חומר למחשבה....

איה@

New member
לא../images/Emo70.gif../images/Emo18.gif

זו לא סיבה מספיק טובה! ולדעתי, את היא זו שבחרה להבין את דבריי אחרת ממה שנאמר. לא תקפתי אותך! - ניסיתי להסביר את עצמי, אולי בסערת רוחות(מתוקף הענין) אך ללא גלישה להעלבה ו/או טון מזלזל (כמוך.....). אגב, את טוענת שלא קיבלת סימוכין לעמדה שלי (אני מקווה שהסתפקת לקרוא ולהתרשם מהמאמרים שצרפתי לעיונך) אבל מנגד - את היא זו שלא הביאה סימוכין לטיעון שלך!! יש לך הוכחה כלשהיא לעמדה שלך?? - אשמח לשמוע. איה. נ.ב. עדיין לא מאוחר להתנצל
 

Boojie

New member
הבה ואציע לך עסקה פשוטה:

בהודעתך אמרת "את מנסה לסתום לי את הפה" (עם סימן קריאה אחד לפחות). תמצאי לי ולו הודעה אחת שלי שבה ניסיתי לסתום לך את הפה, ואני אתנצל בפנייך עם זר פרחים והזמנה למסעדה סינית. אם לא תמצאי, לעומת זאת, אני מצפה ממך להתנצלות. בלי זר פרחים ובלי הזמנה למסעדה. היו עוד כמה סעיפים באותה הודעה שהייתי מבקשת ממך הבהרות לגביהם (עברתי עליה כרגע שוב כדי לוודא), אבל אף אחד מהם לא משמעותי בעיני כמו הסעיף הזה. תמצאי לי הודעה אחת שלי שבה אני מנסה לסתום לך את הפה, כדברייך, ותקבלי התנצלות. אם לא תמצאי, אולי תביני סוף סוף למה אני מתכוונת כשאני אומרת שצורת ההתדיינות שלך בעייתית, כי את קוראת במה שאנשים אומרים את מה שנדמה לך שהם אומרים.
 
איה ובוג´י היקרות: אני עוקבת אחרי

הדיון-ויכוח ביניכן ומגיעה למסקנה אחת: קצר בתקשורת. קודם בוג´י: מפעם לפעם את שמה על המסך כינויים ותוארים שעלולים לפגוע במי שדברייך מכוונים אליו. יש מי שלא מתייחס ויש מי שמתייחס ונפגע. כך במקרה דנן. עצם זה שלא כיונת לפגוע, אלא השתמשת במילים האלו כדי להדגיש את כוונותייך, לא נקלט ע"י הצד השני וגם לא מתקבל. האם קיימת אפשרות לניסוח שונה? לחזרה מכינויים ותוארים? איה, חזרתי וקראתי בהתמדה את דבריה של בוג´י אלייך ואת דברייך אליה. בשום מקום לא מצאתי ניסיון מצידה לסתום את פיך. הכינוי "פרות קדושות" נאמר על ידה בהקשר אחר מזה שאת הבנת. מצאתי היגיון מתמטי-משפטי, כמו שרגיל למצוא אצל בוג´י. היא מדברת בשפה לוגית, את מדברת בשפה אמוציונלית. אחזור כאן על תגובה שלי לנושא: חוויתי מספר ניסיונות אונס ואונס אחד. לא הגעתי למצב טראומטי ולא לPTSD. שיקמתי את עצמי ללא צורך בטיפולים מקצועיים. אני מכירה עוד נשים כמוני. אף אחת מאיתנו לא מוכרת לך או לעמותה שהקמת או למי שעוסקים בנושא הזה ספציפית, כי איננו זקוקות לתמיכה ולעזרה. לעומת זאת, המכות שהוכיתי בילדותי, ע"י הורי, נחרטו בי לנצח ואכן יצרו PTSD עימו אני מתמודדת עד היום. כך שאני בדעתה של בוג´י: כל אחת מתמודדת בדרכה וארועים זהים, מסווגים אחרת ע"י מי שחווה.
 

soulbird

New member
קצר בתקשורת בין איה לבוג´י

ככה זה נראה לי האחת לא ממש ירדה לסף דעתה של השניה. וגם אני כאן עם בוג´י שאומרת שכל אחד מתמודד אחרת עם דברים . אותה חוויה -אנשים שונים - התמודדות שונה לכל אחת.
 

איה@

New member
אורין היקרה ../images/Emo26.gif

אלף - תרשי לי לחבק אותך
. בית - אני מתנצלת, כנראה דילגתי על הודעתך שציטטת שוב כאן. ואני מאד שמחה שאת מרגישה כך. אני מאחלת שכך תמשיכי להרגיש כל חייך. אני לא פסיכולוגית, ואין בכוונתי להכנס כאן לפרשנות של "הפרוסט" שאת חווה - בטח יש לזה הסבר, לא?. אינני יודעת את גילך, אבל אם היית פוגשת אותי לפני שנתיים בלבד הייתי אומרת בדיוק את מה שאת אמרת: "נאנסתי - והשתקמתי" כל מי שסובב אותי, אם בני משפחתי, חברות, או במקום עבודה, לא חשב לא הרגיש ולא היה מאמין מהו סיפור חיי. וגם אני חייתי חיים מלאים לגמרי, וגם אם מדי פעם עלו מחשבות... מיד הדחקתי אותם - ופניתי לעיסוקים אחרים כדי לעזור לשכחה. רק לפני שנתים חלה ההתפרצות - בגיל 43, יש לי חברה שהיא כבר סבתא לנכדים, בערך בסביבות גיל 60, ההתפרצות חלה אצלה. מה שאני רוצה להגיד הוא - שאי אפשר למדוד את נזק האונס וגם אם נדמה "שהנאנסת שוקמה" - בזמן כל שהוא הגוף והנפש ישלמו את המחיר. אני מאד שמחה לשמוע על מקרים "שעברו בשלום" את החוויה הקשה וחלק נכבד מזמני אני מקדישה לעידוד וחיזוק חברות שלי לכאב. גם אם יש מקרים בודדים של הצלחה - אין זה כלל שחל על הרוב ההיפך, הרוב סובל כואב ומתמודד יום ביומו - יעידו על כך הפורומים הרבים ברחבי הרשת, ומרכזי הסיוע שקורסים מהעומס אם הכל היה טוב כל כך לא היה בהם צורך.....הלוא כן?? קוממה אותי האמירה שנזק האונס - הוא חסר משמעות ושאפשר להבריא ממנו בדיוק כמו שמבריאים מרגל שנשברה..... מסר כזה הוא לא טוב ולו רק מבחינת ההרתעה והמודעות לנושא. לגבי בוג´י - לא רק קראתי אותה, אלא גם "הקשבתי" לה, לטון בו נאמרו הדברים, לניסוח, ולחוסר הסובלנות. לא הגבתי על משפט מסויים שהיא אמרה - אלא על כלל הגישה בגישה - בטון - ובניסוח, היא ניסתה "לסתום לנו את הפה" (גם זה ניסוח) זכותה לחשוב אחרת ממני, ולנהל דיון מאידך - אני הבאתי סימוכין לכל אשר טענתי. אני אשמח להתבדות כשאקרא את הסימוכין שבוג´י תביא. תודה לך.
איה.
 

aaa123

Member
לא ראיתי טענה שנזק האונס חסר משמעו

ת. הטענה שאישה יכולה להיות מאושרת בעתיד למרות האונס לא סותרת את הטענה שנגרם נזק תמידי. גם בוג´י לא טענה שלא נגרם נזק. ההשוואה שלה היתה עם אדם שאיבד רגל ולא עם אדם ששבר רגל,והיא טענה שיש אנשים שבכל זאת מאושרים למרות שהם איבדו רגל. אני חושב שאישה יכולה להגדיר את עצמה כמאושרת בחיים למרות שהיא סובלת במידה מסויימת מסיוטים כתוצאה מהאונס שהיא עברה. דבר שני:עדיף לשמוע טענה על רוב המקרים בלי הכללות כמו בהודעתך האחרונה. "רוב המקרים" לפחות נותן תקווה לקורבן שאולי היא תהיה במיעוט.
 

hunky@dory

New member
התייחסות ל booie ואיה@

ראשית איה, אני שוב מביעה את הערכתי למאבקך. אני סבורה שאת כן עושה שירות עבור נפגעות אונס וגילוי עריות- דווקא מפני שאת מספרת על הנזק הגדול את מאפשרת ל אחרות את הלגיטימציה לתת דרור לכאב שלהן במקום להדחיק אותו לשביעות הרצון של הסביבה , אולי , שאומרת ´מה בסך הכל קרה´. בוג´י- האם את סבורה שאם איה תספר שהחיים נפלאים והשיקום נפלא - אחרות שנפגעו וקוראות את דבריה- אכן ´תלמנדנה שיש תקווה´ ? לא - אני סבורה שהן תדחקנה - ואולי כל הכאב יתפרץ בגיל יותר מאוחר ובצורה יותר קשה. אני חושבת שהדבר הכי חשוב עבור נפגעת אונס או גילוי העריות הוא מתן לגיטימציה סביבתית לתחושותיה- כפי שאיה נותנת. ולא - איה לא התחרפנה - ומאד לא אהבתי את הטון הזה - והוא צרם לי באופן אישי - איה עושה מעשה שמשרת ציבור שלם - אחת לשלוש נשים נפגעה מינית. אחת ל 7 נשים נפגעה בילדותה. וכן - לנפגעות ישנה זכות יתר להביע דיעה בתפיסות שבאם תאומצנה על ידי מקבלי החלטות - תשפענה ישירות על חייהן. לכל אחד מותרת הבעת הדיעה בפורום אולם כאשר מקבלי החלטות רוצים לחוקק חוקים- מוטב שיזמינו את איה וחברותיה לעמותה אל וועדת הכנסת ולא כל הדיוט כך שהחלטות בנושא יושפעו ישירות ממי שהמכבש הזה עבר עליה- קרי איה וחברותיה או מרכזי סיוע או מטפלים בנושא ( וכן - אפילו פסיכיאטרים המטפלים ישירות בנפגעי אונס וגילוי עריות ) וכן - איה מייצגת . איה עזרה את האומץ להקים עמותה ולצאת בגלוי נגד הדבר המפלצתי והבלתי ניתן לתיאור שנעשה בה- היא אינה מייצגת רק את עצמה- היא שוחחה עם רבים ורבות אחרים/ות במסגרות שונות - כמו מרכזי סיוע ופוורומים ברחבי הרשת . היא הוותה- בשל המעשה האמיץ שלה - מוקד לפניות של נפגעות רבות. אז כן - היא מייצגת עד כמה שאדם יכול להוות מייצג של נושא מסויים.היא לא הייתה רק קורבן אלא סמל שאפשר לדבר על זה ( וזה השיקום האמיתי ) עבור אחרות. ושוב- טון ה´התרחפנת´ צרם גם לי . מאד. ישנה אינטילגנציה רגשית מעבר לאינטיליגנציה שאת התברכת בה בוג´י - של לראות את הלוגיקה הקרה בכל דבר ולרדת לקרביים של הלוגיקה של כל משפט ואמירה. אם את רואה שהנושא הזה כאוב עבור מישהי אחרת ( איה ) אז את מתעקשת בכל מחיר לנהל את השיח כצחצוח חרבות לוגי ? את יודעת מבחינה לוגית שאונס של בת 8 קשה וחמור יותר מאונס בת עשרים אך כאשר את פוגשת את האישה שנאנסה בהיותה בת 8 - צר לי אך היכן הרגישות לניואנסים והיכן היכולת להטות אוזן רגישה ולא להתעקש על ניהול הדיון כדו קרב לוגי - הי ! יש אנשים שיכולים להפגע ! אני - אודה ולא אבוש- נימת הדיון שלך עם איה צרמה לי באופן אישי !!! ענבל
 

soulbird

New member
אני לא חושבת שמצפים מאיה

לומר שהחיים סבבה אלה אולי לומר כן זה קשה אבל אפשר להשתקם אולי השיקום היא רק חלקית אבל אפשר לחזור לחיים שהם יחסית נורמלים . וגם איני חושבת שהזכות להביע דעה היא רק של הנפגעים הרי נאמר כאן שאפילו להתנדב אפשר בלי לעבור אונס.
 

aaa123

Member
אין לי ויכוח על לגיטימציה

לרגשות של כל נפגעת אבל לגיטימציה לא צריכה להיות רק לדברים שלילים קביעה בנוסח "אי אפשר להיות מאושרת אחרי אונס" נתפסת על ידי כאי מתן לגיטימציה למישהיא להיות מאושרת זאת קביעה שונה מקביעה בנוסח "הרוב לא מצליחות להיות מאושרות אחרי אונס" או אפילו "לצערי מכל קורבנות האונס שאני מכירה אף אחת לא מעידה על עצמה כמאושרת". התגובה הקצת פוגעת של בוג´י היתה בהשפעת הקביעה הראשונה.
 

Boojie

New member
ראשית, גם אני מעריכה מאד את המאבק

של איה, כפי שכבר אמרתי די והותר פעמים. שנית, אני לא חושבת שאונס לא גורם נזק, אבל אני כן חושבת שאפשר להשתקם ממנו. לפעמים זה דורש טיפול ממושך וקשה, ולפעמים זה לא מצליח בכלל, אבל בדרך כלל יש שיקום מאונס ואשה שעברה אונס יכולה להיות מאושרת. שלישית, איה יכולה לבחור לפרש את דבריי בכל נימה שהיא רוצה, זה עוד לא אומר שזה אכן התוכן שלהם. אבל הבחירה שלה לפרש אותם בנימה מסוימת אומרת משהו לגבי הפילטרים שלה. רביעית, צר לי מאד, אבל אני מאד מתקשה לגלות רגישות כלפי אדם שמנסה להציג את הטענות שלי כחסרות ערך כי הוא סבל ואני לא. כואב לי מאד על הסבל של איה, אבל אני לא מקבלת אותו כטיעון. וחמישית, וכבר אמרתי את זה, אם אדם נכנס לויכוח מוסרי, עם כוונה לשנות חוקים, אז עם כל הכאב שבדבר, הוא נכנס לויכוח ולא לקבוצת תמיכה. את לא יכולה לצפות לטעון את כל טיעונייך ולהגיד את כל מה שיש לך לומר, ואז כשמישהו אחר רוצה לומר משהו שונה - סטופ! אסור, כי זה עלול לפגוע בך. זה לא צורה. ושישית - כשאני מתרגזת על נסיון לסתום את פי ולטעון שאין לי זכות לעמדה בנושא כי "לא עברתי את זה" (זו היית את שעשית את זה, לא?), ואיה באה ובתגובה טוענת שאני מנסה לסתום לה את הפה, אין לי אלא לשאול אותה אם היא התחרפנה. זה לא עדין ולא נחמד, אבל זה מייצג בדיוק את מה שאני חושבת. איך בדיוק חוסר נכונות להשתתק ולקבל סתימת פיות ואת פסילת העמדה שלך מהווה סתימת פיות של מישהו אחר? אני מאד מצטערת שאני לא חביבה ולא תומכת ולא עדינה ולא שותקת כשנראה לך שאני צריכה לשתוק, אבל משום מה אני מאמינה באמת ולא בטיוח, בדיבור גלוי ולא בסתימת פיות, ואני לא חושבת שזה יתרום שום דבר למאבק של קורבנות אונס וגילוי עריות אם הדיון כל הזמן יתנדנד בין הרמה הרגשית לרמה המוסרית בלי יכולת להחליט לאן לוקחים אותו. אותו ציבור שאנחנו מנסים לשכנע אותו שאונס הוא דבר נורא ושיש להחמיר את הענישה עליו, ושחלקו מורכב ממחוקקים, מאנשי חוק ומשפט ומסתם אנשים, לא הולך לפרוץ בבכי ובחיבוקים כשהוא ישמע סיפור מהסוג הזה, למרות נוראותו, אלא להידרש לנושא ברמה הרבה יותר אקדמית. ואין מה לעשות, זו הרמה שבה אנחנו צריכים לדעת לטפל בנושא, אם אנחנו רוצים להגיע עם זה לאנשהו. האומץ של איה לחשוף את עצמה לא יספיק כאן, נדרשת גם היכולת להיות מסוגלים להעביר את זה לאנשים שזה לא כואב להם ומחריד אותם באופן אוטומטי, כמונו, אלא מסוגלים לשפוט אנס לחצי שנה או לשנה או לשנתיים מאסר מתוך רחמים או השד יודע מה, או להגיד שהילדה "פיתתה" את האנס. ועם הטענה ש"רק הנאנסות יודעות ויכולות לקבוע עמדה" באמת לא תגיעי לשום מקום. לא רק כי היא לא נכונה, אלא גם כי היא, בפשטות, מעצבנת.
 

איה@

New member
על סמך מה את מבססת את התאוריה../images/Emo35.gif

על סמך מה את קובעת בוודאות שכזו שמאונס אפשר להשתקם? למה את קוראת "שיקום" לנאנסת שמצליחה לחזור לעבוד ולפרנס את עצמה - אבל מפחדת ללכת לבד בחושך? לנאנסת - שמצליחה להרדם - אבל מתעוררת מסיוטים? לנאנסת - שלא נרדמת בלילות - אבל מצליחה לחייך לכולם מסביב? לנאנסת - שגם עובדת וגם נרדמת - אבל נרתעת מכל נגיעה מבן הזוג שלה? ולא מצליחה לקיים יחסי מין? לנאנסת - שגם עובדת גם נרדמת גם מצליחה לקיים יחסי מין - אבל סובלת מהפרעות אכילה? לנאנסת - שיש לה ימים לפעמים חודשים "טובים" ופתאום חלה נפילה? לנאנסת - שבלי כדורי פרוזק לא מתפקדת, אבל אף אחד לא יודע שהיא בולעת כדורים, והיא מחייכת "ומשוקמת" בעינייך? מה זה שיקום? האם השיקום הוא בעיני החברה? - "הנה היא מתפקדת נהדר..היא השתקמה"?? או האם שיקום הוא מה באמת באמת מרגישה הנאנסת בינה לבין עצמה - דברים אגב, שלוקח שנים!! עד שהיא מעיזה להוציא ולספר - אפילו לעצמה. על איזה מחקר, מסמך, ידע את מבססת את התאוריה שלך בוגי? כל מה שאת אומרת הוא "אני חושבת שאפשר להשתקם" - ועל סמך ה"חשיבה" הזו אי אפשר לבסס תאוריה. גם אם היא לוגית לצורך הדיון. עוד נקודה אני מצטטת אותך "ואני לא חושבת שזה יתרום שום דבר למאבק של קורבנות אונס וגילוי עריות אם הדיון כל הזמן יתנדנד בין הרמה הרגשית לרמה המוסרית בלי יכולת להחליט לאן לוקחים אותו. אותו ציבור שאנחנו מנסים לשכנע אותו שאונס הוא דבר נורא ושיש להחמיר את הענישה עליו, ושחלקו מורכב ממחוקקים, מאנשי חוק ומשפט ומסתם אנשים, לא הולך לפרוץ בבכי ובחיבוקים כשהוא ישמע סיפור מהסוג הזה" אז יש לי חדשות בשבילך גם חברי כנסת וגם גב´ יהודית קארפ סגנית היועץ המשפטי לממשלה הזילו דמעותכאשר שמעו את הסיפור שלי ושל חברתי אנה בפגישה בפרקליטות, פגישה לשינוי חוק ההתיישנות. יהודית קארפ הזילה דמעות בלי בושה וכך כל הנוכחים בחדר ודווקא בגלל שהיא שמעה את הסיפור האישי שלי - היא הבינה באמת! את המשמעות של "הנזק שחל הקורבן" ח"כ ענת מאור - לולא היתה שומעת באופן אישי את הסיפור, ומזדעזעת ממנו לא היתה מגישה הצעה לתיקון החוק. שר המשפטים מאיר שטרית וכל עוזריו - חנקו דמעות ואמרו לי זאת וזה מה שגרם להם - לערוך דיון מוערך רציני בנושא. וכך גם כל שאר חברי הכנסת איתם דיברתי באופן אישי, בלובי שערכנו בכנסת ביום הגשת הצעת החוק לולא דיברנו, כן! באופן אמוציונלי - לא הינו זוכות לתמיכתם רק אחרי שהם שמעו, "והוזילו דמעות" החוק הזה קיבל משמעות מבחינתם. אני מנסה (וזה גוזל ממני הרבה כוחות נפש) לספר את האמת!, האמת שלי ושל חברותי האמת שלא תמיד נוח לשמוע הרבה יותר קל לחברה "להניח" שהנאנסת "שוקמה" הרבה יותר קשה להתמודד עם האמת הכואבת והאמת היא שאין אונס שלא נגרם בו נזק בלתי הפיך לכל החיים והאמת היא שנאנסת הולכת על שביל דק מאד, ובכוחות אדירים מנסה לא ליפול ולך בוג´י - אין מושג מהוא "מחיר השפיות" שאותה נאנסת משלמת כדי להשאר על החבל הדק הזה ולא ליפול..... את רואה אותה על החבל - ומבחינתך היא משוקמת. איה.
 

aaa123

Member
1)באמת יש בעיה להגדיר מה זה "שיקום"

זה כמובן סוביקטיבי אבל בעיני נאנסת הצליחה להיות מאושרת אם היא מגדירה את עצמה כמאושרת. זה כמובן אומר שיש דברים שהיא נהנית מהם בחיים וששווה לה לחיות. זה לא בהכרח אומר שהיא לא מפחדת ללכת בחושך. זה לא בהכרח אומר שהיא לא מתעוררת מסיוטים. 2)יש לי ביקורת על קביעות פסימיות מוחלטות ,וקביעות כאלו הם נטיה של לא מעט אנשים על סמך נסיון(לא רק שלך) אתחיל בדוגמה שלא קשורה לאונס: יש מקרים שרופאים קובעים שלאדם אין סכוי לחיות ,וכאשר מתברר להם שהוא בכל זאת חי הם טוענים שמדובר בנס רפואי. לא מדובר בנס אלא בסך הכל בטעות של הרופאים שעושים הכללה פסימית על סמך הנסיון שלהם. לא הייתי מתווכח עם כל טענה שמדברת על המקרים שאת מכירה אבל הטענה שאין אונס שלא נגרם בו נזק בלתי הפיך לכל החיים מדברת גם על מקרים שאת לא מכירה,ולכן אני מסתייג ממנה.
 

hunky@dory

New member
מסכימה לחלוטין

בעוד שהדיון הקר יכול לרדת מסדר היום דווקא הדיון הרגשני, כן, רגשני רגשני רגשני, ללא הגנאי שמלוווה למילה ( לעומת "רציונלי" ) הוא הוא הוא הוא זה שנוגע ומסרב לרדת מסדר היום. ןכן- חברי הכנסת הם בני אדם . בתקופת העבדות השחורה בארצות הברית הייתה אישה שהיתה נשואה לבעל עבדים. היא ניהלה יומן - כן רגשי ובו תיארה את מוראות העבדים בבית בעלה ( שאף פגע בה לא אחת )- התיאורים הרגשיים שלה פורסמו בספר - יומנה של פאני ( איני זוכרת את שם המשפחה ) והופצו בין חברי פרלמנט באותה תקופה. הספר הזה - יותר מכל דבר- הוא הוא הוא שהשפיע על ביטול העבדות. לרגש יש תפקיד חשוב ועוצמה פוליטית. ענבל
 

Boojie

New member
מה זה שיקום?

כשנאנסת אומרת "יש לי לפעמים סיוטים, אבל בדרך כלל אני מצליחה לישון לילה שלם, הזכרונות מכאיבים לי, אבל הם לא תוקפים אותי כל הזמן, אני מסוגלת לאהוב, מסוגלת להתקרב, נהנית מקשר עם חברים, ולא חיה את הסיוט רוב הזמן, יש לי בעיות, אבל אני מתמודדת איתן" - זה שיקום. ויש כאלה, די והותר. שזה לא המצב תמיד? זה לא המצב תמיד. אין טראומה שלא מותירה נזק לכל החיים. זו יכולה להיות טראומה נפשית או גופנית, זו יכולה להיות תקיפה פיזית או מחלה קשה. זה שנותר נזק לכל החיים, עוד לא אומר שאין מקום לשיקום, שאין מקום לחיים, שאין מקום לאושר. כמו כל אדם, אני משלמת את "מחיר השפיות" שלי על הטראומות הפרטיות שלי, כמו כל אדם אני מתמרנת על חבל דק. יש לי מושג מה זה לשלם את מחיר השפיות. אבל אני לא חושבת שהטראומות הפרטיות שלי, ולא משנה עד כמה הן קשות, גזלו ממני את היכולת לחיות. אל תגידי לנשים אחרות שעברו אונס שאין שיקום. לא רק שזה לא נכון (ויש נאנסות שאומרות את זה, כמו שאמרה לך אורין קודם לכן), זה גם מזיק. אם את מוכנה לומר את זה לעצמך - לומר לעצמך שלך אין יותר תקווה, שלך אין יותר אפשרות לשיקום, שלך אין יותר אפשרות לאושר - זה העסק שלך. אם את אומרת את זה לאחרות, זה כבר לא בסדר. הדבר האחרון שהייתי רוצה שכל אחד מהנשים שהכרתי שעברו אונס ישמעו בתקופה האיומה שמייד אחרי כן, זה שאין אחרי זה שיקום. ובאשר לצד הרגשי - כמה שופטים את מכירה שמשתכנעים מדמעות הקורבן? הם רואים אותן כל יום, את יודעת, וכבר התרגלו להתנתק מהן. הם מסוגלים לומר "זה פשע מזעזע" ולקבוע חצי שנת מאסר. כמה חברי כנסת את מכירה שמשתכנעים מדמעות הקורבן? כמה מהם יישארו מזועזעים כשיתברר להם שבשביל להשיג תמיכה לחוק שאת מעוניינת בו, הם צריכים לשלם מחיר קואליציוני כלשהו, נגיד, לתמוך בעצמם בחוק אחר שלא מקובל עליהם? כמה זמן מחזיקות הדמעות האלה מעמד אצל חבר הכנסת הממוצע, אחרי שהוא מתחיל לחשוב על המחיר הפוליטי שהוא צריך לשלם כדי לגייס מצביעים לחוק? (כן, אני נורא צינית, אני יודעת. אבל אני בכנות לא מאמינה ביושרם המוסרי והחברתי של חברי כנסת, כמעט כולם. מה אני אעשה.) דמעות הן דבר שיש לו ערך עד מרחק מסוים, לא מעבר לשם. דמעות יכולות להביא לקבצן חסר-בית כמה גרושים בספל שהוא מחזיק בידו, אבל הן לא יגרמו למנהל הבנק שלו להאריך לו את הזמן לפירעון החובות ולא ישכנעו את הביטוח הלאומי שמגיע לו סיוע בדיור. במקום שבו נמצא הכוח הממסדי, הדמעות עוזרות מעט מאד, כי אלה שהכוח נמצא בידיהם כבר רגילים לדמעות וכבר התחסנו כלפיהן. נורא עצוב לי שאני צריכה לראות את העולם ככה, אבל זו המציאות כמו שאני מכירה אותה.
 

aaa123

Member
יש להאבק לתקציב למחקר

שידאג לכך שטראומות לא יגרמו נזק לכל החיים במקום לקבוע כעובדה שטראומות גורמות נזק לכל החיים. הפגיעה היא לא ישירות במוח אבל ברור שמשהו משתנה במוח בעקבות הפגיעה. מדוע מניחים כמובן מאליו שבלתי אפשרי לבצע את השינוי ההפוך? נכון שהמוח הוא דבר מורכב יותר מאיברים אחרים של הגוף אבל פגיעות ישירות באיברים אחרים כמו שבירת רגל ניתנים לתיקון ,וכאן לא מדובר בפגיעה ישירה. אני מאמין שאם יקציבו מספיק כסף למחקר ימצאו דרך למחוק טראומות ב20 השנה הקרובות.
 

Boojie

New member
אמונה זה דבר טוב.

לא בהכרח קשור למציאות, אבל טוב. מחקר האידס, שקיבל בשנים האחרונות תשפוכת אדירה של תקציבים, עדיין לא הצליח למצוא חיסון שעובד. היו התקדמויות אדירות, כן, אבל חיסון עובד עדיין אין, למרות שהתבשרנו בימים האחרונים על איזה חיסון שכנראה עבד על עכברים. מחקר הסרטן, שעובדים עליו מזה שנים רבות, ומקבל תקציבים נאים ביותר, עדיין לא הצליח להתגבר על מחלת הסרטן. יש התקדמות, יש שיפור באחוז ההחלמה, אבל עדיין לא ממש מבינים עד הסוף איך ולמה זה קורה ואיך להתמודד עם זה. מחלות לב. פגיעות עמוד שדרה. סוכרת. השמנת יתר. מחלות נפש ממקור פיזיולוגי. אני יכולה להמשיך את הרשימה עוד ועוד, אבל חבל על המקום. כולן מחלות שחוקרים כבר הרבה שנים. כולן מחלות שזכו להשקעה במחקר. ולכולן עד היום אין תרופה מתקבלת על הדעת, למרות התקדמויות נאות במחקר. ובמיוחד אני רוצה להדגיש את עניין מחלות הנפש ממקור פיזיולוגי, כי הן כביכול הסוג הכי "קל" לטיפול של פגיעות נפשיות, בגלל שהן ממקור גופני, שהוא כביכול קל יותר למחקר. אז טראומות נפשיות? הדבר הנזיל, האמורפי, הבעייתי הזה, שלא לגמרי יודעים להגדיר אותו, ולא לגמרי יודעים מה לעשות איתו? שלמדע הפסיכולוגיה יש חמשת אלפים תאוריות שונות לגביו, וכמו שמרצה שלי באוניברסיטה אמר "כשיש הרבה תאוריות, זה אומר שלא יודעים הרבה"? סלח לי, אבל אתה ממש לא ראליסטי. מחלות ממקור פיזיולוגי הן יחסית "קלות" (שים לב למילה "יחסית") למחקר, כי מתמודדים בהן בנזקים שאפשר לראות בעין או לבדוק במבחנה, ועדיין ההתקדמות במחקר איטית במידה מייגעת. מאיפה בדיוק האופטימיות הלא מוסברת שלך לגבי היכולת להתקדם בחקר טראומות פסיכולוגיות??? אה, כן, ואם כבר מדברים, אני אשמח לשמוע את המקור שלך להקצבת כספים למחקר. ותזכור בבקשה, כשאתה מקצה את הכספים האלה למחקר, שעל הצלחת הזו של כספים למחקר מתחרות עוד עשרות מטרות מחקריות אחרות, כולן אציליות וראויות. אני הייתי רוצה לראות קצת יותר כספים מושקעים במניעת טראומות, לא בריפוין. אני הייתי רוצה לראות חינוך קצת יותר יעיל בכיוון של "אסור לפגוע באנשים אחרים". אבל אני בעלת חלומות ידועה, מה לעשות.
 

aaa123

Member
האופטימיות שלי מבוססת על העובדה

שהרבה נזקים שמקורם לא בלידה אפשר לתקן. תיקון מחלות נפש ממקןר פיזיולוגי זה תיקון נזק שלא נגרם על ידי אדם אחר ,ותיקון נזק כזה נשמע לי דבר מסובך יותר מתיקון נזק שנגרם על ידי אדם אחר כאשר הנזק איננו נזק של אובדן פיזי כמו אובדן רגל. אני לא מתמצא במחקר על מחלות נפש על בסיס פיזיולוגי אבל אני משער שהן יכולות לנבוע מחוסר של משהו במוח. טראומות אינן עקירת חלק מהמוח כך שאני משער מסיבה זאת שהן צריכות להיות קלות יותר לטיפול. לגבי השאלה מהיכן יבוא הכסף למחקר אז המדינה יכולה לשנות את סדר העדיפויות(למשל הטוטו יכול להקציב כסף למטרה כזאת במקום לתת אותו לספורט). אני גם בעד מניעת טראומות ,ואין סתירה בין תמיכה במניעת טראומות ותמיכה בריפוי טראומות.
 
למעלה