הקשת האוטיסטית

arana1

New member
אינסוף מסכים מאפשר נוכחות לא ממוסכת

ולכן אין בדברים סתירה
דווקא היכולת לחוש הרבה מסכים, הרבה היבטים וזוויות ונקודות יחוס בו זמנית, מאפשר הענות יותר מדוייקת לצרכים של אחרים
 

arana1

New member
החיים כוללים הכרה במוות,במקומו ומשקלו ובדרך שבה הוא משפיע

 

schlomitsmile

Member
מנהל
מומנט השזירה- אחדות הניגודים
 
ממש מדליק אותי, שהחיבור אחר

ועדיין, משהו כל כך מוכר, דומה
זה משהו מאוד מהותי לי, לנסות לדעת מן האחר הזה, גם אם זה לרגעים כואב
כי מרגיש לי משמעותי להגיע מן החיבור שלי, דרך חיבור אחר, למכנה משותף, שורשי יותר, שמעמיק את ההבנה, את השורש שלי (אני יודעת לשוב אליו), ומאפשר לי נקודת מבט קצת יותר שלמה, בעלת מורכבות קצת גבוהה יותר, אולי, בתקווה שאפשר. נראה לי שזה גם סוג של מסע אוהב בניגוד לכיוון האנטרופיה, בערך...
חשבתי את הגוף גם לאמצעי וגם למטרה, (המורה שלי ליוגה אמר באחד השעורים שהגוף הוא אמצעי ולא הבנתי למה, אם קיומו של הגוף הוא חלק מההוויה), כשהוא פלטפורמה לזרימה של מידע
ואם מכוונות זהותית מושרית בידי שדות וזרימת אנרגיה, ופעפועים עדינים ודקים, תקשורת מעין זו נכנסת לקטגוריה של כביכול בלתי אמצעי
איכשהו, מתוך זה שאני מאוד בהזדהות עם גופי (וגם עוינת אותו לפרקים, משום פרידה שהוא אילץ אותי, ואז גם נזכרת במפגש, ולומדת לעשות אותו בדרכים נוספות, שלא ידעתי שהוא יכול לחבר)..., נדמה לי שהגוף הוא לא רק ביטוי של זמן-מרחב שגורים במרחב הנורמטיבי, אלא צומת מידע וחישה לתחומי מרחב 'אחרים', שיש איזו פרישה של יריעה חושנית שיש דרכה גם זרימה של מידע מורכב ודק מאוד, שעושה גם תקשורת בחיבורים לא שגורים
אבל זה ממש רק קצה הקצה של תחושת נדמה לי
 

arana1

New member
כי אין משהו שהוא ממש אחר

בגלל זה אני יכול להבין את ההתנגדות של ענת לתיוג בכלל
שהתיוג מתבסס על אבחנה הזויה שלפיה די בשוני מסוים, לפעמים אפילו מאוד קטן, על מנת להגדיר אותך כ"אחר", לנדות אותך אל מחוץ לקבוצה
ותיוג כזה נובע מחוסר היכולת לחוש ולראות איך כל מרחבי הזמן נפגשים למהות אחת
איך כולם מתמודדים בסך הכל בדיוק עם אותן בעיות רק בצורה שונה
כזאת שמבטאת אותם יותר טוב מצורה אחרת

המהירות שבה אנשים מגדירים משהו כ'אחר' היא חלק ממה שחוסם את הגישה לדקות התפישה ומורכבותה

אז מצד אחד יש שונות שחשוב מאוד להכירה
אבל מצד שני בדיוק בגלל שלא טורחים להכירה כהלכה ממהרים לנדותה כ"אחרת"
וזו גישה שמבטאת הזנחה כפולה
ואת ההזנחה הזאת מגישים לנו כ'טיפול' ואבחון
זה בעייתי מאוד
אבל בלתי נמנע גם בגלל ששאלת הזיקה בין האמצעי למטרה רחוקה מאוד מפתרונה
כך שלפחות מזווית מסויימת גם ה"אחרות" היא סוג של מידע
שאמנם מבטא גם כשלון מוסרי ובין אישי אבל עדיין מחבר את התופעה הזאת לרצף האנושי ולכן גם לבין אישי
 

ענתנוי

New member
שפת הגוף

אני חיה את הידיעה שלי.
אם המידע "עוצר נשימה" - הנשימה שלי נעצרת.
אם אני מוצפת במידע הריאות שלי מתמלאות בנוזלים.
אם המידע הוא "בלתי נתפס" אני מאבדת את ההכרה.

זה כלי אבחון נפלא לזיהוי שגיאות ושקרים.....
 

arana1

New member


בדיוק, לכן אני מת מצחוק כל פעם שאיזה נפוח אומר לי "תביא מחקר", לו, אידיוט, המעבדה הכי משוכללת בעולם נגישה לי כל הזמן,מגיבה בזמן אמיתי והדדית,לא מפרידה בין חוקר ונחקר דרך התנשאות מנותקת כמוך.
 

Conviva

New member
זה רק מראה כמה החיבור נפש-גוף

גם אצלך מאוד קיים, כך לפחות נראה או מרגיש לי.
גם ניתוק מהגוף שלנו, כביכול, או הפסקת תפקודו החיוני, גם חוויית קרע בין הנפש לגוף - כל אלו הם סממנים של הקשר ההדוק בין שני האלמנטים של הקיום. זה רק מספר עד כמה הקשר צריך להירקם מבפנים, ולא לפי תכתיבים חיצוניים ומוסכמות שרירותיות. אחרת הכול משתבש. לא...?
 

ענתנוי

New member
החיבור גוף-נפש

משותף לכולנו אבל אצלי זה קיצוני במיוחד כי התגובות מאד מהירות וברורות - יש אוויר, אין אוויר. אין רווח של מחשבה וזמן להפלספות מיותרת ואין מקום להיסוסים וסימני שאלה מיותרים.
זה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים....
הגוף שלי מספר לי על "התפרצויות שמש" עזות בתקופה הקרובה שישפיעו על כל מי שמחובר לזרם המידע.
אני לא יודעת מה זה בדיוק אבל מנחשת שמדובר בזרם התודעה האנושית ואין שום דרך להתפשר איתו או לווסת אותו או להתווכח איתו. רוב האנשים ממילא לא מודעים לקיומה של תודעה אישית....

זה הזמן לנקות כל רמז לשגיאה, כי יש אנשים שבשבילם זה באמת עניין של חיים....
 

arana1

New member
התפלספות מאפשרת לדבר על מה שברור

כמו למשל על העובדה שמה שברור ומהיר וחד לחלוטין לאדם אחד הוא ממש לא כזה לאחר
וההבדלים הם הבדלים בחיבור בין הגוף לנפש
משום כך
כמו שקונויוה כתבה
דווקא נטייה להתנתקות חריפה וקיצונית יכולה להעיד על חיבור גוף נפש חיוני במיוחד
זה אמור להיות מובן מאליו אבל עובדה שלפחות עד היום אף אחד מעשרות אלפי המומחים מכל המינים והסוגים לאוטיזם לא הצליח להבין את זה
ולכן פילוסופיה עשויה לעזור לגשר על הפער בין הטמטום האין סופי של אנשי המקצוע לבין הקיום המיוסר של אנשים שלא זוכים להתחשבות
 

ענתנוי

New member
בתנאי שאין בה טעות

פילוסופיה עוזרת להתגבר על הפרדוקס הבסיסי של הגוף והנפש - הפער הבסיסי בין הקיום הזמני והנצחי.
פילוסופיה זורמת, שאין בה שגיאה מאפשרת זרימה שוטפת של מידע, בלי קשר לסוג המידע ואיכותו.
"עץ הדעת טוב ורע" הופך ל"עץ החיים" וכל הקונפליקטים נפתרים.
רק נקודת מבט שחובקת גם את התודעה האנושית יכולה לחשוף את המידע החסר ולהשלים את הפאזל., כי בגובה הזה זרם התודעה האינסופי שהורס לנו החיים הופך לשירה....

זה מזכיר לי את אחת החזרות שערכתי אי-שם במזרח הרחוק, בחדר במלון מעל רחוב סואן בכל שעות היממה. הרעש הקקפוני של רוכלים, צפירות, חריקות בלמים וצעקות התמזג לנחל זורם ואחיד והפך למנגינה נעימה, כמו נחל אמיתי בגן עדן....
 

ענתנוי

New member
בשפה יותר פשוטה

חברה נטי"ת לא יכולה להכיל אוטיסטים.
חברה אוטיסטית יכולה וצריכה להכיל נטי"ם.
 

ענתנוי

New member
הבנתי מה הבעיה

אנחנו משתמשים במושג "נפש" בשני מובנים שונים: mind ו- soul.
ההפרדה בין body-mind היא שגיאה בתפיסת המציאות ויש כיום ענף חדש בפסיכולוגיה שמתבסס על מוניזם ולא על דואליזם.

אני מדברת על הנפרדות בין גופנפש ל- soul. אני נמנעת מהשימוש במושגים המוכרים כמו "רוח" או "נשמה" כי זה מקפיץ מייד דיון במיסטיקה וקבלה וזו לא הכוונה.
soul הוא המרכיב הזהותי-תקשורתי ולכן הוא רחב וכולל יותר מהקיום הגופני שלנו.
ה-mind מבטא את שני ההיבטים האלו: הוא מושפע מהגוף ומהנפש ומגשר או מתרגם בין שתי מערכות שונות של מושגים.
אם יש שגיאה בנקודת המבט החברתית, אפשר לתקן אותה בעזרת שינוי נקודת המבט החיצונית עלינו או תרגום של הידיעה הזהותית-תקשורתית והטמעה של המידע במודל החשיבה.
המוח, במקרה הזה, ישתנה בהתאם, אבל לוקח לו הרבה יותר זמן להתאים את עצמו ולכן יש צורך לחזור על ההטמעה שוב ושוב עד שהמידע נצרב ב"חומרה".

במקרה שלנו, השינוי החברתי יגיע רק אחרי שאנחנו נשנה את נקודת המבט שלנו על עצמנו - ולא להיפך, כי נקודת המבט שלנו רחבה יותר.
 

dina199

New member
אני חושבת שיש הבדל ביו הגדרת קבוצה

לבין טיפול (אני בכוונ לא כותבת 'שיטת טיפול'). אנשים תמיד מגדירים קבוצות : תלמידים בכיתה זו קבוצה, אזרחי מדינה זו קבוצה, גם נהגי אוטובוסים זו קבוצה. אבל לכל אדם בכל קבוצה יש מאפיין ייחודי. למשל לתלמידים בכיתה מסויימת יש הישגים שונים, תחומי עניין שונים, יכולות שונות. נהגי אוטבוסים יכולים לעבוד משמרות או לא, משרה חלקית, שעות נוספות . אזרחי מדינה הם בכלל אנשים שונים ומשונים
.
לכן אם מוגדרת קבוצת אוטיסטים אף אחד לא חייב להפעיל עליהם שיטת טיפול מסויימת (גם אם יחליטו שהיא הכי יעילה בעולם ויתנו עליה פרס נובל
). כל אחד צריך לקבל יחס בהתאם ליכולולו ולקשיים שלו (וזה תקף לכולם, אין צורך להיות א"ס בשביל זה). אז כל אחד צריך שילמדו אותו בצורה שמתאימה לו ואם יש לו קשיים , שיטפלו בו בצורה שמתאימה לו.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
גם בעיניי, כמו אחרים שהגיבו לפניי, יש להבדיל
בין התנהלות הסביבה כלפי א"סים
לבין עצם קיומה של הקבוצה המכונה א"סים.

יש מכנה משותף מהותי ועמוק לכל חברי הקבוצה,
ולכן, כמו שכתב אראנה, הזהות הקבוצתית הזאת אמיתית
ויכולה להכיל את המגוון והשונות בתוכה.

הטקסט המצורף של סינקלייר
מתאר לדעתי יפה את המאפיינים המייחדים את הא"סים,
לכל רוחב הספקטרום,
ואת ההבדלים בין איך שהנ"טים רואים אותם
לבין איך שהוא וא"סים אחרים חווים את עצמם.
הבדלים שיוצרים את העיוותים ביחס הסביבה,
אבל לא מבטלים את עצם הזהות האוטיסטית

http://www.solashelly.org/gaps.html
 

arana1

New member
יש משהו שאני מאוד לא אוהב בסינקלייר

והמשהו הזה משותף לכל אנשי החזית האוטיסטית
משער שקיומו ממחיש משהו על הדרך הארוכה שצריך לעבור ועל האומץ והסבלנות האין סופית הדרושה רק להתחיל אותה

סינקלייר, כמו כל החבורה החלוצית שהתחילה לתאר אוטיזם מבפנים, לא מתייחס למה הוא כן יודע, לספונטניות שבצורתה החשיבה והתפישה האוטיסטית, הוא מתייחס בעיקר לקושי לגשר בין משהו שכנראה הוא גם לא ממש ניסה להסביר לעצמו לבין הדרישות והציפיות של החברה הנורמטיבית
מבחינתו, הוא אדם שצריך ללמוד מה שמובן מאליו לכולם
הוא לא מתייחס למה שמובן מאליו בשבילו
כאילו דבר כזה לא קיים בכלל
זה די טרגי
וקשה מאוד

אוטיסטים לומדים מילדות לא לצפות להבנה מצד הסביבה
אפילו אי אפשר לקרוא לזה לומדים
הם מעולם לא קיבלו הבנה כזאת ולכן גם לא מעלים על דעתם שהיא אפשרית בכלל
מאותה סיבה גם אין להם שום מראה שתשקף אותם
ולכן מבחינתם הם אינם קיימים כלל כאדם בעל מערכת תפישות שעומדת בפני עצמה

וזה נכון גם לאנשים שהתחילו את הדיבור על הקיום האוטיסטי כדבר ראוי
 
למעלה