הקפצה
- פותח הנושא פנינה יהודית
- פורסם בתאריך
אינגליש יקירתי
מזדהה עם כל מילה שכתבת. כל מילה בסלע. אני מבינה את התחושות הקשות של קלה, ועם זאת עדיין חושבת שאסור לנו לשפוט את ההורים הביולוגים, שחיים בחברה אחרת עם ערכים אחרים. החשוב ביותר בסיפור הזה מבחינתי הוא לצייר לקרן סיטואציה שממנה תעלה דמות לא שלילית מדי מחד ולא מלאך מאידך. איך? ימים יגידו.
מזדהה עם כל מילה שכתבת. כל מילה בסלע. אני מבינה את התחושות הקשות של קלה, ועם זאת עדיין חושבת שאסור לנו לשפוט את ההורים הביולוגים, שחיים בחברה אחרת עם ערכים אחרים. החשוב ביותר בסיפור הזה מבחינתי הוא לצייר לקרן סיטואציה שממנה תעלה דמות לא שלילית מדי מחד ולא מלאך מאידך. איך? ימים יגידו.
לימורי
להתיחס באנושיות,זה הכל ! יש סקלה רחבה מאוד של צבעים,זה לא צריך להיות שחור או לבן,מלאך או שטן. מסכימה עם כל מילה שכתבת ! אין לנו שום זכות לשפוט אף אחד,אנחנו לא יותר טובים או מורמים מההורים הביולוגים. הם בני אדם ,בדיוק כמונו,בדיוק כמו הילדים שלנו,וזה מה שצריך להזכיר כל הזמן,שאנחנו כולנו רק בני אדם.
להתיחס באנושיות,זה הכל ! יש סקלה רחבה מאוד של צבעים,זה לא צריך להיות שחור או לבן,מלאך או שטן. מסכימה עם כל מילה שכתבת ! אין לנו שום זכות לשפוט אף אחד,אנחנו לא יותר טובים או מורמים מההורים הביולוגים. הם בני אדם ,בדיוק כמונו,בדיוק כמו הילדים שלנו,וזה מה שצריך להזכיר כל הזמן,שאנחנו כולנו רק בני אדם.
אינגליש
כמובן שהנסיבות התרבותיות והפיסיות השונות גורמות להתנהגות מוסרית שונה. אני בהחלט מודעת לזה וחשבתי על זה הרבה. אחד היתרונות שהיו לי בנסיעה הזאת הוא דווקא ידיעת השפה והתרבות של המקום שממנו הגיעה דליה. אני שוחחתי רבות על העניין עם הצוות הנפלא של בית הילדים ועם הנציגים המקומיים של העמותה, אף הם נפלאים! ומהידע שלי כילידת המקום וגם מהמידע שקיבלתי מהם הרושם שהתקבל אצלי שהמקרה שלה הוא פשוט לא המקרה שניתן לתרץ ולהצדיק ע"י הסיבות שמנית. האנשים שאיתם יברתי ידעו יפה מאוד לעשות את ההפרדה בין אלה שלא הייתה להם ברירה ושפעלו בתום לב לאלה שפשוט, סליחה על הביטוי didn´t give a damn. אמא של דליה הייתה כבר לא ילדה, היא כבר עברה הריונות והפלות, אבל לא טרחה ללמוד את הלקח ולחשוב לא רק על עצמה אלא גם על הילדה שאותה היא מפקירה באכזריות כזאת. אני לא שונאת אותה, אך איני מסוגלת לאהוב אותה או בכלל לחשוב עליה בצורה חיובית. לגבי חמלה - על מה יש כל כך לרחם עליה? יש לה משפחה, אף פעם לא חסרים לה גברים, היא יפה ומטופחת, יש לה קורת גג ותנאי חיים סבירים בהחלט ביחס לאוכלוסיה הממוצעת במקום שבו היא גרה, היא כנראה גם לא סובלת מעודף מצפון שעשוי היה לגרום לה להתייסר על מעשיה. נכון שבאופן עקרוני חבל שקיימות מדינות שזה המצב הכללי בהן - אבל עדיין פגשתי שם אנשים שגם בתנאים כאלה וגם עוד יותר גרועים בהחלט בחרו להישאר בני אדם. אי אפשר להפיל את הכל רק על הנסיבות - אחרת ניתן יהיה למצוא תמיד הצדקה לכל מעשה, אפילו המזוויע ביותר. אבל בואי נעזוב רגע את המקרה הפרטי שלי - תקראי את התיאורים של חלק מהאמהות שנתנה פאני (ושגם אני שמעתי בבית הילדים). עד איפה ניתן למתוח את הגבול המוסרי ולתת הצדקה לכל המעשים בשם הנסיבות? האם להטיל מום בילד זה בסדר? האם להתעלל זה בסדר? אולי אם אין ברירה אפשר גם לרצוח? האם באמת אין אנשים רעים וחסרי אחריות בעולם? האם באמת עם כל דבר ניתן ורצוי להשלים? אני, עם כל הרצון הטוב, בינתיים לא מסוגלת להשלים. זה לא אומר שאני מתכוונת להגיד לדליה את דעתי - ברור שאצטרך לחשוב עוד הרבה מה אני יכולה ומסוגלת להגיד ואיך לעשות את זה. ברור שהיא לא תקבל תמונה שלילית, השאלה היא מה הגבול. מקווה שעד שזה יהיה רלבנטי - אמצא את התשובה שאני יכולה לחיות איתה.
כמובן שהנסיבות התרבותיות והפיסיות השונות גורמות להתנהגות מוסרית שונה. אני בהחלט מודעת לזה וחשבתי על זה הרבה. אחד היתרונות שהיו לי בנסיעה הזאת הוא דווקא ידיעת השפה והתרבות של המקום שממנו הגיעה דליה. אני שוחחתי רבות על העניין עם הצוות הנפלא של בית הילדים ועם הנציגים המקומיים של העמותה, אף הם נפלאים! ומהידע שלי כילידת המקום וגם מהמידע שקיבלתי מהם הרושם שהתקבל אצלי שהמקרה שלה הוא פשוט לא המקרה שניתן לתרץ ולהצדיק ע"י הסיבות שמנית. האנשים שאיתם יברתי ידעו יפה מאוד לעשות את ההפרדה בין אלה שלא הייתה להם ברירה ושפעלו בתום לב לאלה שפשוט, סליחה על הביטוי didn´t give a damn. אמא של דליה הייתה כבר לא ילדה, היא כבר עברה הריונות והפלות, אבל לא טרחה ללמוד את הלקח ולחשוב לא רק על עצמה אלא גם על הילדה שאותה היא מפקירה באכזריות כזאת. אני לא שונאת אותה, אך איני מסוגלת לאהוב אותה או בכלל לחשוב עליה בצורה חיובית. לגבי חמלה - על מה יש כל כך לרחם עליה? יש לה משפחה, אף פעם לא חסרים לה גברים, היא יפה ומטופחת, יש לה קורת גג ותנאי חיים סבירים בהחלט ביחס לאוכלוסיה הממוצעת במקום שבו היא גרה, היא כנראה גם לא סובלת מעודף מצפון שעשוי היה לגרום לה להתייסר על מעשיה. נכון שבאופן עקרוני חבל שקיימות מדינות שזה המצב הכללי בהן - אבל עדיין פגשתי שם אנשים שגם בתנאים כאלה וגם עוד יותר גרועים בהחלט בחרו להישאר בני אדם. אי אפשר להפיל את הכל רק על הנסיבות - אחרת ניתן יהיה למצוא תמיד הצדקה לכל מעשה, אפילו המזוויע ביותר. אבל בואי נעזוב רגע את המקרה הפרטי שלי - תקראי את התיאורים של חלק מהאמהות שנתנה פאני (ושגם אני שמעתי בבית הילדים). עד איפה ניתן למתוח את הגבול המוסרי ולתת הצדקה לכל המעשים בשם הנסיבות? האם להטיל מום בילד זה בסדר? האם להתעלל זה בסדר? אולי אם אין ברירה אפשר גם לרצוח? האם באמת אין אנשים רעים וחסרי אחריות בעולם? האם באמת עם כל דבר ניתן ורצוי להשלים? אני, עם כל הרצון הטוב, בינתיים לא מסוגלת להשלים. זה לא אומר שאני מתכוונת להגיד לדליה את דעתי - ברור שאצטרך לחשוב עוד הרבה מה אני יכולה ומסוגלת להגיד ואיך לעשות את זה. ברור שהיא לא תקבל תמונה שלילית, השאלה היא מה הגבול. מקווה שעד שזה יהיה רלבנטי - אמצא את התשובה שאני יכולה לחיות איתה.
קלה [מותר להתערב ? ../images/Emo8.gif ]
הבעיה בגישה הזאת היא שאת עלולה ליפול ב"פח" של : "אני טובה ומצילה והיא רעה ונוטשת". לא ברור לי איך ניתן לשפוט אדם שלא פגשת ושלא שוחחת עימו ,רק משמועות ,בדרך כלל המציאות מורכבת בהרבה וכוללת עוד כמה צדדים שלא תמיד גלויים לעין. אבל נניח שאת צודקת והיא באמת חלאה שזורקת ילדים וחיה טוב,כל זמן שאת תרגישי שאת לא מסוגלת לראות מעבר לכך,דליה תרגיש את זה ממך [גם אם הדברים לא יאמרו מפורשות. מה שבעצם אני מנסה לאמר לך זה שלגמרי לא חשוב מה אנחנו חושבים על ההורים הביולוגים,זה לגמרי לא רלוונטי,מה שחשוב זה מה הילדים שלנו ירגישו בבוא היום כלפי ההורים הביולוגים,וכאן זה תלוי רק בנו... קלה,יש בך טונות של רגישות,חכמה ויכולת אמפטיה,אולי כדאי איכשהו שתעבדי על הרגשות הלא חיובים [כעס,טינה ?]רק כדי שדליה תוכל לשמוע מאמא שלה שזה בסדר גמור לאהוב [או להרגיש כל מה שיעלה]את האם הביולוגית שנתנה לה חיים. אם נרצה בכך ואם לאו,הילדים שלנו מתענינים,שואלים,בודקים איך אנחנו מרגישים כלפי ההורים הביולוגים,והתפקיד שלנו לדעתי,זה להיות מספיק בטוחים בעצמנו כדי לפרגן לילד שלנו לחוות את מלוא הרגשות שלו כולל להביע אהבה או "לפנטז" על האם הביולוגית. כשתגדל,דליה תוכל לבחור בעצמה אם לצאת לחפש אחרי האם או לא,היא תוכל לבחור אם להתמודד עם שאלת הנטישה או לא,אבל זה יהיה שלה,זו תהיה בחירתה,לנו לא צריך להיות חלק בזה,בנקיטת עמדה שלילית כלפי אותה דמות כה משמעותית שבלעדיה לא היו חיים. האם את מרגישה "מאוימת" מהאפשרות שדליה תבחר להביע גם אהבה לאם הביולוגית ? ואם לא, את יכולה למקד מדוע קשה לך לוותר על הכעס שלך כלפי האם ? רק אם בא לך...
הבעיה בגישה הזאת היא שאת עלולה ליפול ב"פח" של : "אני טובה ומצילה והיא רעה ונוטשת". לא ברור לי איך ניתן לשפוט אדם שלא פגשת ושלא שוחחת עימו ,רק משמועות ,בדרך כלל המציאות מורכבת בהרבה וכוללת עוד כמה צדדים שלא תמיד גלויים לעין. אבל נניח שאת צודקת והיא באמת חלאה שזורקת ילדים וחיה טוב,כל זמן שאת תרגישי שאת לא מסוגלת לראות מעבר לכך,דליה תרגיש את זה ממך [גם אם הדברים לא יאמרו מפורשות. מה שבעצם אני מנסה לאמר לך זה שלגמרי לא חשוב מה אנחנו חושבים על ההורים הביולוגים,זה לגמרי לא רלוונטי,מה שחשוב זה מה הילדים שלנו ירגישו בבוא היום כלפי ההורים הביולוגים,וכאן זה תלוי רק בנו... קלה,יש בך טונות של רגישות,חכמה ויכולת אמפטיה,אולי כדאי איכשהו שתעבדי על הרגשות הלא חיובים [כעס,טינה ?]רק כדי שדליה תוכל לשמוע מאמא שלה שזה בסדר גמור לאהוב [או להרגיש כל מה שיעלה]את האם הביולוגית שנתנה לה חיים. אם נרצה בכך ואם לאו,הילדים שלנו מתענינים,שואלים,בודקים איך אנחנו מרגישים כלפי ההורים הביולוגים,והתפקיד שלנו לדעתי,זה להיות מספיק בטוחים בעצמנו כדי לפרגן לילד שלנו לחוות את מלוא הרגשות שלו כולל להביע אהבה או "לפנטז" על האם הביולוגית. כשתגדל,דליה תוכל לבחור בעצמה אם לצאת לחפש אחרי האם או לא,היא תוכל לבחור אם להתמודד עם שאלת הנטישה או לא,אבל זה יהיה שלה,זו תהיה בחירתה,לנו לא צריך להיות חלק בזה,בנקיטת עמדה שלילית כלפי אותה דמות כה משמעותית שבלעדיה לא היו חיים. האם את מרגישה "מאוימת" מהאפשרות שדליה תבחר להביע גם אהבה לאם הביולוגית ? ואם לא, את יכולה למקד מדוע קשה לך לוותר על הכעס שלך כלפי האם ? רק אם בא לך...
תתערבי חופשי ../images/Emo13.gif
קודם כל - אני לא טובה ולא מצילה. אני לקחתי את דליה מסיבות אגואיסטיות לגמרי ולא בכוונה להציל את העולם. מעולם לא ארצה שהיא תחשוב שלקחתי אותה בגלל שאני יותר טובה, אלא רק כי רציתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. לגבי לשפוט - מה לעשות, אנחנו שופטים מדי יום ביומו. לא הכרתי אישית את היטלר (ואני כמובן לא מנסה להשוות בינו לבין אמא של דליה אלא רק לתת דוגמא קיצונית שתבהיר את עמדתי), אבל אני שופטת אותו. גם את האיש שרצח את בת דודתי (ושוב - לא בשביל ההשוואה) איני מכירה אישית, אבל אני שופטת אותו. אנחנו שופטים אנשים על סמך המעשים שהם ביצעו, כפי שהם נתפסים בעינינו. אנחנו מסיקים מסקנות לוגיות מהעובדות כפי שהן מוצגות בפנינו, מהרשמים שלנו. נכון שלעיתים יש סילופים, ובשביל זה אני משתדלת לקבל ולהצליב מדיע ממספר מקורות. אני רק בן אדם ויכול להיות שיהיו מקרים שבהן המסקנות שלי לא יהיו נכונות אם בגלל שהסתמכתי על מקורות לא אמינים שחשבתי שהם אמינים או כי התהליך הלוגי שלי של הסקת המסקנות היה פגום. אך אין דרך אחרת להסיק מסקנות ולגבש דעות ורוב הזמן אנחנו מאמינים שאנחנו צודקים במה שאנחנו מסיקים מהנתונים שיש לנו על העולם. מה לעשות, כל עוד לא הוכח אחרת אין לי סיבה בשלב זה לחשוב שאני טועה. לגבי רלוונטיות - לא אמרתי שמה שאני חושבת רלוונטי לדליה. כל הזמן דיברתי על נקודת המבט שלי בלבד, עדיין לא הגעתי לשלב שבו גם היא חלק בעניין. כל העניינים עכשיו מאוד טריים אצלי עדיין ועוד לא גובשו ולא התיישבו אצלי בראש במקומות הנכונים והקבועים, שמהם אני אוכל לשלוף אותם בצורה מאורגנת ומסודרת ולהשתמש בהם בצורה משכילה. על מנת שאי פעם אני אצליח להגיע למצב שבו אני אהיה בטוחה בהתנהגות הנכונה שלי עם דליה, אני חייבת לעבור את השלב הזה עם עצמי. אם אני אדחיק עכשיו את מה שאני מרגישה, אני אף פעם לא אצליח לפתור את זה עם עצמי ולמצוא את האיזון הנכון אצלי ולהעביר אותו לדליה. אני לא יודעת אם ניתן להגדיר את מה שאני מרגישה ככעס או טינה, אני בעצמי עוד לא מצאתי את ההגדרה הנכונה. בכל מקרה, אני חושבת שתהיה זו טעות מצידי לנסות להתנער מהרגשות האלה באופן מלאכותי. אני מעדיפה ללמוד להשלים עם הרגשות האלה, כי יש סיכוי שהם יהיו שם תמיד - להגיע לשלווה נפשית בעניין למרות הרגשות האלה נראית לי משימה יותר מציאותית. זה מאוד דומה למה שפאני כתבה. אז, ורק אז, אוכל להגיע למצב שבאופן שקול ומחושב ומתוך שלוות נפש והשלמה אוכל לאפשר לדליה להרגיש כפי שהיא רוצה להרגיש, בנפרד ממה שאני מרגישה. מדוע קשה לי לוותר על הרגשות האלה - בטח לא בגלל שאני מרגישה מאוימת או חסרת בטחון עצמי. אולי ארגיש ככה בעתיד, אני לא נביאה, אך נכון להיום זה ממש לא ככה. אולי מה שאני אומרת לא מקובל עליך - אבל לדעתי אין שום סיבה שבעולם לוותר עליהן. אני חושבת שזו זכות לגיטימית של אדם להרגיש רגשות שליליים כלפי מה שלדעתו ראוי לרגשות כאלה. אני לרגע לא מתביישת ברגשותיי או חושבת שהן לא במקום. וזה לא מתייחס רק לאמא של דליה. אני אכעס על חבר שבגד בי, על אדם שניצל אותי, שפגע באלה שיקרים לי, שהתנהג בצורה שאני מגדירה כלא הגונה ולא אנושית. אני חושבת שכעס הוא תכונה אנושית שאין טעם, וגם לא בריא לבריאותנו הנפשית, להכחיש את קיומה. להפך, נראה לי לא טבעי לא לכעוס על אף אחד אף פעם. זה טבעי כמו לאהוב. אני בדרך כלל לא כועסת בלי סיבה וגם אם הסיבה שלי מתבררת כלא נכונה או כלא רלוונטית אני מפסיקה לכעוס. אך כשיש לי סיבה אני כועסת ומגנה ללא כל נקיפות מצפון. אני חושבת שזה לא מציאותי לאהוב את כל העולם ולכן למעשה התסכול הזה של הכחשת הכעס ישב איפה שהוא בפנים וילחץ עלינו בתת המודע שלנו ואז זה יהיה הרבה פחות בריא ונעים. אני מודה בלי בושה שיש אנשים שמבחינתי לא ראויים לרגשות חיוביים ואני לא אחפש בכוח את מה שאין וגם לא יכול להיות. ככה אני מרגישה מתוך יושר פנימי עם עצמי. תגידי שזה סובייקטיבי - זה נכון. אבל כל ההסתכלות שלנו על החיים היא סובייקטיבית לחלוטין וזה אף פעם לא יוכל להיות אחרת. לכן כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו ולהיות שלם עם עצמו ועם רגשותיו. אני בעד הזכות והצורך להרגיש - גם לחיוב וגם לשלילה. סליחה על האורך ועל השפה העילגת - פשוט נורא קשה לבטא את כל המחשבות האלה בצורה מסודרת. מקווה שבכל זאת ניתן להבין משהו ושיש בזה איזו שהיא תשובה לשאלותייך.
קודם כל - אני לא טובה ולא מצילה. אני לקחתי את דליה מסיבות אגואיסטיות לגמרי ולא בכוונה להציל את העולם. מעולם לא ארצה שהיא תחשוב שלקחתי אותה בגלל שאני יותר טובה, אלא רק כי רציתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. לגבי לשפוט - מה לעשות, אנחנו שופטים מדי יום ביומו. לא הכרתי אישית את היטלר (ואני כמובן לא מנסה להשוות בינו לבין אמא של דליה אלא רק לתת דוגמא קיצונית שתבהיר את עמדתי), אבל אני שופטת אותו. גם את האיש שרצח את בת דודתי (ושוב - לא בשביל ההשוואה) איני מכירה אישית, אבל אני שופטת אותו. אנחנו שופטים אנשים על סמך המעשים שהם ביצעו, כפי שהם נתפסים בעינינו. אנחנו מסיקים מסקנות לוגיות מהעובדות כפי שהן מוצגות בפנינו, מהרשמים שלנו. נכון שלעיתים יש סילופים, ובשביל זה אני משתדלת לקבל ולהצליב מדיע ממספר מקורות. אני רק בן אדם ויכול להיות שיהיו מקרים שבהן המסקנות שלי לא יהיו נכונות אם בגלל שהסתמכתי על מקורות לא אמינים שחשבתי שהם אמינים או כי התהליך הלוגי שלי של הסקת המסקנות היה פגום. אך אין דרך אחרת להסיק מסקנות ולגבש דעות ורוב הזמן אנחנו מאמינים שאנחנו צודקים במה שאנחנו מסיקים מהנתונים שיש לנו על העולם. מה לעשות, כל עוד לא הוכח אחרת אין לי סיבה בשלב זה לחשוב שאני טועה. לגבי רלוונטיות - לא אמרתי שמה שאני חושבת רלוונטי לדליה. כל הזמן דיברתי על נקודת המבט שלי בלבד, עדיין לא הגעתי לשלב שבו גם היא חלק בעניין. כל העניינים עכשיו מאוד טריים אצלי עדיין ועוד לא גובשו ולא התיישבו אצלי בראש במקומות הנכונים והקבועים, שמהם אני אוכל לשלוף אותם בצורה מאורגנת ומסודרת ולהשתמש בהם בצורה משכילה. על מנת שאי פעם אני אצליח להגיע למצב שבו אני אהיה בטוחה בהתנהגות הנכונה שלי עם דליה, אני חייבת לעבור את השלב הזה עם עצמי. אם אני אדחיק עכשיו את מה שאני מרגישה, אני אף פעם לא אצליח לפתור את זה עם עצמי ולמצוא את האיזון הנכון אצלי ולהעביר אותו לדליה. אני לא יודעת אם ניתן להגדיר את מה שאני מרגישה ככעס או טינה, אני בעצמי עוד לא מצאתי את ההגדרה הנכונה. בכל מקרה, אני חושבת שתהיה זו טעות מצידי לנסות להתנער מהרגשות האלה באופן מלאכותי. אני מעדיפה ללמוד להשלים עם הרגשות האלה, כי יש סיכוי שהם יהיו שם תמיד - להגיע לשלווה נפשית בעניין למרות הרגשות האלה נראית לי משימה יותר מציאותית. זה מאוד דומה למה שפאני כתבה. אז, ורק אז, אוכל להגיע למצב שבאופן שקול ומחושב ומתוך שלוות נפש והשלמה אוכל לאפשר לדליה להרגיש כפי שהיא רוצה להרגיש, בנפרד ממה שאני מרגישה. מדוע קשה לי לוותר על הרגשות האלה - בטח לא בגלל שאני מרגישה מאוימת או חסרת בטחון עצמי. אולי ארגיש ככה בעתיד, אני לא נביאה, אך נכון להיום זה ממש לא ככה. אולי מה שאני אומרת לא מקובל עליך - אבל לדעתי אין שום סיבה שבעולם לוותר עליהן. אני חושבת שזו זכות לגיטימית של אדם להרגיש רגשות שליליים כלפי מה שלדעתו ראוי לרגשות כאלה. אני לרגע לא מתביישת ברגשותיי או חושבת שהן לא במקום. וזה לא מתייחס רק לאמא של דליה. אני אכעס על חבר שבגד בי, על אדם שניצל אותי, שפגע באלה שיקרים לי, שהתנהג בצורה שאני מגדירה כלא הגונה ולא אנושית. אני חושבת שכעס הוא תכונה אנושית שאין טעם, וגם לא בריא לבריאותנו הנפשית, להכחיש את קיומה. להפך, נראה לי לא טבעי לא לכעוס על אף אחד אף פעם. זה טבעי כמו לאהוב. אני בדרך כלל לא כועסת בלי סיבה וגם אם הסיבה שלי מתבררת כלא נכונה או כלא רלוונטית אני מפסיקה לכעוס. אך כשיש לי סיבה אני כועסת ומגנה ללא כל נקיפות מצפון. אני חושבת שזה לא מציאותי לאהוב את כל העולם ולכן למעשה התסכול הזה של הכחשת הכעס ישב איפה שהוא בפנים וילחץ עלינו בתת המודע שלנו ואז זה יהיה הרבה פחות בריא ונעים. אני מודה בלי בושה שיש אנשים שמבחינתי לא ראויים לרגשות חיוביים ואני לא אחפש בכוח את מה שאין וגם לא יכול להיות. ככה אני מרגישה מתוך יושר פנימי עם עצמי. תגידי שזה סובייקטיבי - זה נכון. אבל כל ההסתכלות שלנו על החיים היא סובייקטיבית לחלוטין וזה אף פעם לא יוכל להיות אחרת. לכן כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו ולהיות שלם עם עצמו ועם רגשותיו. אני בעד הזכות והצורך להרגיש - גם לחיוב וגם לשלילה. סליחה על האורך ועל השפה העילגת - פשוט נורא קשה לבטא את כל המחשבות האלה בצורה מסודרת. מקווה שבכל זאת ניתן להבין משהו ושיש בזה איזו שהיא תשובה לשאלותייך.
ביטאת נפלא ../images/Emo13.gif
קלה,התיאור שלך על הכעס שיופנה כלפי מי שבגד,פגע,הכעיס וכו נוגע לאנשים שפגעו בך,וכאן אני חוזרת לשאלה שלי - הרי לך אישית היא לא עשתה שום דבר,אז למה הכעס הזה רלוונטי ? ואם נניח שאת כועסת בשביל דליה,האם עצם הנתינה,עצם זה שבמקום להשאיר ולהתעלל\להרעיב היא בחרה לאפשר לדליה חיים טובים יותר,אין זה מספיק כדי למצוא בכל זאת איזשהו איזון לתחושות הקשות ? כמובן שזכותך לבחור לכעוס,אך האם יש בכך טעם ? האם זה טוב עבור דליה ? האם אין הרפיה מהכעס יכולה לתת יותר לבתך לטווח ארוך ?
קלה,התיאור שלך על הכעס שיופנה כלפי מי שבגד,פגע,הכעיס וכו נוגע לאנשים שפגעו בך,וכאן אני חוזרת לשאלה שלי - הרי לך אישית היא לא עשתה שום דבר,אז למה הכעס הזה רלוונטי ? ואם נניח שאת כועסת בשביל דליה,האם עצם הנתינה,עצם זה שבמקום להשאיר ולהתעלל\להרעיב היא בחרה לאפשר לדליה חיים טובים יותר,אין זה מספיק כדי למצוא בכל זאת איזשהו איזון לתחושות הקשות ? כמובן שזכותך לבחור לכעוס,אך האם יש בכך טעם ? האם זה טוב עבור דליה ? האם אין הרפיה מהכעס יכולה לתת יותר לבתך לטווח ארוך ?
ועוד משהו
קלה,יש לי אופי כזה שעד שאני לא הופכת אבן אחר אבן בנושא שמעסיק אותי,אין לי מנוחה. אני שואלת ובודקת לא כדי "להטיף" או כי אני בטוחה שאני צודקת,אלא כדי לבדוק עם עצמי את הנושאים האלה ביסודיות. הנושא הזה של הרגשות שלנו כלפי המשפחה הביולוגית לא עולה כמעט. גיליתי שעד עכשיו התעסקתי כל הזמן עם מה שנראה לי חשוב להעביר לילדות כדי שיחושו שלמות ואהובות [משני הצדדים],אבל פחות בדקנו איך בעצם כולנו מרגישים באופן אישי מול האמהות הביולוגיות. אני עדין חושבת שהתחושות שלנו לא רלוונטיות למה שצריך להעביר לילדים שלנו ,אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להתמודד עם מה שהעלית כה יפה,עם התחושות האישיות שלנו לגבי המשפחה הביולוגית ,ללא קשר לילדים.
קלה,יש לי אופי כזה שעד שאני לא הופכת אבן אחר אבן בנושא שמעסיק אותי,אין לי מנוחה. אני שואלת ובודקת לא כדי "להטיף" או כי אני בטוחה שאני צודקת,אלא כדי לבדוק עם עצמי את הנושאים האלה ביסודיות. הנושא הזה של הרגשות שלנו כלפי המשפחה הביולוגית לא עולה כמעט. גיליתי שעד עכשיו התעסקתי כל הזמן עם מה שנראה לי חשוב להעביר לילדות כדי שיחושו שלמות ואהובות [משני הצדדים],אבל פחות בדקנו איך בעצם כולנו מרגישים באופן אישי מול האמהות הביולוגיות. אני עדין חושבת שהתחושות שלנו לא רלוונטיות למה שצריך להעביר לילדים שלנו ,אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להתמודד עם מה שהעלית כה יפה,עם התחושות האישיות שלנו לגבי המשפחה הביולוגית ,ללא קשר לילדים.
לדעתי הדיון בנושא זה, על כל
הסתעפויותיו ופיתוליו ושרשוריו הוא אחד מהחשובים ביותר שנידונו בפורום זה! יש לי משהו מורכב וקצת פרדוקסלי לומר: א. מצד אחד, אכן חשוב להפריד בין הדיון על "התחושות האישיות *שלנו* לגבי המשפחה הביולוגית, ללא קשר לילדים", ויפה עשתה קלה שתיארה בלשון רהוטה וברורה (איזה שפה עילגת???) ובאומץ ויושר אישי את תחושותיה בנידון. ב. מצד שני, לדעתי התחושות האישיות שלנו בנושא זה הן *כן* רלוונטיות "למה שצריך להעביר לילדים" ובעצם אי אפשר להפריד בין התחושות שלנו לבין מה שנעביר לילדים. וגם נקודה ב´ עצמה מורכבת ביותר. אכתוב כעת כמה נקודות שנראות לי חשובות ומרכיבות את הנושא כולו, כדי שאפשר יהיה להבין ביתר קלות נושא מורכב זה וגם כדי שאפשר יהיה לטפל ביתר יעילות בכל אחת מהנקודות השונות והמשלימות: 1) אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס הדיון בנושא היא "הצורך של הילד שמשפחתו תכבד ותתן מקום למשפחה הביולוגית". ברור מאוד שאם נעביר מסר שלילי לגבי היולדת ומשפחת המקור - זה יפגע בילדים, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצות! 2) הנחה נוספת היא שאנחנו מלמדות ומעבירות לילדים לא רק בצורה מילולית, אלא בהרבה צורות אחרות. ולמעשה, קרוב לוודאי שהצורות האחרות משפיעות אפילו יותר מהרובד המילולי. ולכן, למשל, אם יש תחושות שליליות כלפי היולדת ומשפחת המוצא אך מנסים להציג אותם באור חיובי - מה שעובר הוא מה שנמצא מאחורי ומתחת להסבר המילולי. 3) ולכן אי אפשר להפריד בין הרגשותינו והשקפותינו בנוגע ליולדת ולמשפחת המקור לבין הדרך שבה נעביר את הנושא לילדים, משום שהם יקלטו את הסאב-טקסט, את מה שאנו חשות באמת מאחורי ההסבר המילולי. 4) אבל מצד שני, אם לא נבהיר לעצמנו (ללא קשר לילדים) את רגשותינו ואת מחשבותינו בצורה ישרה ואמיתית ככל האפשר - זה יוביל להכחשה ולהדחקה ולא לטיפול אמיתי ברגשות ובמחשבות. וגם זה יוקרן כמובן לילדים. 5) ולכן הסדר הנכון לדעתי הוא זה: (א) קודם כל, אנחנו צריכות לטפל בנושא זה ביננו לבין עצמנו (כלומר כל אחת בינה לבין עצמה,וגם אנחנו כקבוצה חושבת ותומכת. ואפשר כמובן להסתייע בכתיבה בפורום כדרך להעלאת המודעות בנושא ולגיבוש דעות, סידור מחשבות ונגיעה ברגשות...) (ב) רק אחרי שנגיע (כל אחת לחוד ואולי גם ביחד) לדעה מגובשת ולהבנה ולתחושה של שלווה רגשית בנושא זה - רק אז נוכל להעביר אותו לילדים בדרך אמיתית וישרה המשקפת את מחשבותינו ואת רגשותינו, ומצד שני בדרך תומכת ומקבלת ומאפשרת. 6) לשמחתנו, רוב הילדים כאן הם מאוד צעירים, ויש לנו זמן ושהות לטפל קודם בעצמנו משום שכאמור, כאשר נתחיל לדבר על היולדת - ברור שכל מה שטמון בתוכנו פנימה יוקרן החוצה והילדים יקלטו את זה! יצא לי קצת ארוך ואולי לא לגמרי מסודר. אבל מקווה שבכל זאת תרם לדיון. מכל מקום, לי באופן אישי הדיון תרם וגורם לי לחשוב על הנושא ביתר עמקות ומודעות.
הסתעפויותיו ופיתוליו ושרשוריו הוא אחד מהחשובים ביותר שנידונו בפורום זה! יש לי משהו מורכב וקצת פרדוקסלי לומר: א. מצד אחד, אכן חשוב להפריד בין הדיון על "התחושות האישיות *שלנו* לגבי המשפחה הביולוגית, ללא קשר לילדים", ויפה עשתה קלה שתיארה בלשון רהוטה וברורה (איזה שפה עילגת???) ובאומץ ויושר אישי את תחושותיה בנידון. ב. מצד שני, לדעתי התחושות האישיות שלנו בנושא זה הן *כן* רלוונטיות "למה שצריך להעביר לילדים" ובעצם אי אפשר להפריד בין התחושות שלנו לבין מה שנעביר לילדים. וגם נקודה ב´ עצמה מורכבת ביותר. אכתוב כעת כמה נקודות שנראות לי חשובות ומרכיבות את הנושא כולו, כדי שאפשר יהיה להבין ביתר קלות נושא מורכב זה וגם כדי שאפשר יהיה לטפל ביתר יעילות בכל אחת מהנקודות השונות והמשלימות: 1) אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס הדיון בנושא היא "הצורך של הילד שמשפחתו תכבד ותתן מקום למשפחה הביולוגית". ברור מאוד שאם נעביר מסר שלילי לגבי היולדת ומשפחת המקור - זה יפגע בילדים, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצות! 2) הנחה נוספת היא שאנחנו מלמדות ומעבירות לילדים לא רק בצורה מילולית, אלא בהרבה צורות אחרות. ולמעשה, קרוב לוודאי שהצורות האחרות משפיעות אפילו יותר מהרובד המילולי. ולכן, למשל, אם יש תחושות שליליות כלפי היולדת ומשפחת המוצא אך מנסים להציג אותם באור חיובי - מה שעובר הוא מה שנמצא מאחורי ומתחת להסבר המילולי. 3) ולכן אי אפשר להפריד בין הרגשותינו והשקפותינו בנוגע ליולדת ולמשפחת המקור לבין הדרך שבה נעביר את הנושא לילדים, משום שהם יקלטו את הסאב-טקסט, את מה שאנו חשות באמת מאחורי ההסבר המילולי. 4) אבל מצד שני, אם לא נבהיר לעצמנו (ללא קשר לילדים) את רגשותינו ואת מחשבותינו בצורה ישרה ואמיתית ככל האפשר - זה יוביל להכחשה ולהדחקה ולא לטיפול אמיתי ברגשות ובמחשבות. וגם זה יוקרן כמובן לילדים. 5) ולכן הסדר הנכון לדעתי הוא זה: (א) קודם כל, אנחנו צריכות לטפל בנושא זה ביננו לבין עצמנו (כלומר כל אחת בינה לבין עצמה,וגם אנחנו כקבוצה חושבת ותומכת. ואפשר כמובן להסתייע בכתיבה בפורום כדרך להעלאת המודעות בנושא ולגיבוש דעות, סידור מחשבות ונגיעה ברגשות...) (ב) רק אחרי שנגיע (כל אחת לחוד ואולי גם ביחד) לדעה מגובשת ולהבנה ולתחושה של שלווה רגשית בנושא זה - רק אז נוכל להעביר אותו לילדים בדרך אמיתית וישרה המשקפת את מחשבותינו ואת רגשותינו, ומצד שני בדרך תומכת ומקבלת ומאפשרת. 6) לשמחתנו, רוב הילדים כאן הם מאוד צעירים, ויש לנו זמן ושהות לטפל קודם בעצמנו משום שכאמור, כאשר נתחיל לדבר על היולדת - ברור שכל מה שטמון בתוכנו פנימה יוקרן החוצה והילדים יקלטו את זה! יצא לי קצת ארוך ואולי לא לגמרי מסודר. אבל מקווה שבכל זאת תרם לדיון. מכל מקום, לי באופן אישי הדיון תרם וגורם לי לחשוב על הנושא ביתר עמקות ומודעות.
תיקון קטן
המילה כעס מאוד בעייתית. בדיעבד אני חושבת שצריך להשתמש במשהו כללי יותר, כגון רגשות שליליים שיכולים לכלול קשת רחבה של רגשות שהם לאו דווקא כעס פרופר. עוד דבר - לא התכוונתי שפגעו דווקא בי - התכוונתי גם באלה שיקרים בי או בכלל בעולם - הכל תלוי במקרה ספציפי. ונביא דברים על דיוקם - היא לא בחרה לתת את דליה לאימוץ - לפחות לא לפי המידע שאני קיבלתי. היא בחרה רק לוותר עליה ולא היה לה כל עניין לסייע לתהליך שתהפוך אותה ברת אימוץ. לפי מיטב הבנתי, החיים של דליה לאחר הוויתור לא עניינו אותה כהוא זה. אבל זה כבר ממש לא עקרוני. כשאני מדברת על רגשות שליליים, זה לא משהו שכל הזמן מעסיק אותי, אפילו לא משהו שמכוון ישירות נגדה. זה משהו עקרוני שאני חשה כלפי כל קבוצת הנשים שנוהגת כמו אמא של דליה בנסיבות שלדעתי לא מחייבות ולא מצדיקות התנהגות כזאת. זה כמו שיש לי רגשות שליליים כלפי מחבלים - זה לא מחבל זה או אחר - אני לא מכירה אותם אישית - אלא דרכי הפעולה שלהם מבחינה אנושית ומוסרית באופן עקרוני שמעוררים את הרגשות האלה. במובן הזה, זה שונה מאוד מכעס ספציפי כלפי אדם זה או אחר שאני מכירה, שיכול לעבור אם האדם ישנה את התנהגותו. בגלל שההתנגדות שלי למעשים מסוג זה היא עקרונית - לא נראה לי שהרגשות בקשר לסוג זה של מעשים ישתנו אי פעם. לגבי טוב עבור דליה - לא בטוחה שלוותר על דברים שעקרוניים לי מבחינה מוסרית ולהעמיד פנים שהם פתאום מקובלים עלי זה טוב עבור דליה. זה לא אמיתי, זה לא צודק וזה לא נחוץ. מה שצריך לעשות לטעמי זה להבין את עצמי, את הרגשות, מאיפה הם נובעים מצד אחד ומצד שני להבין את הצרכים של דליה. ואז אוכל, כך אני מקווה, לנווט בלי צורך לשקר לעצמי, להדחיק וכו´. כך אני אחוש פחות תסכול כי אדע שאני עושה משהו למענה ולטובתה של דליה ולא כי שכנעתי את עצמי שכנועים לא אמינים שלא מסתדרים עם ההשקפה המוסרית שלי על העולם. ואני בהחלט בעד דיונים שמבהירים את הדברים האלה - את ממש לא צריכה להסביר למה את עושה את זה, זה ברור לי לגמרי ולא ר שמקובל עליי אלא נחוץ כדי לסייע לכולנו להבין את עצמנו ואת המצב שבתוכו אנחנו חיים טוב יותר. בעיניי, זה אחד התפקידים החשובים של הפורום. תמשיכי ככה.
המילה כעס מאוד בעייתית. בדיעבד אני חושבת שצריך להשתמש במשהו כללי יותר, כגון רגשות שליליים שיכולים לכלול קשת רחבה של רגשות שהם לאו דווקא כעס פרופר. עוד דבר - לא התכוונתי שפגעו דווקא בי - התכוונתי גם באלה שיקרים בי או בכלל בעולם - הכל תלוי במקרה ספציפי. ונביא דברים על דיוקם - היא לא בחרה לתת את דליה לאימוץ - לפחות לא לפי המידע שאני קיבלתי. היא בחרה רק לוותר עליה ולא היה לה כל עניין לסייע לתהליך שתהפוך אותה ברת אימוץ. לפי מיטב הבנתי, החיים של דליה לאחר הוויתור לא עניינו אותה כהוא זה. אבל זה כבר ממש לא עקרוני. כשאני מדברת על רגשות שליליים, זה לא משהו שכל הזמן מעסיק אותי, אפילו לא משהו שמכוון ישירות נגדה. זה משהו עקרוני שאני חשה כלפי כל קבוצת הנשים שנוהגת כמו אמא של דליה בנסיבות שלדעתי לא מחייבות ולא מצדיקות התנהגות כזאת. זה כמו שיש לי רגשות שליליים כלפי מחבלים - זה לא מחבל זה או אחר - אני לא מכירה אותם אישית - אלא דרכי הפעולה שלהם מבחינה אנושית ומוסרית באופן עקרוני שמעוררים את הרגשות האלה. במובן הזה, זה שונה מאוד מכעס ספציפי כלפי אדם זה או אחר שאני מכירה, שיכול לעבור אם האדם ישנה את התנהגותו. בגלל שההתנגדות שלי למעשים מסוג זה היא עקרונית - לא נראה לי שהרגשות בקשר לסוג זה של מעשים ישתנו אי פעם. לגבי טוב עבור דליה - לא בטוחה שלוותר על דברים שעקרוניים לי מבחינה מוסרית ולהעמיד פנים שהם פתאום מקובלים עלי זה טוב עבור דליה. זה לא אמיתי, זה לא צודק וזה לא נחוץ. מה שצריך לעשות לטעמי זה להבין את עצמי, את הרגשות, מאיפה הם נובעים מצד אחד ומצד שני להבין את הצרכים של דליה. ואז אוכל, כך אני מקווה, לנווט בלי צורך לשקר לעצמי, להדחיק וכו´. כך אני אחוש פחות תסכול כי אדע שאני עושה משהו למענה ולטובתה של דליה ולא כי שכנעתי את עצמי שכנועים לא אמינים שלא מסתדרים עם ההשקפה המוסרית שלי על העולם. ואני בהחלט בעד דיונים שמבהירים את הדברים האלה - את ממש לא צריכה להסביר למה את עושה את זה, זה ברור לי לגמרי ולא ר שמקובל עליי אלא נחוץ כדי לסייע לכולנו להבין את עצמנו ואת המצב שבתוכו אנחנו חיים טוב יותר. בעיניי, זה אחד התפקידים החשובים של הפורום. תמשיכי ככה.
מה שהתכוונתי הוא להציע שתחפשי
את הנקודות החיוביות, נקודות הזכות שאת יכולה למצוא ביולדת של דליה, והכוונה לנקודות אמיתיות שאת אכן חושבת אותן! האמנם אין אפילו נקודה אחת או שתיים שאפשר לומר לזכותה? זה יכול לעזור קודם כל לך בגיבוש דעתך בנושא. ואחר זה יכול מאוד לעזור כשתסבירי את הנושא בבוא הזמן לדליה.
את הנקודות החיוביות, נקודות הזכות שאת יכולה למצוא ביולדת של דליה, והכוונה לנקודות אמיתיות שאת אכן חושבת אותן! האמנם אין אפילו נקודה אחת או שתיים שאפשר לומר לזכותה? זה יכול לעזור קודם כל לך בגיבוש דעתך בנושא. ואחר זה יכול מאוד לעזור כשתסבירי את הנושא בבוא הזמן לדליה.
אני מציעה זאת בשל
החשיבות הרבה של הנושא עבור בתך. בניגוד למחבלים ולפושעים ולאנשים אחרים שמנית בהודעותייך השונות שאת מתנגדת להם באופן כללי - כאן מדובר ביולדת של בתך. כך שזה הופך את הדיון לאישי ביותר, ולא רק לעקרוני. ולכן, עבור דליה, גם אם את מתנגדת באופן עקרוני לנשים שנוטשות את הילדים שהן יולדות למרות שיש להן אפשרות כלשהי לגדלן וכו´ - כדאי לך לדעתי לחפש נקודות זכות ביולדת הספציפית של דליה.
החשיבות הרבה של הנושא עבור בתך. בניגוד למחבלים ולפושעים ולאנשים אחרים שמנית בהודעותייך השונות שאת מתנגדת להם באופן כללי - כאן מדובר ביולדת של בתך. כך שזה הופך את הדיון לאישי ביותר, ולא רק לעקרוני. ולכן, עבור דליה, גם אם את מתנגדת באופן עקרוני לנשים שנוטשות את הילדים שהן יולדות למרות שיש להן אפשרות כלשהי לגדלן וכו´ - כדאי לך לדעתי לחפש נקודות זכות ביולדת הספציפית של דליה.
או, בהחלט
לפי מה שהבנתי היא בחורה יפה עם גוף טוב - אם דליה ירשה זאת ממנה היא ללא ספק שחקה אותה. אני מאוד שמחה שהיא לא תראה כמוני.
. ולמרות הקריצה, לדעתי זה באמת ובתמים דבר נהדר. קודם כל שוב - חשבתי כבר הרבה על השאלה ששאלת עכשיו, לא התייחסתי לשום דבר בקלות ראש. תראי - אני לא מכירה אותה כאדם, אבל יש בעיניי נושאים עקרוניים שברגע שאדם ביצע אותם ומסוגל לחיות איתם - כל השאר מתגמד לעומתם. נטישת ילדים בנסיבות שאינן מצדיקות זאת ועוד הדרך שבה היא נעשתה במקרה זה פשוט נראית לי עניין רציני וקריטי מדי - מבחינה מוסרית זה לא דבר שאני מסוגלת להתפשר עליו. אף אחד לא מושלם, לכל אחד יש חסרונות וצדדים פחות נעימים ויפים וגם אני בהחלט לא טלית שכולה תכלת - אבל יש מבחינתי את הקו הדק הזה שבעיניים הסובייקטיביות שלי עושה את ההבדל בין בן אדם שניתן להעריך ולכבד על כל חסרונותיו לאדם שפשוט לא ראוי להערכה זו כי הוא ירד נמוך מדי מבחינה מוסרית. יש מעשים שבעיניי הם כל כך שפלים, אכזריים ולא אנושיים - שאחריהם כבר אין טעם להתעסק בקטנות. שוב אני מדגישה - זה שיפוט סובייקטיבי שלי, שלאו דווקא נכון לבי מישהו אחר.
לפי מה שהבנתי היא בחורה יפה עם גוף טוב - אם דליה ירשה זאת ממנה היא ללא ספק שחקה אותה. אני מאוד שמחה שהיא לא תראה כמוני.
ובהקשר לזה...
חשבת איך תסבירי לדליה את נסיבות מסירתה לאימוץ? את כל הזמן משתמשת במונח "נטישה". וגם אם זה נכון בצורה אובייקטיבית ומוחלטת שזה מה שקרה במקרה הזה - נטישה - האם את מתכוונת להשתמש במילה זו בהסבר? ונראה לי שיש כמובן קשר הדוק בין שני הדברים: יחסך ליולדת (והדרך שתציגי אותה?) לבין נסיבות האימוץ לפי הבנתך (והדרך שתציגי אותם?) אולי אין קשר בין יחסך לבין הדרך שבה תציגי, למרות שכפי שכתבתי - זה ישתקף ויתבטא בדרכים בלתי מילוליות ולכן חזקות יותר מהמילוליות! מכל מקום, ברור שיש קשר בין יחסך ליולדת לתפיסתך את נסיבות המסירה לאימוץ. והערה אישית: אני לא מתכוונת כלל ועיקר להשתמש במילה "נטישה" בהקשר למסירה לאימוץ, ומעולם גם לא השתמשתי במילה זו (במחשבה, בדיבור או בכתיבה בפורום) ואני מקווה שלעולם לא אשתמש בה גם בעתיד. ולדעתי סמנטיקה זה דבר מאוד מאוד חשוב, ומילים משקפות אך גם יוצרות תחושות ואמונות. ומובן שיש קשר בין זה לבין השקפתי לגבי הדרך שבה כדאי לתפוס ולהעביר את דמותה של היולדת. ושימי לב למילה "כדאי". אני מאוד פרגמטית ופרקטית בנושא: מה שחשוב ומועיל לבת שלי עולה על כל שיקול אחר...
חשבת איך תסבירי לדליה את נסיבות מסירתה לאימוץ? את כל הזמן משתמשת במונח "נטישה". וגם אם זה נכון בצורה אובייקטיבית ומוחלטת שזה מה שקרה במקרה הזה - נטישה - האם את מתכוונת להשתמש במילה זו בהסבר? ונראה לי שיש כמובן קשר הדוק בין שני הדברים: יחסך ליולדת (והדרך שתציגי אותה?) לבין נסיבות האימוץ לפי הבנתך (והדרך שתציגי אותם?) אולי אין קשר בין יחסך לבין הדרך שבה תציגי, למרות שכפי שכתבתי - זה ישתקף ויתבטא בדרכים בלתי מילוליות ולכן חזקות יותר מהמילוליות! מכל מקום, ברור שיש קשר בין יחסך ליולדת לתפיסתך את נסיבות המסירה לאימוץ. והערה אישית: אני לא מתכוונת כלל ועיקר להשתמש במילה "נטישה" בהקשר למסירה לאימוץ, ומעולם גם לא השתמשתי במילה זו (במחשבה, בדיבור או בכתיבה בפורום) ואני מקווה שלעולם לא אשתמש בה גם בעתיד. ולדעתי סמנטיקה זה דבר מאוד מאוד חשוב, ומילים משקפות אך גם יוצרות תחושות ואמונות. ומובן שיש קשר בין זה לבין השקפתי לגבי הדרך שבה כדאי לתפוס ולהעביר את דמותה של היולדת. ושימי לב למילה "כדאי". אני מאוד פרגמטית ופרקטית בנושא: מה שחשוב ומועיל לבת שלי עולה על כל שיקול אחר...
אוי ברגע שליחת ההודעה ראיתי
שאפשר חלילה לא להבין את דבריי האחרונים. לא התכוונתי חס ושלום לומר שאת או מישהי אחרת לא חושבת על מה שחשוב ומועיל לילדיה. התכוונתי לומר שעבורי זהו העיקרון שלפיו אני מחליטה על דברים. ועבורי עיקרון זה חשוב יותר מהאמת, אם בכלל אפשר לדעת מה האמת באופן אובייקטיבי באופן כללי ובוודאי בהקשר לאימוץ ובעוד יותר זה נכון באימוצי חו"ל...
שאפשר חלילה לא להבין את דבריי האחרונים. לא התכוונתי חס ושלום לומר שאת או מישהי אחרת לא חושבת על מה שחשוב ומועיל לילדיה. התכוונתי לומר שעבורי זהו העיקרון שלפיו אני מחליטה על דברים. ועבורי עיקרון זה חשוב יותר מהאמת, אם בכלל אפשר לדעת מה האמת באופן אובייקטיבי באופן כללי ובוודאי בהקשר לאימוץ ובעוד יותר זה נכון באימוצי חו"ל...
במקום המילה "נטישה"
המילה "מסירה לאימוץ" נראית לי הרבה יותר חכמה, מועילה, טובה, ופחות שיפוטית. מה גם, שכאמור, שבאימוץ בכלל ובאימוץ חו"ל בפרט בדרך כלל יודעים כל כך מעט פרטים על היולדת ועל הנסיבות והסיבות למסירה לאימוץ - שעדיף לא להשתמש במילים כל כך טעונות ושליליות ושיפוטיות. ולמה זה יועיל? למה זה טוב? זה רק יכאיב. אני מתארת לעצמי שיהיו שיחשבו ויכתבו: זה שאת לא משתמשת במילה לא משנה את העובדה שהילדים ננטשו וכו´. אבל זוהי בדיוק טענתי: אנחנו לא יודעות כל הנסיבות והסיבות למסירה לאימוץ, וגם לא יודעות חלק ניכר מהן. אנחנו יודעות כל כך מעט... (אגב, זה נכון כמובן גם לא רק בענייני אימוץ ואימוץ חו"ל. מה אנחנו יודעות באמת על מה שמתרחש בנפשו של אדם אחר? הרי תהליך ההכרה והמודעות העצמית שלנו משתרע על פני שנים רבות ולעולם אינו מסתיים לגמרי...) ומכל הסיבות האלה וגם אחרות עדיף לדעתי להשתמש במילה נייטרלית "מסירה לאימוץ" ולא במילה טעונה ושלילית כל כך "נטישה". ולא התכוונתי בכך שלא צריך להיות מודע ולטפל בתחושות של נטישה אצל הילדים! לא התכוונתי שאנו אמורות להדחיק ולהכחיש. התכוונתי שלנו לא כדאי להשתמש במילה זו כאשר אנחנו מתייחסות לנושא האימוץ. ואם נתרגל להשתמש ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הזולת (למשל כאן בפורום) במילה "מסירה לאימוץ" ולא "נטישה", המילה "נטישה" לא תיפלט לנו ליד הילדים... המשך יום נעים
המילה "מסירה לאימוץ" נראית לי הרבה יותר חכמה, מועילה, טובה, ופחות שיפוטית. מה גם, שכאמור, שבאימוץ בכלל ובאימוץ חו"ל בפרט בדרך כלל יודעים כל כך מעט פרטים על היולדת ועל הנסיבות והסיבות למסירה לאימוץ - שעדיף לא להשתמש במילים כל כך טעונות ושליליות ושיפוטיות. ולמה זה יועיל? למה זה טוב? זה רק יכאיב. אני מתארת לעצמי שיהיו שיחשבו ויכתבו: זה שאת לא משתמשת במילה לא משנה את העובדה שהילדים ננטשו וכו´. אבל זוהי בדיוק טענתי: אנחנו לא יודעות כל הנסיבות והסיבות למסירה לאימוץ, וגם לא יודעות חלק ניכר מהן. אנחנו יודעות כל כך מעט... (אגב, זה נכון כמובן גם לא רק בענייני אימוץ ואימוץ חו"ל. מה אנחנו יודעות באמת על מה שמתרחש בנפשו של אדם אחר? הרי תהליך ההכרה והמודעות העצמית שלנו משתרע על פני שנים רבות ולעולם אינו מסתיים לגמרי...) ומכל הסיבות האלה וגם אחרות עדיף לדעתי להשתמש במילה נייטרלית "מסירה לאימוץ" ולא במילה טעונה ושלילית כל כך "נטישה". ולא התכוונתי בכך שלא צריך להיות מודע ולטפל בתחושות של נטישה אצל הילדים! לא התכוונתי שאנו אמורות להדחיק ולהכחיש. התכוונתי שלנו לא כדאי להשתמש במילה זו כאשר אנחנו מתייחסות לנושא האימוץ. ואם נתרגל להשתמש ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הזולת (למשל כאן בפורום) במילה "מסירה לאימוץ" ולא "נטישה", המילה "נטישה" לא תיפלט לנו ליד הילדים... המשך יום נעים
יסמין
כפי שכבר כתבתי - אני שופטת אנשים אך ורק עפ"י מעשיהם בנסיבות מסוימות. אין באפשרותנו להיכנס לראשו של אף אחד - בין אם מעשיו טובים או רעים. מעולם לא נדע לבטח מה הניע מישהו לעשות מעשה זה או אחר - רק נדע מה המעשה עצמו ולמה הוא גרם. זו הדרך היחידה שבה ניתן בכלל לשפוט באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותנו. למשל, יש לי ידיד מאוד ציני, שאם הייתי רק מקשיבה למה שהוא אומר הוא מזמן כבר לא היה ידיד שלי. אך כשמגיעים למעשים - הוא אחד החברים הטובים והנאמנים ביותר שאפשר למצוא, שתמיד ניתן לסמוך עליו ועל עזרתו, וכך אני בסופו של דבר גם שופטת אותו. בגלל זה בעיניי לדיבורים או לכוונות יש הרבה פחות כוח, אם בכלל, מאשר למעשים, כי המעשים הם אלה שקובעים, בסופו של דבר, את פני העולם. כוונות טובות, גם אם קיימות, בעיני אינן מצדיקות או מקילות על מעשים שנראים לי מאוד רעים, כמובן כאשר מעשים אלה נעשים מתוך מודעות כלשהי. ובמקרה הזה, כדי שלא תהיה מודעות האדם צריך להיות מינמום מפגר וסתום, וזה לפי כל העדויות בכלל לא המקרה. לגבי המושג נטישה - כבר כתבתי קודם שאין בכוונתי לדבר עם דליה במושגים שליליים. שוב, העניין עוד טרי ואחרי שאני איישב אותו עם עצמי - אתחיל לחפש את המושגים המתאימים. כרגע זה עוד לא מגובש מספיק בשביל שאני אכתוב על זה ואתחייב על זה - אבל ברור לי כבר עכשיו שהמונח "נטישה" לא טוב כי הוא יפגע בדליה, ולכן צריך לחפש דרך אחרת. אך זה לא משנה את העובדה ש"נטישה" זה בדיוק המונח שמתאר בצורה הכי מדויקת את מה שקרה. אמא של דליה לא מסרה את דליה לאימוץ. נקודה. היא נטשה אותה ולא עניין אותה אם ומתתי הילדה תאומץ. שכן אחרת היא הייתה לפחות טורחת להיענות לבקשות חוזרות ונשנות לחתום על מסמכים - שוב, מה שחשוב המעשים ולא הכוונות, אם היו כאלה. אם אנסה לשכנע את עצמי שהיא בעצם לא נטשה אלא מסרה או עשתה דבר טוב למען הילדה - מבחינתי זה יהיה מלאכותי, לא אמיתי. אני מעדיפה להתמודד עם המתציאות ולא להיכנס להכחשות, ככה יותר קל לי וגם יותר ברורה לי המשך הדרך. אם למישהו אחר יותר קל ללכת בדרך אחרת - זה לגיטימי באותה מידה. אני פשוט יודעת שאני בן אדם שלא ירוויח כלום מלשקר לעצמו או לנסות לא לקרוא לדברים בשמם.
כפי שכבר כתבתי - אני שופטת אנשים אך ורק עפ"י מעשיהם בנסיבות מסוימות. אין באפשרותנו להיכנס לראשו של אף אחד - בין אם מעשיו טובים או רעים. מעולם לא נדע לבטח מה הניע מישהו לעשות מעשה זה או אחר - רק נדע מה המעשה עצמו ולמה הוא גרם. זו הדרך היחידה שבה ניתן בכלל לשפוט באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותנו. למשל, יש לי ידיד מאוד ציני, שאם הייתי רק מקשיבה למה שהוא אומר הוא מזמן כבר לא היה ידיד שלי. אך כשמגיעים למעשים - הוא אחד החברים הטובים והנאמנים ביותר שאפשר למצוא, שתמיד ניתן לסמוך עליו ועל עזרתו, וכך אני בסופו של דבר גם שופטת אותו. בגלל זה בעיניי לדיבורים או לכוונות יש הרבה פחות כוח, אם בכלל, מאשר למעשים, כי המעשים הם אלה שקובעים, בסופו של דבר, את פני העולם. כוונות טובות, גם אם קיימות, בעיני אינן מצדיקות או מקילות על מעשים שנראים לי מאוד רעים, כמובן כאשר מעשים אלה נעשים מתוך מודעות כלשהי. ובמקרה הזה, כדי שלא תהיה מודעות האדם צריך להיות מינמום מפגר וסתום, וזה לפי כל העדויות בכלל לא המקרה. לגבי המושג נטישה - כבר כתבתי קודם שאין בכוונתי לדבר עם דליה במושגים שליליים. שוב, העניין עוד טרי ואחרי שאני איישב אותו עם עצמי - אתחיל לחפש את המושגים המתאימים. כרגע זה עוד לא מגובש מספיק בשביל שאני אכתוב על זה ואתחייב על זה - אבל ברור לי כבר עכשיו שהמונח "נטישה" לא טוב כי הוא יפגע בדליה, ולכן צריך לחפש דרך אחרת. אך זה לא משנה את העובדה ש"נטישה" זה בדיוק המונח שמתאר בצורה הכי מדויקת את מה שקרה. אמא של דליה לא מסרה את דליה לאימוץ. נקודה. היא נטשה אותה ולא עניין אותה אם ומתתי הילדה תאומץ. שכן אחרת היא הייתה לפחות טורחת להיענות לבקשות חוזרות ונשנות לחתום על מסמכים - שוב, מה שחשוב המעשים ולא הכוונות, אם היו כאלה. אם אנסה לשכנע את עצמי שהיא בעצם לא נטשה אלא מסרה או עשתה דבר טוב למען הילדה - מבחינתי זה יהיה מלאכותי, לא אמיתי. אני מעדיפה להתמודד עם המתציאות ולא להיכנס להכחשות, ככה יותר קל לי וגם יותר ברורה לי המשך הדרך. אם למישהו אחר יותר קל ללכת בדרך אחרת - זה לגיטימי באותה מידה. אני פשוט יודעת שאני בן אדם שלא ירוויח כלום מלשקר לעצמו או לנסות לא לקרוא לדברים בשמם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.