ואגב
אם זה לא הובן נכון - ההורים שלי מאוד התלהבו מכושרי הגופני ונזכרים בו בהתלהבות גם היום. היה לי מזג מאוד עליז והמון כוח פיזי. הם תמיד עודדו אותי מגיל הכי קטן להתרוצץ ולהוציא אנרגיה בחופשיות. התכונה הזאת נחשבה לחיובית מאוד בקרב המשפחה שלי והייתה נושא לגאווה ולא לבושה. ובחודשי הקיץ, כשביליתי בבית הכפר עם הסבים שלי, בכלל לא היו גבולות לחופש ולהשתוללות. הוריי לקחו אותי לסקי, נתנו לי לגלוש ממגלשות קרח כשהייתי הילדה היחידה בת 6 או 7 עם חבורת מתבגרים פרועים ממין זכר, לקחו אותי לטיולי שייט עם אוהלים במשך חודש בשנה, אבא שלי היה רץ איתי כשאני על כתפיו או על ידו או שהסיע אותי במהירות "כמו סוס" על מזחלת שלג. כשהייתי בבית הכפר נורא אהבתי לרעות פרות ופירושו היה שכל יום יצאתי מהבית והלכתי קילומטרים על גבי קילומטרים עם הרועים. הרבה יותר קל היה לאסור עליי את הדברים האלה, כמו שתכופות קרה לחברים שלרגע העלו על דעתם להצטרף אליי, אך אני תמיד קיבלתי המון חופש והתחשבות בצרכי השוטטות שלי. ואם כבר לא הרשו לי לצאת מאיזושהי סיבה (והיא תמיד הייתה מוצדקת)- הייתי פשוט בורחת. תחילה זחלתי מתחת לשער שבגדר. אחר כך סבא שלי חיבר קרש לתחתית השער. התחלתי לטפס ולפתוח את השער. סבא שלי שם וו גבוה יותר. אז התחלתי פשוט לטפס על הגדר ולעבור אותה. שום בקשות, תכניות והסברים מצדם לא הועילו. לא מקנאה בסבים שלי שלא יכלו למצוא אותי לפעמים במשך ימים שלמים, שלא נדבר על הסכנות שהייתי נתונה בהם. פעם נפלתי לתוך נחל ובמזל הצילו אותי מטביעה. פעם אחרת כמעט טבעתי בתוך ביצה ולמזלי ברגע האחרון מישהו עבר שם והוציא אותי משם. פעם נדרסתי על ידי טרקטור כשרכבתי במהירות מטורפת על אופניי. מזל שזה נגמר רק בזעזוע מוח קל. הורים וסבים אחרים כבר היו נועלים אותי בבית וזורקים את המפתח, אך לי עדיין איפשרו מקסימום חופש שיכלו, ורק בפעמים נדירות, כשבאמת עשיתי דברים מטורפים ומסוכנים ביותר, היו מחטיפים איזו מכה מסכנה בטוסיק. אז, בבקשה, קצת פרופורציות.
