זעם מול שלווה
במהלך שיחה עם ידיד,עלתה השאלה מה יקרה חלילה,אם אותקף.(ואני לא מדברת על סיטואציה של קטטה שאני רואה, ומשם כמובן אני בורחת כמה שיותר מהר..אלא על מצב אמת,הוא תוקף,ועליי להגיב על מנת להגן על עצמי) אני אמרתי: שאגיב מתוך כעס,זעם,פחד,בהלה וכו..ואין לו מושג לאן הוא נכנס כי רוב הסיכויים במידה ואצליח,פשוט "אהרוג אותו"..אך באותה מידה,עלולה להיות סיטואציה,שאקפא במקום,ולא אצליח להגיב או ליישם את מה שלמדתי,מתוך בהלה. אך המגמה שלי היא,האופציה הראשונה כמובן.. אותו ידיד טען כי אני פועלת או מגיבה מתוך כעס אל התוקף – דם בעיניים, רצח, אחסל אותו וכו'… ומכאן התחיל דיון שמצד אחד אני : זעם וכעס הוא דבר טוב כי הוא נותן פרץ של אדרנלין שיעזור לי להגן על עצמי בפני התוקף. ומצד שני הוא : כעס וזעם מפריעים לשיקול דעת נכון – תחת הכותרת "לעולם אל תתקוף בכעס" אני טוענת כי להגיע למצב של "שלווה" בזמן התקפה לוקח שנים של אימון או כמעט בלתי אפשרי להגיע למצב כזה בזמן שאתה תוקף (למשל : בזמן אימון כאשר שניים מתאמנים ואחד מכאיב לשני אז השני "יחזיר" לו כי זאת תהיה תגובתו לאור הכאב) הוא טוען כי אותה "שלווה" היא דבר חיוני וחשוב ויש צורך ללמוד לשלוט ביצרים ובתגובות כחלק ראשון במהלך לימודי אומנויות לחימה. אני מסכימה איתו, אך אני עדיין טוענת, שה"רייג'" תופס מקום מאד חשוב. ומי שהגיע עד הלום, כל הכבוד!! שאלותיי הן: מה דעתכם? (האם סקעת או מוייאל? בוא נשים לזה פעם אחת סוף…סתם סתם) כיצד אתם רואים את עצמכם בסיטואציה כזו? תתקפו מתוך כעס? או שלווה? האם אפשר בכלל לפעול ולהגן על עצמך, מתוך שלווה?איך הייתם רוצים לראות את עצמכם בסיטואציה כזו? האם נדרשות שנים של אימון על מנת להגיע למצב של הגנה מתוך שלווה? רוגע? מה עדיף? ואיך בכלל מגיעים למצב שפועלים מתוך שלווה ושליטה עצמית? חג שמח, ומופלטות טעימות לכולם,בייב
במהלך שיחה עם ידיד,עלתה השאלה מה יקרה חלילה,אם אותקף.(ואני לא מדברת על סיטואציה של קטטה שאני רואה, ומשם כמובן אני בורחת כמה שיותר מהר..אלא על מצב אמת,הוא תוקף,ועליי להגיב על מנת להגן על עצמי) אני אמרתי: שאגיב מתוך כעס,זעם,פחד,בהלה וכו..ואין לו מושג לאן הוא נכנס כי רוב הסיכויים במידה ואצליח,פשוט "אהרוג אותו"..אך באותה מידה,עלולה להיות סיטואציה,שאקפא במקום,ולא אצליח להגיב או ליישם את מה שלמדתי,מתוך בהלה. אך המגמה שלי היא,האופציה הראשונה כמובן.. אותו ידיד טען כי אני פועלת או מגיבה מתוך כעס אל התוקף – דם בעיניים, רצח, אחסל אותו וכו'… ומכאן התחיל דיון שמצד אחד אני : זעם וכעס הוא דבר טוב כי הוא נותן פרץ של אדרנלין שיעזור לי להגן על עצמי בפני התוקף. ומצד שני הוא : כעס וזעם מפריעים לשיקול דעת נכון – תחת הכותרת "לעולם אל תתקוף בכעס" אני טוענת כי להגיע למצב של "שלווה" בזמן התקפה לוקח שנים של אימון או כמעט בלתי אפשרי להגיע למצב כזה בזמן שאתה תוקף (למשל : בזמן אימון כאשר שניים מתאמנים ואחד מכאיב לשני אז השני "יחזיר" לו כי זאת תהיה תגובתו לאור הכאב) הוא טוען כי אותה "שלווה" היא דבר חיוני וחשוב ויש צורך ללמוד לשלוט ביצרים ובתגובות כחלק ראשון במהלך לימודי אומנויות לחימה. אני מסכימה איתו, אך אני עדיין טוענת, שה"רייג'" תופס מקום מאד חשוב. ומי שהגיע עד הלום, כל הכבוד!! שאלותיי הן: מה דעתכם? (האם סקעת או מוייאל? בוא נשים לזה פעם אחת סוף…סתם סתם) כיצד אתם רואים את עצמכם בסיטואציה כזו? תתקפו מתוך כעס? או שלווה? האם אפשר בכלל לפעול ולהגן על עצמך, מתוך שלווה?איך הייתם רוצים לראות את עצמכם בסיטואציה כזו? האם נדרשות שנים של אימון על מנת להגיע למצב של הגנה מתוך שלווה? רוגע? מה עדיף? ואיך בכלל מגיעים למצב שפועלים מתוך שלווה ושליטה עצמית? חג שמח, ומופלטות טעימות לכולם,בייב
