פעמיים ביום
אני משתדל קצת לחיות את המוות שלי . . .
זוהי אחת המדיטציות היהודיות המפורסמות ביותר.
למשל כך כתב רבי אלימלך מליז'נסק :
בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא:
או כך כתב רבי נחמן מברסלב :
"דע, שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך, ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון - בודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות. והמחשבה תקיפה כל כך, עד שאפשר למסור נפשו במחשבתו ממש, דהיינו שירגיש צער המיתה ממש, על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרוצה לממיר נפשו על קידוש השם באיזה מיתה שתהה, ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל כך, עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרוצה למסור נפשו למות על קידוש השם, אזי ירגיש צער המיתה ממש.
וזה שאמר רבי עקיבא (ברכות סא): כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו וכו'. היינו, שבשעת קריאת שמע, שהיה רבי עקיבא מקבל על עצמו ארבע' מיתות בית דין, היה מקבל על עצמו מסירת נפשו במחשבה חזקה ותקיפה כזו, עד שהיה מצטער ומרגיש ממש יסורי המיתה ממש, כאילו סוקלין ושורפין אותו ממש בלי שום הפרש. וזה: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא וכו', היינו שממה ששיערתי וקיבלתי בדעתי מתי יבוא לידי ואקיימנו למסור נפשי על קידוש השם, מזה לבד הייתי מצטער ומרגיש וסובל יסורי המיתה ממש כנ"ל, עכשיו, שבא לידי בפועל, ולא אקיימנו?! הלא תמיד הייתי סובל זה הצער ממש מהקבלה במחשבה לבד. וכשמחזק המחשבה במסירת נפש כל כך כנ"ל, יוכל למות ממש מזה הצער כאילו היה מת מזו המיתה בפועל, כי אין הפרש בין המיתה בפועל להצער שמרגיש מהמיתה במחשבה כנ"ל. על כן צריך למנוע ולהרחיק עצמו לבלי לישאר שם בעת שמרגיש שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלא עתו, חס ושלום:"
אני משתדל קצת לחיות את המוות שלי . . .
זוהי אחת המדיטציות היהודיות המפורסמות ביותר.
למשל כך כתב רבי אלימלך מליז'נסק :
בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא:
או כך כתב רבי נחמן מברסלב :
"דע, שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך, ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון - בודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות. והמחשבה תקיפה כל כך, עד שאפשר למסור נפשו במחשבתו ממש, דהיינו שירגיש צער המיתה ממש, על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרוצה לממיר נפשו על קידוש השם באיזה מיתה שתהה, ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל כך, עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרוצה למסור נפשו למות על קידוש השם, אזי ירגיש צער המיתה ממש.
וזה שאמר רבי עקיבא (ברכות סא): כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו וכו'. היינו, שבשעת קריאת שמע, שהיה רבי עקיבא מקבל על עצמו ארבע' מיתות בית דין, היה מקבל על עצמו מסירת נפשו במחשבה חזקה ותקיפה כזו, עד שהיה מצטער ומרגיש ממש יסורי המיתה ממש, כאילו סוקלין ושורפין אותו ממש בלי שום הפרש. וזה: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא וכו', היינו שממה ששיערתי וקיבלתי בדעתי מתי יבוא לידי ואקיימנו למסור נפשי על קידוש השם, מזה לבד הייתי מצטער ומרגיש וסובל יסורי המיתה ממש כנ"ל, עכשיו, שבא לידי בפועל, ולא אקיימנו?! הלא תמיד הייתי סובל זה הצער ממש מהקבלה במחשבה לבד. וכשמחזק המחשבה במסירת נפש כל כך כנ"ל, יוכל למות ממש מזה הצער כאילו היה מת מזו המיתה בפועל, כי אין הפרש בין המיתה בפועל להצער שמרגיש מהמיתה במחשבה כנ"ל. על כן צריך למנוע ולהרחיק עצמו לבלי לישאר שם בעת שמרגיש שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלא עתו, חס ושלום:"
