../images/Emo119.gif../images/Emo125.gifאוקיי..
עשו עליי חרם בכיתה ג', וכמה שזה נשמע הזוי זה שינה את החיים שלי מקצה אחד לשני. הבנתי עם מי באמת אני רוצה להישאר בקשר טוב, ומי לא ממש מעניינת אותי. בכיתה ד' עד כיתה ו' כולם כינו אותי-שמנה, עגלה, משאית, דובי, טרקטור. ואז הבנתי שאני רוצה לקחת את עצמי בידיים, ירדתי 10 קילו ואני מרגישה טוב עם עצמי עכשיו, כל מי שאמר לי את זה אוכל את הלב של עצמו. בכיתה ו' סבא שלי נפטר, ולא ממש הכרתי אותו כי הוא היה חולה 7 שנים מתוך מה שחייתי עד אז, אבל אבא שלי היה כלכך שבור מזה, שהבנתי כמה שאני צריכה לעזור לו. בכיתה ז' הייתה הנשיקה הראשונה שלי, הייתי כולי מאושרת, ומסתבר שמי שהייתי איתו רק ניצל אותי. הוא עיצבן אותי והרגשתי כלכך פגועה, אבל אני לא יכולה לתת לו ללכת. אנחנו לא חברים עכשיו, אבל הוא אחד הידידים הכי טובים שלי כי הוא פשוט מדהים. האופי שלו כלכך טוב, ואני הבנתי שכל מה שהוא עשה היה מלחץ חברתי וכאלה. לא סלחתי לו לגמרי ואני עדיין מזכירה לו את מה שהוא עשה, אבל הוא כלכך מתחרט שאני פשוט לא יכולה. אני נשמעת פתטית אבל אני לא מסוגלת לא להיות איתו בקשר. בתחילה כיתה ח', סבתא שלי נפטרה. אמא של אבא שלי. הוא נשבר, הוא לא יכל יותר.. הרגיש שהחיים מתאכזרים אליו ואני הייתי שם כדי לעזור לו, אבל הוא כנראה לא היה איתנו. הוא היה פגיע מכל דבר קטן, ואני הרגשתי את זה וכאב לי עוד יותר. חודש וחצי אחרכך קיבלנו את המכה הכי גדולה של החיים שלנו. אח של אבא שלי נהרג בתאונת דרכים. הוא היה הדוד הכי קרוב אליי בעולם. האירוע הזה שינה אותי לגמרי. חודש אחרי התאונה כבר לא הייתי אותה ילדה שמחה, שכיף לה מהחיים. נהייתי שברירית ופגיעה, כל דבר קטן הזכיר לי אותו, הרגשתי שבאלי למות ולהיות ביחד איתו. ואז הבנתי שהוא לא רוצה שזה מה שיקרה. ניסיתי לחשוב על הכל בצורה חיובית יותר, כמו שהוא היה לוקח את העולם, וכנראה שזה מה שמחזיק אותי על הרגליים היום. זה בערך כל מה ששינה לי את החיים. מישהי קראה?