טלנובלה שכזאת

[אייבורי]

תשמעי

בכל מהפכה, הזקנים מתנגדים ואף משמיצים
טוענים שהולך ופוחת הדור. ככה היה מאז ומעולם.

בכל מקרה אני מסכים איתך לגמרי, אין ספק שיש להעניש
ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ולהחזיר אותם לאומללות של פעם
וכדאי לעשות זאת שעה אחת קודם, רצוי עם סרגל ומכות בישבנים.

 

[מפלצת או ילדה]

שומעת

אני עוד לא כזו זקנה, והמהפכה שאני מבקרת היא מהפכה בת זמני. המציאות החדשה של שפע ושל 'פאקינג אוסום' מייצרת מופרעי קשב בכמויות סיטונאיות, מטבע ההצפה בגירויים המושכים לבטלה, סיפוקים מיידיים והיעדר חשיבה מעמיקה.
מה שהקים דורות זו דרישת דור ההורים מגובה בסמכות לתפקד כמצופה. דורות ההמשך תמיד נלחמו ב'מצופה' הזה, אבל תפקדו. היום דור ההורים הרופס והמבוהל המחונך על-ידי סופר נני בטלוויזיה, בזמן שהילדים שלהם מחונכים על-ידי האח הגדול, כבר לא יודע מרוב בלבול למה לצפות או מה לדרוש.
אם פעם זו הייתה בושה להיות טמבל כבל עם ועדה - היום זה המאגניב החדש ולך תלחם בזה. תוסיף לזה 'אל תסממו את הילדים ברטלין', 'תנו לילדים להיות ילדים' <עד גיל 30>, אל תעירו להם על תעויוט כטיב מזאזאות המתגלות בכיתה ז' ב 90% מהכיתה כולל המצטיינים

כי בכיתות הנמוכות אסור היה לפגוע להם בדימוי העצמי

, והיד עוד נטויה - והינה לך עקומת רגרסיה.

אז לחיי הדיספונקציה - הסטנדרט החברתי החדש and fuck with Darwin

 

[Aski7]

אני מסכימה איתך

מעולם לא חשבתי שילד לא צריך להרגיש חייב.. לא היתי מגזימה ואומרת חוב פתוח לעולם (זה סתם בעיני השווצה הורית) אבל היתי מצפה מילד לעשות המון דברים עבור הוריו. לעת זקנה, בזמנים קשים.. וביום יום. וכן להעריך את ההשקעה שלהם והרצון להצלחתו.. למרות שזה עדין תפקידו מבחינתי.
מעולם לא היתי לוקחת את זה כמובן מאליו (שילמתי שכ״ד ואוכל בביתי מגיל מאוד צעיר אז כן זה ממש לא מובן מאליו)

הויכוח העיקרי שלי ופה בדיוק נגעת במה שאני מתכוונת שלהורה זה אמור להיות מובן מאליו מבחינתי!!
שההורה לא יכול לראות כטובה את מה שהוא עושה ולדרוש תמורה כל הזמן. זה לא מלמד דבר על נתינה.
ציפיות הם בסדר, דרישות הם בסדר, חוקים הם בסדר חינוך זה נהדר!!! ושום דבר מאלה לא בשם ״גידלתי ונתתי..״
הורה לא יכול ״לשחק״ על מה שהוא נתן.
ובצד השני של המתרס של הדוגמא שלך שבה יש ניכור וחוסר ההערכה של ההשקעה בי שההורה נתן יש ויכולה להיווצר תחושה שהורים לא עושים כי אכפת להם או שהם עושים ״טובה״ לילד..
חייב להיות איזון.
אני לא יודעת מאיפה הבנת ממני שנייקי ופלייסטיין הם דוגמא להורים טובים או ילדים מרוצים..
אני יותר בקטע של נוכחות רגשית ומורלית עבור חייו הדרמטיים של הילד.. ללא סחיטה נפשית והרבה יותר בגרות מצד ההורה..
ללא רוגז ועצבים תמידיים שמושלכים על ילדים. ללא דרישה והזכרה תמידית ש״אני הבאתי לך לעולם.. ובזכותם יש לך אוכל וקורת גג..״ שבמקום הזה ילד לעולם לא מרגיש בבית ושזה שלו. ותמיד מרגיש שהוא צריך לשלם.
נוראי להרגיש תמיד חייב.

אני הראשונה לא לתמוך בילדים כפויי טובה וחסרי הערכה אבל גם שם אני אחפש את האחריות של ההורה.

ביי דה ווי
אהבתי יותר את ״100 שנים של בדידות״ מאשר ״אהבה בימי כולרה״ (שאני קוראת בהמשכים כבר שנתיים)

 

[Aski7]

וגם

״יצא להם״.. זה את מתכוונת ללא הצליחו לחנך אותו?
כשילד יושב על הראש מה שנשאר לי לשאול זה מי הושיב אותו שם??
לא בהכל הורים אשמים זה ברור ויש הרבה דברים מעורבים בגידול הילד.. שלא תמיד נתונים לשליטתו של ההורה ובכל זאת ילדים אנוכים מגעילים לא חסר אבל מול ילד והורה אין דבר כזה ״צודק״ להגיד אץ המשפטים האלה.
אם הילד שלך כפוי טובה והגיע לגיל בגרות תפסיקי לתת לו.
ואם את ממשיכה אל תתפלאי שהוא ממשיך לקחת.

 

[Ricca]

ההורים אשמים בחלק..

וכל השאר לא בשליטתם.
עובדה שיש אחים מאותן המשפחות שיוצאים עם אופי שונה לגמרי.

אני מנחשת שאת עוד גרה בבית.

 

[Aski7]

אז זהו שאת טועה

אני מכיתה א בפנימיה
חזרתי הביתה רק בתקופת הצבא ושלושה ימים אחרי השחרור טסתי לבד לארה״ב עד היום, שנתיים וחצי.
ויש לי קשר מאוד טוב עם אמא שלי.

כל מה שלא באשמת ההורים זה החלקים שהם פספסו:
הורים יכולים לתת לילד כלים לחנך את עצמו להיות טוב יותר..
אבל אני בכל מקרה לא שמה את כל האשמה בהורים.
לסביבה יש השפעה מאוד חזקה!!! על זה אין ויכוח.
וגם כמו שאייבורי טוען ולדעתי בצדק גנטיקה זה גם קשור.

 

[אייבורי]

כלומר

ההורים שלך שלא יכלו לגדל אותך
בעצם לא היו צריכים להביא אותך לעולם
לשיטתך ?

 

[Aski7]

בדיוק.

רק שהם כשהולידו אותי היו במצב של כן עד שהכל התפרק להם.
ובהמשך אמי קיבלה כפה הוגנת איפשהו בדרך שגרמה לה להתעורר לחיים.
אבל אני מתוך אהבה כנה ונואשת לאמא ראיתי במילותיה (את תהי טובה, את זה אל תעשי, אמא אוהבת אותך..)
ככוחות על.
כספוגת ספרים וקלסיקות למיניהם היא בעצמה , מבית שבבעלותו ספריה , מכובד וטוב..היא בין דרכיה האומללות שלה מצא את הדרך אלי לתת לי מה שצריך. והשכילה להבין הרבה דברים. גם אם לא מצא כוחות להתמודד עם עצמה עד מלפני עשור/

ה״נתינה״ שלה התחילה כרצון מצידי להיות קרובה לאמא ע״י מילוי מילותיה באשר אלך., להיות טובה, נקייה, אחראית..
לעזור לאחותי חברות.,וככה הרגשתי קרובה
ועד היום שבו כבר ידעתי להבחין בין טוב לרע והמלצותיה של אמא תמיד עזרו והבנתי שזו תהיה גם דרכי. (טובה משלה!!)

אם לא היתה מסוגלת לתת את זה סביר להניח שהיתי כועסת על חוסר אחריות שכזה להביא אותי.
ואת אחותי.
להישאר בחור ההוא זה לא חיים. ואם היתי נשארת שם אז לא היתה לי שום תחושת חובה כלפי אמא.
היא עשתה עוד המון דברים נפלאים שאני דווקא שומרת לה הערצה כי לה היה הכי קשה.

אבל אתה יודע זו אמא שלי!
יותר קל לדבר על אחרות

 

[Ricca]

אני מאמינה שבעוד כמה שנים, תחשבי קצת אחרת.

 

[Aski7]

אגב!!

הורים בלי לשים לב מלבישים לילדים תפקידים שונים..
ביחס שונה לכל ילד..בתקופה שונה בחיים שלהם עצמם.
למשל אלי אמי התייחסה כחזקה ואחראית (כי פעם או פעמים רציתי להוכיח לה והגדלתי ראש בלי קשר להיותי פחדנית וחסרת ביטחון)
לאחותי (שדווקא כשהיתי תינוקת דאגה לי כמו אחות גדולה שאמורה להיות) התחילה להתייחס כרגישה יותר ושברירית..
וזה אולי כי היא היתה הילדה הראשונה ואני זה במקום הבן שאמר שלי כל כך רצתה וזה פשוט המשבצת שהיא שיבצה אותנו בלי לשים לב ..בהתאם למה שהיא תפסה בראש שלה.. ילדה עדינה ורכה ואז הילדה טומבוי.
ומאז גם כשאחותי רצתה להיות הגדולה והאחראית זה תמיד שם שהיא החלשה יותר והרגישה יותר..
ואני ראיתי איך אמי מזינה את זה עוד ועוד בלי לשים לב.
כשהיתי נופלת והברכיים שלי צלקות מכמות הנפילות היא לא רצה אלי ורק צחקה.. אז קמתי וצחקתי גם.
לעומת זאת לאחותי זה היה רציני אם תיפול..והיא רצה אליה ורק אז הילדה התחילה לבכות.
לקח המון זמן לאחותי להשתחרר מהמשבצת שאני חושבת אישית שהיא נועדה לטובה יותר מזו. והיא חזקה הרבה יותר ממני.
וזה בעיני היה הכלא לביטחונה העצמי.
וכל פעם שאמי העלתה שאלות מדוע אחותי כזו חלשה ולא חתרנית הצבעתי לה חזרה על היחס היומיומי שלה שממשיך להזין את זה.
אבל אולי אני מפספסת פה משהו.

 

[חפרניתת בעמ]

תראי אני יכולה להבין את מה שאת אומרת מחד

כמובן שהילד לא ״חייב״, כמו שאמרת לא נחתם חוזה, אבל כמו שמפלצת אמרה אני בטוחה שאף הורה לא רוצה להגיע למצב הזה, אך אם הוא במצוקה וגידל את ילדיו כראוי ובאהבה, הילד צריך להרגיש איזשהו צורך לתמוך בו בחזרה.
לא תמיד בתור ילדים אנחנו מבינים את זה, כמובן שזה לא ״פייר״ ומצד הילד יש תחושת עיכוב בהתפתחות חייו האישיים.
אך אני בטוחה שאם ההורה במצוקה כלשהי, אדם בוגר יבין אתזה מתוך תוכו וירגיש מחויבות לעזור להורה.
אני לא אומרת שההורה צריך ״להיתלות״ על זה ולא לנסות לעזור לעצמו, זה תהליך ששני הצדדים (ההורה והילד) מנסים לעזור להורה להמשחך הלאה בתקופה הקשה וכן להתגבר על המכשול בתקופה הקשה.
עם כל הקושי שאני מנסה לפתח את עצמי בחיים האישיים שלי אני בחיים לא אזניח את
אמא שלי וכל זמן שאני יכולה לעזור לה, אנסה לעזור ולמצוא פתרון תוך
כדי כך שלא תהיה תלויה רק בי.
כמובן שיש הרבה מעבר, תלוי כמה זמן המצב נמשך ומה ההורה עשה כדי לקדם את עצמו בהנחה שאין לו מיגבלה כלשהי.

 

[Aski7]

אין ספק

שהילד צריך להרגיש את הצורך לתמוך בהורה..
״כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימייך״

הויכוח שיש לי הוא לא מה מצופה מהילד או לא.
הויכוח הוא על שימוש של ההורים במשפטים כמו: ״גידלתי אותך ונתתי לך ואתה לא יכול לעשות בשבילי?....״
אותם אני לא מכבדת, לא מעריכה וחושבת שזו מניפולציה וצביעות כי לאותו הורה כשרצה צעצוע ודור המשך היה נוח להביא ילד ועכשיו הוא מציג את זה כאילו זה מעולם לא היה בשבילו עצמו.

 

[Cade Foster]

לא נראה לך שהוא סבל מספיק בחיים?

תעשי לבחור טובה ובטיפת הרחמנות שעוד נשארה בך תיפרדי ממנו לשלום. יהיה לו קשה אבל הוא יתגבר.

 

[hadar 25]

חמודה, את צריכה להתבגר..

קשר זה קבלה ושיתופיות...לא שמעתי שאת מקבלת אותו ואת החבילה שאיתה הוא בא והשיתופיות המקסימאלית שלך מתבטאת בלשים את הראש על אותו מזרון/מיטה ( שפשוט אין לו כסף לאחת נורמלית...מה לעשות) ,להתלונן ולהיות מרירה.
אתם זוג לכל דבר? אתם ביחד במערכה? מה דעתך שבתקופה הקרובה אפילו תיהי את, אותה אחת עם כפית של כסף, שתעזרי יותר מבחינה כלכלית? תחשבי על חיסכון לטווח ארוך ממנו את ככ דואגת? מה כבר יקרה? זו טיבה של זוגיות יקירתי, פעם את יותר עוזרת, תקופה אחרת הוא יותר עוזר...

כרגע את יותר חושבת מתי תקבלי בחזרה, וזה מבלי שנתת כלום...בקיצור, תגאלי את הבחור שלך מיסוריו כי הדבר היחיד שצדקת בו זה שכן, מגיע לו משהו יותר נוח ממך.
את נשמעת רע מאוד...רע מאוד...ומקווה בשבילך שזה רק בגלל שאת עדיין ילדה..

 

[לא רק פנים יפות]

אני אתן כמה הבהרות

לפני שירדפו אחרי עם קילשונים ולפידים.

כול מה שרשמתי, ואני מתכוונת להכול זה או מילים של בן הזוג שלי או דברים שהוא כבר יודע ממני, אנחנו פתוחים אחד עם שני ברמה כזאת שגם שאני מתיעצת בנושא כזה אני שולחת לו קישור שיקרא כי זה טוב תמיד לשמוע דעה מבחוץ (וככה אני מתיחסת לכול הנשמות הטובות שגרמו לי להישמע כמו יציר השטן). דברים שהוא סיפר לי שהיא עשתה לו אני לא מאחלת לאף אחד: אני מדברת על אישה שקונה לעצמה בגדים ברשתות גדולות שהילדים שלה הולכים עם בגדים קרועים, כמה זוגות נעליים שיש לה ילד בבית שהולך עם נעלייים מחוייייטות באמצע הקיץ כי אין לו משהו נוח אחר לנעול, ואחרי כול זה קונה אוכל שגורם לילדים שלה לחלות אבל בגלל שהיא לא מרגישה כלום זה בסדר, מתנחלת על הספה ושולחת את אח של בו הזוג שלי כמו איזה משרת כול שנייה להכין לה קפה, לנקות ולסדר את הבלגן שהיא עשתה ואחר כך קוראת לילדים שלה עצלנים. שלא נדבר על זה שהבעל שלה קרע את חבר שלי במכות וגרם לו לישון ימים שלמים ברחובות היא "לא שמה לב", זאת אישה שהעדיפה גברים מסויימים על הילדים שלה, וסחטה כול טיפה כלכלית שהיא יכלה מהבן שלה כי היא לא הצליחה לארגן את החשבונות שלה (ולא הסכימה להודות שיש לה בעיה) עד לרמה כזאת שבגיל 29 הוא רק מתחיל לעבוד באופן קבוע אחרי לימודים שהוא מימן לעצמו בקריעת תחת של ממש + לשלם חובות שהיא הכניסה אותו אלהם. אז כן אני כועסת עליה, כי זה בחור שאני אוהבת ואני מכירה כבחור חכם ואינטיליגנטי עם מנת משכל בשמייים שיכל להשיג הרבה בחים אם הוא היה נולד למשפחה הנכונה, ולא מעט מהמצב שהוא נימצא בו היום זה באשמתה. וכול זה לא מילים שלי, אני מצטטת מדברים שהוא אמר לי, דברים שהוא אמר לי שוב ושוב במהלך כול הקשר שלנו ביחד. אולי הדבר שהכי זיעזע אותי בכול העסק שבדיוק לפני שנה שמעתי את שניהם (חבר שלי ואח שלו) אומרים לי בהזדמויות שונות שהיא לא בסביבה שבאיזשהו מקום הם היו מעדיפים שהיא תמות. ואפילו עכשיו, אני לא רואה אותם מתאבלים קשות, כואב בכל זאת אימא שלהם גידלה אותם איכשהו אבל אהבה גדולה אין שם, רואים את זה מקילומטרים. וכן זה נישמע אחזרי אבל גם אני הייתי מתנכרת לאמא שלי אם היא היתה הורסת לי כול סיכוי להצליח בחיים כדי לתמוך בה. ואני עדיין לא אומרת שזה מגיע לה, למעט מאוד אנשים הייתי מאכלת מוות ארוך ומייסר (כמו אנשים שמתעללים בילדים החורגים שלהם וזורקים אותם לישון ברחוב).

"הצד החיובי" כמו שקראתי לזה, שוב לא מילים שלי, לא אני זאת שמתכנת מה לעשות עם כספי הירושה, מילים שלו ותכנונים שלו. שאני מדברת איתו אני מנסה להיות חיובית, להגיד שהיא תשרוד, להגיד שהיא יכולה להחלים, להביא לו דוגמאות מאנשים ששמעתי ששרדו סרטן גם שהיו בסטייג' 5. לא ניראה שהוא מוכן ממש לשמוע את זה. החיים למדו אותו להתכונן לגרוע מכול וזה מה שהוא עושה וזה מה שעומד על הפרק, הגרוע מכול, היא מתה ואח שלו עובר לחסותו וכן חבר שלי יקבל ירושה שישתמש בה בין היתה כדי לדאוג לאח שלו.

אני דיי מפונקת אני לא מכחישה את זה. נולדתי למשפחה די עמידה ולא עברתי דבר וחצי דבר ממה שהוא עבר ועדיין היייתי מוכנה לעשות הכול כדי לתת אפילו חלק ממה שיש לי אליו. ועד לא מזמן מה שרציתי לעשות היה בכלל שאני אתן את הפוש הראשוני לדירה מהכסף שלי ויעבוד עד שהוא יצליח לעמוד על הרגליים כלכלית. הוא לא הסכים שאני יעשה את הקורבן הזה בשבילו ולא הרבה זמן אחרכך גילונו על המחלה של אמא שלו אז זה בכלל יורד מהפרק. בחורות בגיל שלי מיסביבי אולי לא עשירות, גם סטודנטיות, וגם הן יוצאות פה ושם בימי שישי בימי הולדת הן נותנות/מקבלות מתנה שהן חוגגים X שנים עם בן הזוג שלהן הן עושות משהו מיוחד עם החבר, הן יוצאות איזה פעם בשנה לאיזה נופש עם בן הזוג. זה משהו שאני אפילו לא מזכירה בפניו כי אני יודעת שאי אפשר. בפעמים הבודדות שאנחנו כן יוצאים אני אף פעם לא מצפה ממנו שילשלם עלי ולהפך אני משתדלת לפנק במותרות קטנות שאני יודעת שהוא לא יקבל אם זה לא יהיה ממני ואחרי זה לקבל שטיפות מכול מי שאני מכירה שהבנדם מנצל אותי. אני חושבת שאם הייתי עד כדי כך נוראית רודפת בצע והנאות לא הייתי נשארת איתו, היה הרבה יותר קל למצוא איזה שוגר דאדי ממשפחה עמידה שהיה לוקח אותי ומחזיר אותי מכול מקום ומפנק אותי בהרבה דברים חומריים. אני עם חבר שלי בגלל שהוא האדם הכי טוב שהכרתי, שאוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו עם לב ענק וגם אחרי כול מה שאמא שלו גרמה לו הוא עדיין שם בשבילה (מקלל ומגדף מאחורי הגב אבל עדייין עושה את זה) והוא היה שם בשבילי וימשיך להיות ואולי הסיבה היחידה שכתבתי את כול זה שהיתה לי נפילה מהפחד שאולי אני לא חזקה כמוהו שאולי אני באמת אדם חרא עם אופי חרא כמו שכולכם בטובכם אמרתם ואולי לא מגיע לו אדם כמוני על הראש. כול מה שאני יודעת זה שאני מאוהבת בבנדם הזה ושהוא מאוהב בי ואני לא רוצה לפרק את זה וגם לא הוא. ודווקא כול מה שכתבתם עלי גורם לי להבין שכל הבילבול שלי והתיסכול שלי זה מהתפקחות מהפנטזיה על קשר "נורמלי" שפתאום אני מתחילה להבין שאין דבר כזה וחרא תמיד יהיה שזה קשור לקשר זוגי.

אז כול מה שאני יכולה להגיד זה תודה לכול מי שהגיב, זה תמיד עוזר לקבל פידבק גם עם הוא קללות ורשימה ארוכה מאוד של כינויי חיבה כאלה ואחרים

 

[Alice in wonder]

טוב שאת לא מעמידה פנים יפות

רגשות מעורבים לגבי אדם גוסס הם דבר טבעי, והיסוסים לגבי המוכנות והיכולת שלך להיות בקשר שלך עם כל הכובד הם גם מובנים - לא שופטת אותך. טוב שאת מכירה במגבלות שלך ומנסה למצוא את המקום הנכון לך.

מה שכן - יש לך נטייה חזקה לאובר דרמטיות (גם אם העובדות נכונות בבסיסן) - וזה בא לידי ביטוי בתאורים שלך. זה בדיוק מה שהחבר שלך לא צריך עכשו, כשהוא ממילא מתמודד עם נסיבות קשות. אנשים כמוהו שעוברים חיים טראומיים כרוניים נוטים למצוא את עצמם בתוך קשרים דרמטיים וכנראה שלא במקרה אתם מסתדרים טוב. לכן - תשתדלי למענו להיות יציבה, רגועה, ותומכת ואל תעמיסי עוד בעיות. אתם עוד צעירים, אולי כרגע באמצע הקרייסיס עם האמא זה לא זמן טוב למסד את הקשר. חכו טיפה.

 

[Aski7]

תני לי לתת לך עצה

כשגבר שלך אומר שאמא שלו היא א׳ ב׳ (שטן, מרשעת ושתמות)
הדבר החכם אם את לא יכולה להגיד משהו טוב עליה הוא לשתוק ולא להגיד דבר ולעולם לא לחזור על זה עוד לעולם.
היא לעד תהיה אמא שלו אם לא אם השנה.
וכשהיא תמות לא יוקל לו! זו משפחה.
והוא יזכור לך איך דיברת עליה.

 

[מפלצת או ילדה]

אני תמיד אוהבת

את האיטרציות שעובר הפונה מרגע הפגישה שלו עם המראה על ההודעה הספונטנית הראשונה שלרוב גם הכי אותנטית.
עוד שני סיבובים ואת לגמרי שלגיה

.

 

[Aski7]

 

[אייבורי]

לא הבנתי

את רצית לתת פוש לדירה מכסף שהרווחת ?