ואלו הם חיי 2
- פותח הנושא RainbowL
- פורסם בתאריך
סיכותנעוצות על הלב
New member
קראתי,כבר קודם../images/Emo13.gif../images/Emo71.gif
Sorrow In My Soul
New member
קראתי../images/Emo23.gif
וווואי יש לי חיים מתוסבכים
נולדתי ב 2.3.87 לזוג הורים שלא היו נשואים האם הייתה בתהליכי גירושים מבעלה הראשון והאב גרוש. שנה וחצי אחרי זה נולדה אחותי הקטנה וכמה שנים לאחר מכן נולד אחי הקטן. בגיל 4 אני ואחותי קטנה נשלחנו לפנימייה כי לא היה טוב בבית, ושהייתי בגיל 6 וחצי נשלחתי לאימוץ ביחד עם אחותי הקטנה. מאז כל לילה הייתי בוכה, כיתות ג' וד' היו השנים הכי קשות אצלי, לא הייתי מקובלת, לא היו לי כמעט בכלל חברות, ורציתי לחזור הביתה, בגיל 9 כבר רציתי להתאבד אבל באמת להתאבד, רק שלא מצאתי איך. בגיל 14 הגעתי למסקנה שטוב לי עם המעט חברות שיש לי, ושאני מעדיפה להישאר לא מקובלת להסתובב עם אנשים שכולם צוחקים עליהם אבל שאני אוהבת מאשר להסתובב עם חרא של אנשים. בגיל 16 נסעתי לסאמר סקול, והחיים שלי השתנו, התחלתי לאהוב את עצמי כמו שאני, גיליתי את האהבה שלי לריקודים, מה שעד אז לא גיליתי, אהבה מוזיקה, ואהבתי לשיר בכל הזדמנות, אבל לא ידעתי שאני יכולה גם לרקוד, שם גם הייתה הנשיקה הראשונה שלי. הסאמר סקול ללא ספק היו השבועיים ששינו אותי הכי הרבה ונתונו לי הכי הרבה עד אותה נקודה. כמה חודשים לאח מכן הצטרפתי לנוער לנוער, מכן התחילו שנתיים של פריחה ואושר וקופצנות תמידית. 10.2004 חבר ראשון היינו ביחד חודש וחצי לא היה רציני בכלל. 15.5.2005 התחילו לי הבעיות ברגליים, פחות מחודש אחרי זה הגעתי לכיסא גלגלים ולבית חולים כרמל בחיפה כדי לגלות מה יש לי. 7.8.2005 נעשאתי חברה של גיא החבר השלישי שלי, הכי משמעותי עד אותה נקודה, עשה לי טוב ורע ביחד, היום יש לי רק זיכרונות רעים ממנו, נשארנו ביחד 3 חודשים ולאחר מכן המשכנו לעשות דברים
עד שנמעס לי. 23.8.2005 התגייסתי לצבא, עם רגליים שבקושי הולכות עשיתי טירונות. 7.4.2006- מפגש פורום מאומצים, מצאתי שם חוקר פרטי שביום ראשון שלאחר מכן בעזרתו יצארתי קשר עם המשפחה הביולוגית שלי. 14.4.2006 - כינרת, הכרתי שם את חבר שלי 17.4.2006 - פגשתי את האחים ואת האחיינים שלי פעם ראשונה אחרי 12 וחצי שנים. 3.5.2006 - פגשתי לראשונה את הורי הביולוגים ויצאתי לדייט ראשון עם חבר שלי. 23.7.2007 השתחררתי. וזהו נכון לעכשיו, תגידו לי עם קראתם
נולדתי ב 2.3.87 לזוג הורים שלא היו נשואים האם הייתה בתהליכי גירושים מבעלה הראשון והאב גרוש. שנה וחצי אחרי זה נולדה אחותי הקטנה וכמה שנים לאחר מכן נולד אחי הקטן. בגיל 4 אני ואחותי קטנה נשלחנו לפנימייה כי לא היה טוב בבית, ושהייתי בגיל 6 וחצי נשלחתי לאימוץ ביחד עם אחותי הקטנה. מאז כל לילה הייתי בוכה, כיתות ג' וד' היו השנים הכי קשות אצלי, לא הייתי מקובלת, לא היו לי כמעט בכלל חברות, ורציתי לחזור הביתה, בגיל 9 כבר רציתי להתאבד אבל באמת להתאבד, רק שלא מצאתי איך. בגיל 14 הגעתי למסקנה שטוב לי עם המעט חברות שיש לי, ושאני מעדיפה להישאר לא מקובלת להסתובב עם אנשים שכולם צוחקים עליהם אבל שאני אוהבת מאשר להסתובב עם חרא של אנשים. בגיל 16 נסעתי לסאמר סקול, והחיים שלי השתנו, התחלתי לאהוב את עצמי כמו שאני, גיליתי את האהבה שלי לריקודים, מה שעד אז לא גיליתי, אהבה מוזיקה, ואהבתי לשיר בכל הזדמנות, אבל לא ידעתי שאני יכולה גם לרקוד, שם גם הייתה הנשיקה הראשונה שלי. הסאמר סקול ללא ספק היו השבועיים ששינו אותי הכי הרבה ונתונו לי הכי הרבה עד אותה נקודה. כמה חודשים לאח מכן הצטרפתי לנוער לנוער, מכן התחילו שנתיים של פריחה ואושר וקופצנות תמידית. 10.2004 חבר ראשון היינו ביחד חודש וחצי לא היה רציני בכלל. 15.5.2005 התחילו לי הבעיות ברגליים, פחות מחודש אחרי זה הגעתי לכיסא גלגלים ולבית חולים כרמל בחיפה כדי לגלות מה יש לי. 7.8.2005 נעשאתי חברה של גיא החבר השלישי שלי, הכי משמעותי עד אותה נקודה, עשה לי טוב ורע ביחד, היום יש לי רק זיכרונות רעים ממנו, נשארנו ביחד 3 חודשים ולאחר מכן המשכנו לעשות דברים
לא
הייתי על כיסא גלגלים שבועיים, ואז קמתי והתחלתי ללכת, בהתחלה היה לי ממש קשה בקושי הצלחתי ללכת דקה, ולעמוד אין על מה לדבר, לאט לאט המצב השתפר והצלחתי ללכת מבלי לצלוע למרות שתמיד כאב לי, ולפעמים המצב הדרדר וחזר להיות כמו רע, עד שמצאתי רופא שיצב לי את המצב ואז יכולתי ללכת יותר מרבע שעה מבלי להתפתל אחרי זה מכאבים, ולפני 3 וחצי חודשים המצב שלי שוב הדרדר למצב שהיו פעמים שעם היו לי כיסא גלגלים הייתי משתמשת בו וזה היה בבית, ועכשיו שוב אני לאט לאט במגבת שיפור כמו שהיה לפני שנתיים, נסעתי כבר לאילת שזה מראה את השיפור שלי שהסכמתי לעשות כזאת נסיעה שלפני חודשיים בקושי בבית יכולתי להסתובב.
הייתי על כיסא גלגלים שבועיים, ואז קמתי והתחלתי ללכת, בהתחלה היה לי ממש קשה בקושי הצלחתי ללכת דקה, ולעמוד אין על מה לדבר, לאט לאט המצב השתפר והצלחתי ללכת מבלי לצלוע למרות שתמיד כאב לי, ולפעמים המצב הדרדר וחזר להיות כמו רע, עד שמצאתי רופא שיצב לי את המצב ואז יכולתי ללכת יותר מרבע שעה מבלי להתפתל אחרי זה מכאבים, ולפני 3 וחצי חודשים המצב שלי שוב הדרדר למצב שהיו פעמים שעם היו לי כיסא גלגלים הייתי משתמשת בו וזה היה בבית, ועכשיו שוב אני לאט לאט במגבת שיפור כמו שהיה לפני שנתיים, נסעתי כבר לאילת שזה מראה את השיפור שלי שהסכמתי לעשות כזאת נסיעה שלפני חודשיים בקושי בבית יכולתי להסתובב.
Sorrow In My Soul
New member
קראתי../images/Emo23.gif
סיכותנעוצות על הלב
New member
קראתי
../images/Emo71.gif
../images/Emo71.giflittle shorty
New member
כאילו שאתן לא יודעות, אבל נו יאללה.
גיל 3 - הגענו לארץ. זה בטח שינה את החיים שלי. הדברים היחידים שאני זוכרת שהיו שמיכות ירוקות במטוס, סבון קטן וורוד עם ריח תות בשירותים שכל הזמן רציתי ללכת להריח אותו ואת התיקים הירקרקים המזוויעים שלנו וכשנחתנו אז איזה סבא נישק את המדרכה ולא הבנתי למה. איפושהו בגיל 9 - הפעם הראשונה שהבנתי שהמשפחה שלי היא לא כמו של כולם. אבא שלי דפק לשכנה שלנו את האוטו עם האוטו שלו כי הוא נהג שיכור ואני וחברה שלי היינו למטה והיא בא אלינו ושאלה אם אנחנו מכירות את האיש הזה ושהוא שיכור והוא עושה שם בלאגן. אני זוכרת שהסתכלתי על החברה שלי, הורדתי את הראש ואמרתי בשקט:"כן, זה אבא שלי". אני לא ממש זוכרת באיזה גיל זה התחיל אבל לראות את ההורים שלי רבים, את המתח בבית, את הבריחה, את המכות, האלכוהול ועוד כמה דברים שלא הבנתי אז השפיע עליי המון. גיל 9 וקצת - ההורים שלי מתגרשים. אמא הודיעה לי את זה כבדרך אגב ורציתי למות. פחדתי לספר את זה למישהו או שמישהו יגלה וכרגיל חשבתי שיום יבוא והכל יסתדר ואנחנו נחזור להיות משפחה. והפעם מאושרת. זה לא קרה כמובן. וזה לא פתר הרבה דברים. גיל 10 - הסיגריה הראשונה שלי. במרפסת של הבית, הייתי לבד מן הסתם כי אף פעם אף אחד לא היה בבית. גיל 11 - עברנו דירה, בלי זיכרונות מאבא אבל יותר קרוב אליו. החטיבה התחילה וכל ההורמונים והשטויות של בני נוער. עשינו הרבה שטויות, התחילו העניינים עם הבנים, המסיבות, הלימודים הקצת יותר רציניים אבל בעיקר הכיף. גיל 14 - עברנו שוב דירה. הפעם לשכונות העוני מה שנקרא
סתם נו לא בדיוק אבל השכונות הפחות מפותחות של העיר עם היותר עבריינים, כל המנודים, המשוגעים, העולים... כל מה שאף אחד לא רוצה בעיר עצמה. סבתא עזבה אותנו ונאלצנו לקחת דירת עמידר. ידעתי שזה יגיע מתישהו ואנחנו נעבור לפה, שזה רק עניין של זמן, כי זה ברור שלא שחינו בכסף וזה המקום שלנו. פה החיים השתנו לי לגמרי. אם בגיל 11 ידעתי הרבה אז עכשיו אני יודעת אולי פי 10, הרבה סמים, הרבה עבריינות, גניבות פריצות, מכות, דקירות והרבה הרבה דברים שלא הייתי צריכ לראות או לדעת. אבל פה הרגשתי הרבה יותר שייכת מהעיר, אין מה להגיד. לכל אחד יש את הסיפור שלו וזה מה שמדהים פה. ברגע שעברנו הכרתי את הילדה הקטנה טהכי מתוקה בעולם שגרה פה בבלוק שלי והיא אתיופית וכשאני מסתכלת עליה אני רואה את עצמי. וכששאלתי אותה איפה אבא שלה, היא אמרה "אני לא יודעת" בדיוק כמו שאני הייתי אומרת, ואמא שלה נקרעת במשרה מלאה בדיוק כמו אמא שלי, והיא ילדה מאושרת כזאת שכל היום צוחקת ומסתובבת בחוץ עם החברות שלה, בדיוק כמו שהייתי אני. גיל 15 - האהבה הראשונה שלי. שנה. הראשון שלי. הייתי מטורפת עליו וזה הפך אותי לעיוורת. הוא חשב שאני הרכוש שלו, ז"א שאין דבר כזה חברות או מסיבות או ללכת לאנשהו או לצאת מהבית או לא להתקשר אליו בשעה מסויימת או לא לראות אותו בהפסקה בביצפר וכו' וכו'... מאוחר יותר זה הגיע גם למכות ולדיבור מגעיל ולקחתי את עצמי בידיים ונפרדתי ממנו, הוא איים להרוג אותי ולהתאבד אבל עברנו. גיל 16 - החבר השני שלי. מהשכונה כמובן. שנה וחצי. היה הכי מדהים בעולם. גרמתי לו להשתנות מקצה לקצה, הייתי האהבה הראשונה שלו והוא היה הכי ביישן וכזה מתוק, הפסיק עם הסמים, העבר הפלילי נמחק לאט לאט, הסכין יצא מהכיס, החברים השתנו קצת, אהבתי אותו הכי הרבה בעולם. לקראת הסוף חשבתי שמגיע לי יותר טוב ונפרדתי ממנו למרות שהוא היה מקסים. הרבה משברים עם אמא שלי. גיל 17 - בדיוק ביומולדת התחלנו לספור. החבר העכשווי, טבח, גדול ממני ב-6 שנים, מדהים, סקסי בטירוף ואני מאוהבת. עוד מעט כבר 8 חודשים יחד. זה התחיל נורא מוזר אבל נורא כיף לי וטוב לי ואני מאושרת. סיימתי תיכון. אין הרבה מה להוסיף חוץ מזה שזו הייתה תקופה מדהימה והכי כיפית בעולם והייתי חוזרת עליה עוד 3 פעמים. בין לבין לא הזכרתי את אחי שהיה זה שגידל אותי בעצם כי כמו שאמרתי אף פעם לא היה אף אחד בבית. וגם את סבתא מצד האבא שתרמה להתבגרות שלי. וגם את זה שאבא שלי הופיע מידי פעם והיו תקריות ממש לא נעימות בינינו, אם זה טלפונים או מפגשים מקריים שנגמרו רע או זה שעברנו אחד ליד השני ברחוב והוא לא התייחס, וטוב שכך. בקיצור אמורה להתגייס בינואר למאבחנת פסיכוטכנית, והצבא בטח יהיה גם משהו משמעותי בחיים שלי לא? אני יודעת שקראת אז תגידי משהו אם כבר.
גיל 3 - הגענו לארץ. זה בטח שינה את החיים שלי. הדברים היחידים שאני זוכרת שהיו שמיכות ירוקות במטוס, סבון קטן וורוד עם ריח תות בשירותים שכל הזמן רציתי ללכת להריח אותו ואת התיקים הירקרקים המזוויעים שלנו וכשנחתנו אז איזה סבא נישק את המדרכה ולא הבנתי למה. איפושהו בגיל 9 - הפעם הראשונה שהבנתי שהמשפחה שלי היא לא כמו של כולם. אבא שלי דפק לשכנה שלנו את האוטו עם האוטו שלו כי הוא נהג שיכור ואני וחברה שלי היינו למטה והיא בא אלינו ושאלה אם אנחנו מכירות את האיש הזה ושהוא שיכור והוא עושה שם בלאגן. אני זוכרת שהסתכלתי על החברה שלי, הורדתי את הראש ואמרתי בשקט:"כן, זה אבא שלי". אני לא ממש זוכרת באיזה גיל זה התחיל אבל לראות את ההורים שלי רבים, את המתח בבית, את הבריחה, את המכות, האלכוהול ועוד כמה דברים שלא הבנתי אז השפיע עליי המון. גיל 9 וקצת - ההורים שלי מתגרשים. אמא הודיעה לי את זה כבדרך אגב ורציתי למות. פחדתי לספר את זה למישהו או שמישהו יגלה וכרגיל חשבתי שיום יבוא והכל יסתדר ואנחנו נחזור להיות משפחה. והפעם מאושרת. זה לא קרה כמובן. וזה לא פתר הרבה דברים. גיל 10 - הסיגריה הראשונה שלי. במרפסת של הבית, הייתי לבד מן הסתם כי אף פעם אף אחד לא היה בבית. גיל 11 - עברנו דירה, בלי זיכרונות מאבא אבל יותר קרוב אליו. החטיבה התחילה וכל ההורמונים והשטויות של בני נוער. עשינו הרבה שטויות, התחילו העניינים עם הבנים, המסיבות, הלימודים הקצת יותר רציניים אבל בעיקר הכיף. גיל 14 - עברנו שוב דירה. הפעם לשכונות העוני מה שנקרא
Sorrow In My Soul
New member
בטח../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.