. לא לקום לעולם.
וגם פוחדת. הפחד עוצר אותי, אבל הצורך מדגדג לי.
למחוק את עצמי כאילו מעולם לא הייתי. אולי באמת מעולם לא הייתי, אולי גם עכשיו אני לא.
לא יכולה להתמודד עם כלום, פשוט עם כלום. וצריכה, כי החיים צריכים שיחיו אותם, כי יש דברים לטפל בהם.
אבל אין לי כוח. לא רוצה יותר. לא רוצה. מביך אותי לומר את זה במיוחד היום, יום הזיכרון וזה, אבל אני מרגישה שאני לא עומדת בזה.
אני מנחמת את עצמי שעוד מעט קט, רק אם כך וכך יקרה, זו תהיה הזדמנות לא רעה. אני לא רוצה להיות לבד. השותפה חזרה, אבל אני לא יכולה להפיל את עצמי עליה עם כל המתח שהיה בינינו, ובכלל.
אני לא יכולה. יש כל כך הרבה דברים לסדר, לטפל בהם.
אני סובלת מכאבים איומים שמדכאים אותי. לא זזה בלי משככי כאבים, גם לישון לא מצליחה בגללם.
אני רוצה להיות בשליטה. להחליט מתי ואיך. אני בחרדה איומה. קורים לי דברים בתוך הראש. אנשים עוזבים.
אנשים מתים.
אין כרגע שום דבר שיכול לעזור, אני לא מאמינה שאי פעם יהיה.
אני רוצה להתערפל, להסתמם, ואין ואני פוחדת.
לא רוצה את השירים האלה, את הצפירות האלה, את הימים האלה. לא רוצה אותם. זה פוצע לי את הנשמה והורס אותי וחותך אותי. לא יכולה עם העצב הזה. לא יכולה גם עם השמחה של מחר בערב, הזיקוקים, המופעים, הספריי עם החוטים והשלג שעושה כוויות בעיניים. לא רוצה את זה. כן, אני שמחה שיש לנו מדינה, בהחלט, וכן, אני עצובה שחיילים נהרגים, אבל לא יכולה להכיל את זה. איזו מדינת מאניה דיפרסיה.
כל הזמן חושבת לעצמי - די, חיית מספיק, זמן טוב לפרוש. אף אחד אפילו לא ידע, לא ירגיש, לא מספיק מהר כדי להציל. אני צריכה לחשוב בקור רוח, אבל לא מצליחה, זה עצוב לי מדיי, זה חולני לי מדיי. אני רוצה שהיא תגיד לי משהו, לא חשוב מה, רק שתבטיח לי שתישאר, והיא לא יכולה לעשות את זה. היא מתחמקת ונזהרת מלהבטיח, ומשתמשת בשפה עורכדינית.
החתולה שלי עליי, מדוושת ו'יונקת' והכאב שהיא עושה לי עם הציפורניים שנועצת לי עמוק בבשר עושה לי טוב. אני לא רוצה שהוא יעשה לי טוב, אני לא רוצה את המחשבות האלה. אני יודעת שזה יום עצוב ואחרי זה יום שמח וזה וגם זה יעבור, אבל אני לא יכולה. אני רועדת מחולשה. אני רוצה שהמנגינה הזאת תיפסק כבר, יש לי רעש בראש, שיוציאו לי את הרעש הזה מהראש. ופוחדת משקט, צריכה למלא אותו בתוכן אחר. לא יכולה. לא יכולה. שמישהו ייקח אותי מכאן