אני חושבת על זה כל הזמן (ט)
הרופאה שלי הגישה בקשה לאשפוז יום. זה לוקח כמה שבועות ואולי חודשים עד שמזמינים לאינטייק ועד שמתקבלים, והאמת, לא יודעת אם יש לי כוח לזה. זה אומר לקום כל יום בסביבות שבע או אפילו לפני, כשאני הולכת לישון רק בסביבות 4 לפנות בוקר. זה אומר לסחוב את עצמי לשם יום יום 5 פעמים בשבוע, לזבל את השכל על עצמי, לחפור ולחפור ולחפור על מה עשו לי ההורים-האחים-הילדים בכיתה- בלה בלה בלה, איך אימא שלי מתה לי בידיים (בפעם האלף שבע מאות חמישים ושמונה), ולנעוץ פאייטים בקלקרים. לא יודעת אם יש לי סבלנות/חשק/כוח לזה עכשיו. וממילא בכל צהריים חוזרים הביתה, לבית ריק (או מלא בשותפה וספיחיה דווקא כשבא לי שקט) ובסוף שבוע אין כלום. וזה אומר להזניח את הבעיות הרפואיות הפיזיולוגיות שלי, כי מתי בדיוק אטפל בהן? תורים רפואיים בבתי חולים מתקיימים בבוקר/בצהריים, וכל שבוע יש לי לפחות פעם אחת של טיפול/בדיקה/פרוצדורה אחרת. ומי ערב לכך שכשאשתחרר ביום חמישי בצהריים מהמחלקה ואחזור לבית הריק לא אפגע בעצמי? לכן זו לא אופציה כל כך טובה, אבל זו כן אופציה חלקית. חוץ מזה אני אאבד את הרופאה שלי אם אהיה באשפוז יום, כי אי אפשר גם וגם. וזה אסון כשלעצמו מבחינתי.
ואשפוז מלא - אם זה היה בתל השומר הייתי שוקלת את זה, אבל אני לא שייכת לשם לפי אזור המגורים שלי, ולגהה אני לא חוזרת בשום פנים ואופן, הספיק לי שם יום וחצי. וחוץ מזה גם אם יאשפזו אותי אשפוז מלא, מה יהיה כשאשתחרר? אם אני רוצה לפגוע בעצמי אני אפגע בעצמי ושום דבר לא יעצור אותי חוץ מאלוהים בכבודו ובעצמו. לכן אני באמת לא רואה שום אופציה לטפל במצב שלי כמו שהוא כרגע. יש לי בעיות דחופות כמו הדימום הפסיכי שיש לי עכשיו שאסור בכלל שיהיה לי (הרופא הזהיר אותי שהפעם צפוי לי מחזור קשה במיוחד, לנוכח הנסיבות ההורמונליות). אני בקושי זזה, לא יכולה בלי משככי כאבים. רוב הזמן במיטה, וגם זה מדכא.
את צודקת. אני מרגישה כל הזמן בעצמי על הקצה, ומה שהכי מפחיד אותי זה שאני מרגישה שאין לי שליטה על זה. שגם אם יש בי כרגע חלק שרוצה לחיות/שפוחד למות או השד יודע מה, אני עדיין מרגישה צורך חזק (החוזק משתנה מרגע לרגע) לעשות את זה גם אם אני לא רוצה. יש צורך ויש רצון, ושניהם מתנגשים (שזה טוב, אבל מתיש) וחוץ מזה יש את מרכיב הפחד ששומר עליי וגם לועג לי על כך שאני לא מספיק אמיצה באמת לעשות כלום, ולכן אף אחד לא מאמין (שזו חוויה קשה מאוד בפני עצמה). לפעמים אני פשוט מייחלת לאומץ לעשות לעצמי משהו שסוף סוף יאמינו לי שאני לא רק מדברת ולא רק מפנטזת. על אומץ להחלים אני כבר לא מעזה לחשוב. באמת נדמה לי שאין מוצא מהחרא הזה, שזה לא יעבור לעולם. שאין לי שום סיכוי למערכת יחסים נורמלית עם אנשים, ואני לא מזכירה בכלל זוגיות. סתם חבר או חברה. אף אחד לא יכול לעמוד בפרצי ההצפות הרגשיות שלי, אף אחד גם לא צריך. אני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה, אז אני מנסה כמה שאפשר לברוח, או כמו שהרופאה שלי אמרה לי שלתקופה הקרובה מה שחשוב זה לתת לי אפשרות "למות קצת" (כדורים מסממים) במקום למות לגמרי, הרבה, לתמיד. הבעיה היא שהחרא הזה לא משפיע עליי בכלל, מה שפעם הפיל אותי לשינה של 15 שעות ביממה. אלא אם אכפיל את המינון (זה מה שהיא הציעה כשאמרתי לה שזה לא עובד בכלל) ואז אני באמת לא אוכל לעשות שום דבר ואני כן רוצה לעשות, יש לי מטלות, לימודים, עבודה... אבל אם זה ימשיך ככה אני בהחלט אשקול לקחת את המינון הכפול. ומדגדג לי בידיים לקחת יותר ממנו, אבל אני פוחדת ומתביישת בפחד שלי.
