חג סוכות "שמח" שלי.....
אז לא בנינו סוכה בסוף כי לא היה לו זמן.. "לא נורא" אמרתי ממילא חוגגים אצל ההורים שלי... החג העצוב שלי: כ"כ הרבה חיכיתי לסוכות.. זה החג השני בשנה מלבד פסח שבעלי לא בנסיעות ולא בעבודה.. איזה כיף...נוכל לצאת עם הילדים..לבלות קצת זמן איכות... אבל.. כל החג אצל ההורים בעלי התעלם ממני בצורה תמוהה כשניסיתי לרמוז שהוא לא מובן ופוגע- הוא פשוט קם ועבר לחדר אחר.. לא רציתי לצער את הורי והילדים אז התאפקתי וסבלתי בשקט את התנהגותו התמוהה.. בשבת בבוקר הכנתי שולחן לארוחה והכנתי לו את הסלט שהוא הכי אוהב ואיחלתי לו חג שמח אוהב.. הוא בקושי הגיב.. במוצש חשבתי שזה סתם היה מצברוח חולף.. שאלתי אותו מאמי מה עם הזמנת חדר במלון שתכננו?(בדרך חזרה הביתה) אז באה ההתפרצות: "לא רוצה ללכת לשום מקום תפסיקי כבר ללחוץ עליי לא בא לי לחגוג לא רוצה להיות נשוי לא בנוי לזה את אישה קשה,אני רוצה ללכת ועוד ועוד.." בעלי אדם סגור לא מספר כשקשה לו..שומר הכל בלב ותמיד אני מנסה לדובב אותו אך הוא מתחמק מתעלם בורח.. הנה בא הפיצוץ ממנו פחדתי כ"כ.. הילד במושב האחורי החל לבכות בהיסטריה.. ביקשתי ממנו לעצור את האוטו ואמרתי לו.. אתה רוצה ללכת?להיות לבד? עכשיו תעשה פרסה ותיקח אותי חזרה להורים אני לא עומדת בזה.. אבל ההוא החל לתרץ תירוצים והמשיך לנסוע לכיוון הבית.. בדרך הוא "מזהיר" אותי לא לחפש אותו ולא להתקשר.. אמרתי לו שאני אמשיך בחיים רגילים ואני לא מוכנה שהילדים יסבלו ושלא ידאג אני לא ארדוף אחריו ושיקח זמן לעצמו. הגענו הביתה. לא דיברנו . רק קילחתי את הילדים והשכבתי אותם לישון בשמחה כאילו לא קרה דבר(זה היה קשה). ציפיתי שהוא יקום וילך אך לא..הוא נשאר. שאלתי אותו אם בא לו להסביר מה קורה.. אך הוא טען שלא מסוגל לדבר איתי "תעזבי אותי" עזבתי והלכתי לישון.. בבוקר הוא ביקש שאסגור את הדלת ואתן לו לישון.. קמתי עם הילדים ושיחקנו בסלון בלגו.. לפתע הוא קם"מה את נותנת לו לשחק בלגו על הרצפה?זה מפריע לי!ומזה המייבש כביסה פועל!!!|? ולמה ולמה ולמה.. לקח לילד את הצעצועים בכח וצעקות.. וחזר לחדר בטריקת דלת.. ככה כל היום צעקות לא נתן לנו לנשום וכל דבר לא מצא חן בעיניו.. ביקורת וביקורת... כבר לא עמדתי בזה..הילד הקטן היה ממש היסטרי וביקשתי מבעלי "לא יודעת מה עובר עליך אתה לא רוצה לדבר,אבל אני מתחננת תפסיק לפגוע בי ובנפש הילדים,זה מטורף!" הוא קם ועזב.. ניתק את הטלפון ולא שמעתי ממנו.. אף אחד לא ידע איפה הוא.. בסוף היום ניסיתי להתקשר אבל הוא לא ענה.. רק בשתיים בלילה הוא ענה שכרגע נמצא אצל אביו ולא רצה לספר לאן נעלם כל היום.. ושוב ביקש שאעזוב אותו וניתק עליי את הטלפון.. אני הלומה ואובדת עצות... פרקתי..
אז לא בנינו סוכה בסוף כי לא היה לו זמן.. "לא נורא" אמרתי ממילא חוגגים אצל ההורים שלי... החג העצוב שלי: כ"כ הרבה חיכיתי לסוכות.. זה החג השני בשנה מלבד פסח שבעלי לא בנסיעות ולא בעבודה.. איזה כיף...נוכל לצאת עם הילדים..לבלות קצת זמן איכות... אבל.. כל החג אצל ההורים בעלי התעלם ממני בצורה תמוהה כשניסיתי לרמוז שהוא לא מובן ופוגע- הוא פשוט קם ועבר לחדר אחר.. לא רציתי לצער את הורי והילדים אז התאפקתי וסבלתי בשקט את התנהגותו התמוהה.. בשבת בבוקר הכנתי שולחן לארוחה והכנתי לו את הסלט שהוא הכי אוהב ואיחלתי לו חג שמח אוהב.. הוא בקושי הגיב.. במוצש חשבתי שזה סתם היה מצברוח חולף.. שאלתי אותו מאמי מה עם הזמנת חדר במלון שתכננו?(בדרך חזרה הביתה) אז באה ההתפרצות: "לא רוצה ללכת לשום מקום תפסיקי כבר ללחוץ עליי לא בא לי לחגוג לא רוצה להיות נשוי לא בנוי לזה את אישה קשה,אני רוצה ללכת ועוד ועוד.." בעלי אדם סגור לא מספר כשקשה לו..שומר הכל בלב ותמיד אני מנסה לדובב אותו אך הוא מתחמק מתעלם בורח.. הנה בא הפיצוץ ממנו פחדתי כ"כ.. הילד במושב האחורי החל לבכות בהיסטריה.. ביקשתי ממנו לעצור את האוטו ואמרתי לו.. אתה רוצה ללכת?להיות לבד? עכשיו תעשה פרסה ותיקח אותי חזרה להורים אני לא עומדת בזה.. אבל ההוא החל לתרץ תירוצים והמשיך לנסוע לכיוון הבית.. בדרך הוא "מזהיר" אותי לא לחפש אותו ולא להתקשר.. אמרתי לו שאני אמשיך בחיים רגילים ואני לא מוכנה שהילדים יסבלו ושלא ידאג אני לא ארדוף אחריו ושיקח זמן לעצמו. הגענו הביתה. לא דיברנו . רק קילחתי את הילדים והשכבתי אותם לישון בשמחה כאילו לא קרה דבר(זה היה קשה). ציפיתי שהוא יקום וילך אך לא..הוא נשאר. שאלתי אותו אם בא לו להסביר מה קורה.. אך הוא טען שלא מסוגל לדבר איתי "תעזבי אותי" עזבתי והלכתי לישון.. בבוקר הוא ביקש שאסגור את הדלת ואתן לו לישון.. קמתי עם הילדים ושיחקנו בסלון בלגו.. לפתע הוא קם"מה את נותנת לו לשחק בלגו על הרצפה?זה מפריע לי!ומזה המייבש כביסה פועל!!!|? ולמה ולמה ולמה.. לקח לילד את הצעצועים בכח וצעקות.. וחזר לחדר בטריקת דלת.. ככה כל היום צעקות לא נתן לנו לנשום וכל דבר לא מצא חן בעיניו.. ביקורת וביקורת... כבר לא עמדתי בזה..הילד הקטן היה ממש היסטרי וביקשתי מבעלי "לא יודעת מה עובר עליך אתה לא רוצה לדבר,אבל אני מתחננת תפסיק לפגוע בי ובנפש הילדים,זה מטורף!" הוא קם ועזב.. ניתק את הטלפון ולא שמעתי ממנו.. אף אחד לא ידע איפה הוא.. בסוף היום ניסיתי להתקשר אבל הוא לא ענה.. רק בשתיים בלילה הוא ענה שכרגע נמצא אצל אביו ולא רצה לספר לאן נעלם כל היום.. ושוב ביקש שאעזוב אותו וניתק עליי את הטלפון.. אני הלומה ואובדת עצות... פרקתי..
יש לנו ילד בן שנתיים וילד בן שנה..