הקפצה

[פנינה יהודית]

סיפור מארוחת הצהריים שלנו

לפני כמה ימים באמצע ארוחת צהריים , רונית שואלת אותי "נכון שיש לי עוד אמא? " עניתי לה שכן, נכון. ואז היא אומרת לי "אז יש לי גם עוד אבא? " כן , רונית, אני עונה לה. עוד ביס ואז היא אומרת "גם לזיו ולניצן יש עוד אבא ואמא". נכון, אני שוב עונה. ואז היא חושבת ואומרת "אז יש לנו עוד שני סבים ושתי סבתות לכל אחד". שוב, נכון. עוד כמה ביסים וכמה מחשבות ואז היא אומרת" וואו, איזה משפחה גדולה יש לנו!!". לאכול את הילדה שלי. בזמן האחרון היא מדברת הרבה על כך שיש לה שתי משפחות וכשהיא תגדל היא תרצה להכיר אותם. התשובה שלנו כרגע היא שכשתגדל, נסע כולנו לגואטמלה לביקור וננסה להכיר את המשפחה שלה שם. האמת היא שבימים אלה אני מקבלת את הדברים די בשלווה, יש בי הרבה יותר קבלה כלפי האנשים שילדו אותם (שקשה לי מאד לקרוא להם הורים, כי הם סיימו בחינתי את ההורות שלה מרצונם. ובכל זאת את הילדים אני לא מכניסה להבחנה הזאת). לפני כמה שנים הם היו עבורי איום (רגשי בעקר, משהו ארטילאי שגוזל את הילדים שלי ממני) והיום הם הפכו, כמו שרונית אמרה, לחלק (לא מוכר לשמחתי) מן המשפחה. שבת שלום לכולם, פנינה.

 

[יסמין@]

וכך כתבת

"האנשים שילדו אותם (שקשה לי מאוד לקרוא להם הורים)" - גם לדעתי הם לא הורים. לדעתי את התואר הנעלה והנשגב "אימא" ואת התואר הנעלה והנשגב "אבא" ראויים לשאת רק אנשים שמגדלים ומטפלים בילדיהם. בדרך כלל אימא ואבא הם אנשים שמולידים ילדים וגם מטפלים אותם. אבל אנשים שאינם יכולים או אינם רוצים מסיבות שונות לגדל את הילדים שהולידו ומוסרים אותם הלאה, להם יאה התואר "האישה שילדה", "האיש שהוליד". ואילו התואר "אימא" ו"אבא" מתאימים לאימא ולאבא האמיתיים של הילדים: כלומר אלו שאוהבים אותם, מגדלים אותם ומטפלים בהם. מה שכתבתי כמובן הוא דעתי. מובן שאת רשאית לנהוג בביתך ועם ילדייך כפי שאת מבינה ולומר להם מה שאת חושבת. אני מכל מקום איני חושבת שילדים מאמצים יש שתי אימהות ושני אבות. יש להם אימא אחת בלבד: האימא שמטפלת בהם.

 

[דנה666]

../images/Emo13.gifלאכול אותה ואותך ../images/Emo24.gif

אני מאד אוהבת את סיפור ארוחת הצהרים שלכם. זה מקסים בעיני. זו פתיחות מאד גדולה, קרקע מאפשרת: רונית מדברת בחופשיות על הקשר שלה עם ההורים הביולוגים, בלי להסתיר, בלי שום קונוטציה שנלווית לזה. בטבעיות. אני מזדהה עם תחושת האיום שהיתה לך ביחס להורים הביולוגים. אני מאד מעריכה את העמדה שלך כלפיהם כיום. אני הכי מעריכה את זה שלא העברת את תחושת האיום הפרטית שלך לילדיך. הרווח של כולכם עצום: היכולת לדבר בחופשיות ותחושת השלווה. שבת שלום, יקרה !

 

[Kalla]

כל כך מתוקה ויופי של פתיחות!

אך האם לדעתך נכון לחזק בתוכה את האמונה שהמולידים שלה שויתרו עליה הם הורים שלה לכל דבר? קודם כל, הורים לדעתי הם אלה שמגדלים את הילדים. אבל נניח להגדרות, זה לא העיקר. אם היא תגדל באמונה שהם הורים שלה בדיוק כמוך, היא תצפה אולי שהיחס שלהם אליה יהיה כמו היחס שלך. במידה והיא תרצה להיפגש איתם, אולי מראש יהיו לה ציפיות מאוד גבוהות מהם, ואז או שהם לא ירצו בכלל או גם אם יסכימו לא יפגינו כלפיה את האהבה, האכפתיות וההתלהבות שלהם היא מצפה. איזו אכזבה זו עשויה להיות בשבילה! אני מבחינתי מתכוונת לתת לבתי להבין שיש הבדל בין אדם שמוליד לאדם שמגדל, לא בצורה שתפגע באישה שילדה אותה או תציג אותה בצבעים רעים, אלא מבחינה שתמנע ככל הניתןיצירת ציפיות שאשה שויתרה עליה כי לא יכלה לגדל אותה ולא ראתה או שמרה איתה על קשר שנים רבות תוכל לאהוב אותה באותה עוצמה כמו אלה שעוסקים בגידולה היומיומי. אני אסביר שהסיבה שהיא ויתרה זה דווקא כי היא לא יכלה להיות אמא באותו שלב בחייה.

 

[דיאנה*]

פנינה קטנה../images/Emo23.gif

אני בטוחה שרונית מבחינה היטב בין אמא שמגדלת אותה לבין האמא שילדה אותה. להערכתי המתוקה הצעירה הזו יודעת את ההבדלים. היא כולה עוד לא בת שבע (אם אני זוכרת נכון) ובודקת את הסיפור שלה. במאמרים הרבים שקראנו כאן עולה שרק בסביבות הגיל הזה הופך סיפור האימוץ ליותר מאשר אגדה על זוג הורים שחיפשו להם ילד מופלא, והילדים מתחילים להבין שברקע שלהם ישנה פרידה לא פשוטה. ישנם אנשים נוספים. אז רונית בודקת את אמיתות ההבנה שלה. זה ממש לא פשוט להבין פתאום יום אחד שאנשים אחרים אחראים להולדה שלך ושהם נמצאים אי שם. בודקת לדעתי גם דברים נוספים - את יחסה של אמא לעניין, את היכולת לדבר על הנושאים הללו. יכול להיות שאפילו בודקת עד כמה דיבור על ההורים ששם הוא מותר במשפחה. אין לי ספק שכבר היום היא יודעת את ההבדל שבין האמהות (והאבות והסבים). היא אינה רצה עכשיו לחפש אותם. מדברת על כך שתרצה להכיר אותם לכשתגדל. ילד שמחפש את אמא שלו - מחפש אותה עכשיו ומיד. וכשתגדל ועדיין תרצה להיפגש - היא תדע מצויין את ההבדלים. מה קרה לך קלה? את לא חושבת שהיא לא שמה לב שהאמא הביולוגית לא נמצאת בסביבה כשהיא זקוקה לה? גם דליה תשים לב. להערכתי פנינה יהודית ענתה נפלא - אישרה את המידע של רונית וסמכה עליה שתעשה לבד את ההבחנות שלה. אולי אפשר גם לשאול אותה איך היא מרגישה עם כל המשפחה הגדולה הזו שיש לה. כך ניתן יהיה לדעת את רגשותיה גם באשר להורים הביולוגים וגם באשר למשפחה הממשית שלה. מן הסתם זה משהו שפנינה עשתה מזמן. ובקשר לרונית - אולי היא בעצם לא פנינה קטנה. אולי מדובר ביהלום...

 

[דנה666]

מרגליות רבות ../images/Emo23.gif

דיאנה - את צריכה להעביר הרצאות - מה לך ולסיכומים ?

(אני סיימתי להדפיס את התקצירים הקצרים שלי, אבל אנחנו נמתין לסיכומים המעולים של יסמין) אני בטוחה שהיהלום הקטנה מבינה את ההבדלים. אפילו אם היא לא מבטאת את זה כרגע. אפילו אם לשתיים קוראים "אמא". האווירה הנינוחה שמצטיירת, הדיבור בין ביס לביס, בסביבה המשפחתית הרחבה, הבטוחה - כל אלו מאד מאד מרשימים. לדעתי זה סיפור של גזור ושמור.

 

[Kalla]

מה קרה לי? לא יודעת

אולי כדאי לשלוח אותי לפסיכולוג. חשבתי שמותר להביע דעות בפורום גם אם אחרים לא מסכימים איתן. לא קבעתי עובדות, לא מתחתי ביקורת רק שאלתי שאלות והבעתי את דעתי. ואני עדיין חושבת שכשעושים אידיאליזציה של ההורים הביולוגיים, אפילו שברור שהם לא הורים בסטטוס של המאמצים, זה עלול לפגוע בילד בעתיד. מצטערת אם הדעות שלי פוגעות במישהו, אך זו דעתי.

 

[דיאנה*]

קלה סליחה

אוי אוי אוי. הייתי צריכה להכניס קריצה ליד המשפט הטפשי ההוא שלי. את מוכרחה לדעת שאני אוהבת ומעריכה אותך מאוד. בבקשה סלחי לי. בבקשה! אמא שלי תמיד אמרה שיש לי פה גדול מדי. ובאשר לעצם העניין. מסכימה איתך שלא צריך לעשות אידאליזציה של ההורים הביולוגים. כאן בסך הכל הם הוזכרו כהורים. זו לא אידאליזציה. זו האמת הסבוכה של החיים של הילדה (גם זו שלי) והיא מנסה להבין את העניין. זה הכל. ואת יכולה להחזיק בכל דעה שתרצי. הדעות שלך בטח לא פוגעות בי. מצטערת על שפגעתי בך. שולם?

 

[Kalla]

דיאנה יקרה ../images/Emo140.gif../images/Emo24.gif

את יודעת שגם אני אוהבת אותך ומעריכה אותך. אולי בגלל זה נפגעתי יותר ממה שהייתי צריכה על שטות. הייתי צריכה להכיר אותך מספיק טוב בשביל להבין שלא התכוונת למשפט הזה ברצינות. אבל, מה לעשות, ירשתי מאמא שלי את התכונה של להתחמם מהר ולהתקרר עוד יותר מהר. אז גם אני מתנצלת על התגובה המוגזמת. בטח ששולם. וגם אני לעצם העניין - ברגע שמתחילים לדבר על הסבא וסבתא הביולוגיים ועל להגדיר את הצד הביולוגי כמשפחה מבחינתי זה קצת בעייתי כי בלי להתכוון אפילו זה יוצר איזו שהיא תמונה בראש של משפחה חמה, שלמה ואוהבת גם אם מרוחקת ובלתי מושגת לעת עתה. בוודאי שיכול להיות שאני טועה, אני רק בן אדם, אך נדמה לי שבאיזה שהוא מקום, גם אם הילד עצמו לא מודה בזה וגם אם הוא אפילו לא ממש מודע בזה, איפה שהוא בלב, אולי בתת ההכרה, נמצאת לה שם המשפחה החמה הזאת שרק מחכה לאיחוד כדי להיות מושלמת. אני יודעת שזו התמונה שמיד מצטיירת אצלי, אולי לא אצל אחרים. אני שוב מדגישה שזו דעתי. אבל מה היא האמת, לפחות במקרה שלי? אין שום משפחה, לזאת שילדה את דליה לא ממש הזיז ממנה מרגע הלידה, הסבתא וקרובים אחרים לא רצו אותה, אבא בכלל לא ידוע, ועוד פרטים "נחמדים" למכביר על "המשפחה" הנהדרת הזאת. האם זו בכלל משפחה? בעיני לא, זה לא יותר מסתם הריון מקרי שאף אחד לא רצה בו וזה רק מקרה שלא נגמר בהפלה, ולהציג את המעורבים בעניין כמשפחה (ולדעתי אמא, סבא וסבתא אלה הם בהחלט מושגים עם תוכן, שעומד מאחוריהם משהו, והשימוש בהם יוצר ציפיות כלשהן בין אם נרצה או לא נרצה) זו פשוט לא תהיה אמת. כמובן שלכל אחד סיפור משלו ורגשות משלו, ואם מישהו מרגיש אחרת זה בהחלט לגיטימי לחלוטין וכנראה גם מוצדק.

 

[דיאנה*]

היי קלה ../images/Emo9.gif

ירדה לי אבן מהלב. איזה מזל שאת סולחת מהר

. מסכימה איתך מאוד שהרבה פעמים לילדים המאומצים אין משפחה שמחכה להם (אחרת רובם לא היו נמסרים לאימוץ מלכתחילה). יחד עם זאת טבעי שילד יפנטז על משפחה. כרגע רונית מצוייה בשלב שהיא בסך הכל מנסה לארגן לעצמה את האינפורמציה שמתחילה לקבל ממשות לגביה. יש אנשים כאלו, גם אם לא מלאו תפקידם כהלכה. גם אם לא עמדו בציפיות שיש לנו מהורים. בשלב יותר מאוחר (עוד מעט), לאחר שההבנה הזו תתבסס, היא בלאו הכי תתחיל לשאול את עצמה ואת ההורים מדוע נמסרה לאימוץ. אני חושבת שאם נהייה איתה בסבלנות בשלב הזה, היא תשתף אותנו גם בשלב הבא. הסכנה בלשתף את הילד בשלב מוקדם בתחושות שלך (שלך משמע שלנו, של כל אחד מאיתנו) כלפי ההורים הביולוגים היא שהוא יחשוב שעדיף לא לדבר איתך על הדברים. כל מידע בעיתו וכל הבנה בעיתה. ובאשר לפנטזייה על הורה שמחכה - א. נדמה לי שגם על הילד זה מאיים במקצת, לא רק עלינו. עובדה. רונית לא רצה לראות עכשיו את ההורים הביולוגים. היא מחכה שתגדל קצת (ובגיל שבע לגדול זה נצח נצחים). ב. אם אכן תיווצר פנטסייה שכזו, זה בדיוק תהליך האבל שהילד עובר. פרידה מחלום היא לא פשוטה, ולעתים אפילו קשה יותר מפרידה ממשהו שאכן היה שלנו. אני מאמינה שלא ניתן לחסוך לילד את האובדן הזה. וככל שהדבר כואב לי זהו שלב חשוב בהתפתחות של הילד. בקיצור, אני לא מתווכחת איתך על העובדות, רק חושבת שצריך להניח לילדים להגיע אליהן בזמנם, תוך ליווי לא רק של העובדות אלא גם של התחושות.

 

[דנה666]

קלתנו המקסימה ../images/Emo24.gif

ראשית, מן ההבט התיאורטי, אני רוצה לצטט משפט מסיום הרצאתה של ד"ר אביגיל גולומב (ובקרוב - השידור המלא בהפקת יסמין): "לא צריך לעודד פנטזיות, אבל צריך להימנע מלהפריע להן. פנטזיות זה לא חיפוש אחר מציאות. לפנטזיות תפקיד כפנטזיות, והן נושאות אופי אישי ביותר. זהו אחד הדברים היותר אינטימיים של אדם עם עצמו. כאשר מדכאים אפילו פנטזיות, משמע שרמת האיסור היא עצומה, הדיכוי עצום." אני מניחה, שקיימת התפתחות בסיפור האימוץ. קשה לי קצת לראות כיצד ילדה קטנה מאד תוכל לדלג על שלב הפנטזיות הוורודות בסיפור (כגון: אמא, אבא, סבא, סבתא - אבל זה ממש לא חייב להיות פנטזיה כזו). מעבר לכל הדברים המלומדים הנאמרים על פנטזיות, נראה לי גם שיש משהו נוסף מאד חיובי בפיתוח הפנטזיות הוורודות, והוא השילוב של חומרים טובים מן ההווה (החום המשפחתי, הביטחון, האהבה) עם מושגים מעורפלים מן העבר. לדעתי ההדיוטית, השלב הזה של הפנטזיה צריך דווקא להרגיע אותנו, משום שהוא מלמד ש"החומרים הטובים" אופפים את הילדה, וזה עולם המושגים שלה כעת. כאשר הילדה תגדל ותתפתח מעט, אולי היא תתחיל להבחין בסוגים של משפחות שונות משלה. למשל: משפחה חד הורית. לאחר מכן היא תצליח להבין יותר גם את תחילת הסיפור הפרטי שלה, בו אין אבא ביולוגי ידוע. כמובן, אין משמעות הדבר סוף הפנטזיות הוורודות, אלא שינויין. אני לא יודעת איך להמשיך את הדיון מכאן.אני בטח לא באמת יודעת להתייחס לשאלות שהעלת, שהן קשות. מה שאני מנסה לומר, זה שבמהלך השנים צריך להיות מקום גם לאמת אבל גם לפנטזיות. מקומות שונים. פרקטית, אני לא יודעת איך עושים את זה, כמובן.

 

[משתפרת]

Kalla, דעתי כדעתך

בביתנו מדברים על האשה שילדה אותו. הוא יודע היכן נולד, באיזו עיר, כיצד קראו לו כשנולד וכמה פרטים שאנו מכירים מתיק האימוץ. התואר אמא שמור לי. ועם זאת, לפני כשנה, רצה להזכר בשם היולדת ושאל אותי: איך קראו לאמא שלי? כלומר, עמוק בתת ההכרה שלו הוא עדיין חושב על אם ביולוגית. אנחנו ממשיכים לדבר על האישה היולדת בנימה חיובית, שהרי רצתה בטובתו כשמסרה אותו לאימוץ. כשהוא לגמרי מודע למה שהוא אומר, הוא משתמש בביטויים שלנו- האישה שילדה. לגבי הגבר המוליד הוא עדיין לא שאל. בכל זאת יש לו חשיבה משלו, ושם הוא משתמש במילה אמא גם עבור היולדת. ברור גם לו מיהי האם האמיתית, אין כל איום או תחרות על מעמד האם. קל לי לראות זאת, כי בני כבר די גדול- כתה ו´, ותפיסתו והתבטאותו בנושא הרבה יותר ברורות משל ילדים קטנים.

 

[Kalla]

משתפרת, דיאנה, דנה, פנינה, לימור,

ואחרים. קודם כל נתחיל מזה שאני אוהבת את כולכן מאוד. פנינה, אם הרגשת בדבריי איזו שהיא ביקורת על איך שאת מתמודדת עם עניין המשפחה הביולוגית - לא זאת הייתה הכוונה בשום פנים ואופן. הכוונה הייתה להעלות בעקבות הדברים שכתבת דברים שבעיניי בעייתיים ומטרידים אולי הכי הרבה בנושא של האימוץ, ושאני בעצמי עדיין לא יודעת איך "לאכול" אותם. קודם כל נתחיל מהדברים שבהם יש לרובנו הסכמה: אני בעד פתיחות וילדתי כמובן תגדל תמיד בידיעה שהיא מאומצת ושאי שם חיה האשה שילדה אותה. אני גם לא בעד להציג את האם הביולוגית באור שלילי (גם אם במקרים מסוימים זו האמת) כי זה רק יכול לפגוע במאומץ. אני גם בהחלט יודעת שלכל הילדים יש פנטזיות ורודות או אחרות ואין לי כל כוונה לנסות ולמנוע אותן. גם אני הייתי פנטזיונרית לא קטנה בכלל, וזה שלב מאוד חשוב בהתפתחות הרגשית והשכלית של ילד ובהתבגרותו. אין לי ספק שגם דליה תעלה את אותן השאלות ותתנסה באותן הפנטזיות ותזכה ממני להמון תמיכה ואהבה. אני גם מבינה כמובן שרונית המתוקה מבינה את ההבדל בין המשפחה שמגדלת אותה לאיזו משפחה ערטילאית אי שם - מה שכתבתי לפנינה היה מעין הגזמה לצורך חידוד השאלה, שבעיני היא שאלה מאוד חשובה ובעייתית. נקודת המוצא שלי היא שבוודאי אין לקטוע פנטזיות באופן מכוון במתן מידע שלילי שסותר אותן, אך מצד שני אני גם לא מאמינה שצריך לעודד את הפנטזיות במידע שהוא ורוד יותר מהמציאות, שעלול (ואני עדיין חוששת שזה עלול לקרות) ליצור אצל הילד המאומץ איזה שהן אשליות וציפיות לא מציאותיות לגבי טבעם של ההורים הביולוגיים או הקשר איתם בעתיד. הרי רוב הסיכויים, לפחות במקרים כמו שלי, שמעולם לא יהיה כל קשר ושמסע חיפושים כזה עלול רק להוביל לאכזבות מרות. רובכן כתבתן שלדעתכן כאשר הילד יגדל הוא ידע לבד לסנן לעצמו מה נכון ומה לא נכון, למה אפשר לצפות ולמה לא. אולי אתן צודקות, הלוואי ואתן צודקות. אך עדיין זה בדיוק העניין שמטריד אותי. ומה אם בכל זאת ההרגשה הלא טובה שיש לי בקשר לזה תתממש? אולי הילד יגיע לגיל ההתבגרות או הבגרות עם חלומות ורודים ומתוקים ואז פתאום הם יתנגשו לו אל מול המציאות וזה יגרום למשבר קשה בזהות, לאכזבה מרה לכל החיים? אולי יותר קל יהיה להסביר לילד בעדינות ובזהירות כל עוד הוא קטן שלא בטוח שקשר כזה יכול לצאת לפועל? אולי זה ימתן את הציפיות הלא מציאותיות? איך עושים את זה - אני ממש עוד לא יודעת, לא התנסיתי בזה וקשה לי לתאר לעצמי איך זה יהיה ואם זה בכלל אפשרי. זאת הסיבה שאני כל כך מוטרדת מהשאלה ומעלה אותה. אין תשובה קלה וחד משמעית, ולא בטוח שיש תשובה בכלל. אולי אתן יודעות ואולי לא שבעלי לא בקשר עם הוריו מאז שנישאנו והם לא רואים את הנכדים למרות שהם גרים באותה המדינה במרחק שעתיים נסיעה. דן יודע למשל שהוריו של בעלי חיים, אך הוא לא שואל בכלל איפה סבא וסבתא השניים שלו ולמה הוא לא נפגש איתם. הוא גדל רק עם סבים מהצד שלי, ככה הוא רגיל וזה נראה לו טבעי. גם אנחנו לא מדברים איתו, וכשיגיעו השאלות עוד לא יודעים איך נתמודד איתן. זה נכון גם לגבי תום ודליה. לא יודעת אם זה טוב או רע שזה המצב נכון להיום, אך לפעמים נראה לו שעצם זה שהעניין לא מטריד אותו כרגע בכלל ואנחנו לא דואגים להביא את זה לתודעתו יכול להקל עליו להבין את המצב כשיהיה מספיק גדול ממש להתעניין. לא נוצרה אצלו בראש בינתיים תמונה לא מציאותית ורומנטית של סבא וסבתא שיום אחד אולי יכיר ויפגוש. ואולי אני טועה? מכל מקום, נראה לי שזה מצב שקצת דומה לשאלה שבה אני מתלבטת לגבי האימוץ. מקווה שכולנו נמצא את התשובות הנכונות לילדינו ולכל המשפחה.

 

[Solanj]

Kalla - דעתי כדעתך

לדעתי, כל סיפור אימוץ אינו דומה לשני, לכן התגובות, המוסגים, ההתרחשויות יהיו שונות. אני מזדהה לחלוטין עם קלה, - שוב במקרה שלנו!. אנחנו עוד לא הגענו לגיל של שאלות בנושא, אך ברור לי, כי המוסג שלנו יהיה "יולדת" ולא אחר. איך לקרוא לאישה שהסתלקה מבית יולדות יום אחרי לידה ונעלמו עקבותיה מאז? שאף בדתה את שמה? לאיזה מפגש ועם מי אני יכולה להכין את בני? לדעתי, תפקידי כאן לחסוך ממנו (או להמעיט עד כמה שאפשר) את הסבל ואכזבה קשה, אשר עלולים להיות תוצאות היחידות של החיפוש, - למרות, בטוחני, כי הוא יחפש.

 

[דיאנה*]

אמא יולדת שנטשה

סולנז´, דיבור על האם היולדת אין משמעו דווקא הכנה למפגש איתה. גם אם הילד מצפה למפגש. ניתן גם ללוות את הרצון (הטבעי) להיפגש במלים כמו: מאוד היית רוצה להכיר את האמא שילדה אותך (ואם תרצי - את האשה שילדה אותך). זה נותן כבוד לרצון ומאפשר לילד להמשיך לבטא את רגשותיו. ככל שיבטא יותר את רצונותיו וכאביו, כך תוכלי טוב יותר לחבק את הכאבים הללו. בעיני זה חוסך סבל ואכזבות יותר מאשר "קטילה" של האם היולדת. ואולי חשוב שנברר את היחס שלנו לאותה אשה (אמא?) שילדה. גם אם נטשה וגם אם מסרה שם בדוי. יכול להיות שהיא מרשעת נוראית. אבל אני איכשהו לא מאמינה שדברים כאלו נעשים מאטימות. יכול להיות גם שעומד שם סיפור קשה של כאב, של תחושה של חוסר אונים וחוסר ברירה. יכול להיות שמדובר בנערה או באישה שמפחדת מאוד שהחברה מסביבה תשפוט אותה בדיוק כפי שאנחנו כאן שופטים אותה. ולכן, מחוסר ברירה לא השאירה עקבות. יכול להיות שמדובר במישהי שנשאה חלק גדול של הריונה בהסתר ועתה היא ממשיכה להסתיר כדי לא להסתכן באות קלון נוראית. אלו נשים שחיות במצבים אחרים, בסביבה אחרת, בקשיים נוראיים. גם עליהן הריון אינו עובר כאילו כלום. הסתרת השם, העלמות אינם מעידים על חוסר רגשות כלפי הילוד. הם מעידים על פחד גדול ונורא. הכרתי פעם נערה שמסרה את בנה לאימוץ, לאחר שהסתירה מן הסביבה את הריונה במשך תקופה ארוכה ארוכה. שוחחתי איתה רבות לאחר המסירה לאימוץ. מסיבות ברורות לא אכתוב כאן את סיפורה. לו היתה יולדת בארץ אחרת היתה גם היא וודאי נעלמת מבלי להשאיר עקבות. את הכאב שלה איני מאחלת לאיש בעולם. ודבר אחרון. אני מסתכלת בעיניה של בתי ויודעת שההורים שילדו אותה והביאו אותה לעולם - מוכרח שיהיה בהם משהו טוב. הם אלו שנתנו לה את העינים המביעות הללו. אני זו שזוכה להביט בהם כל יום. אני שם כדי לראות את החיוך בבוקר ובערב. אני זו שמנגבת את הדמעות כשהן צצות. אני זו שזכיתי לגדל אותה. וממקום זה של בעלות על הזכייה אני מרשה לעצמי לחבק בלבי את האם שילדה ולא יכלה להינות מאושר הרגשות שבעיניה של בתי.

 

[Kalla]

היחס להורים ביולוגיים

אני יודעת שזה מאוד לא פופולרי מה שאני כותבת כעת וגם ככה נראה לי שקוממתי נגדי את חלקכם בדברים שכתבתי עד כה, אבל ככה אני מרגישה ואני לא מתכוונת להסתיר זאת: נכון שיש הורים ביולוגיים שנאלצו למסור את ילדיהם לאימוץ בגלל בעיות שלא ניתן היה לחזות ולמנוע אותן, בגלל מצב נורא שאליו נקלעו שלא באשמתם או טעות חד פעמית שאת תוצאותיה לא ציפו מראש. אני מרחמת על הורים כאלה, מכבדת אותם ואת מצבם ומאחלת להם כל טוב שבעולם, ובעיקר שימצאו את הדרך לחיות עם מצבם ואף לבנות לעצמם חיים בעלי משמעות. מה שאני כותבת לא מתייחס אליהם כלל. אבל אני יודעת שיש הורים ביולוגיים שילדיהם נמסרים לאימוץ בגלל חוסר אחריות, חוסר אכפתיות, חוסר הגינות וחוסר אנושיות. אמא של דליה, לעניות דעתי, הייתה אמא כזאת. היא נכנסה להריון אחד אחרי השני, כל פעם עם גבר אחר, למרות שכבר ידעה מניסיונה האישי והעשיר מה יהיו התוצאות. לאחר שויתרה על ילדתה והביעה רצון שהיא תמסר להשגחת המדינה ולאימוץ ולא התעניינה בשלומה אפילו פעם אחת, היא ומשפחתה עשו הכל כדי להקשות על שירותי הרווחה להפוך את הילדה לזכאית לאימוץ. ולא בגלל שרצו את הילדה לעצמם או התחרטו - אלא כי לא היה מספיק אכפת להם מהילדה אפילו בשביל לעשות את המינימום שבמינימום כדי לסייע לה ולתת לה אפשרות לגדול במשפחה חמה ואוהבת. הם אותרו (בקושי) ונשאלו מספר פעמים אם הם רוצים את הילדה או לפחות להיות איתה בקשר בבית הילדים - אך לא הביעו כל עניין. מצד שני, כאשר נדרשה חתימתם כדי להשלים את תהליך הפיכתה של דליה לברת אימוץ - הם לא מצאו את הזמן כדי לעשות זאת ובגללם כל העסק נדחה בכמה חודשים. הם כל פעם הבטיחו, וכל פעם לא קיימו, הדודה (היחידה שטרחה להגיע אחרי בקשות חוזרות ונשנות) הגיעה שיכורה כלוט לבית הילדים ולא הייתה מסוגלת להבין מה רוצים ממנה והבטיחה לבוא פעם אחרת, וכמובן שלא באה. אנחנו שמענו את הסיפור פעמים רבות בבית הילדים ואח"כ גם במשפט והוא נשמע הרבה יותר מזעזע ממה שאני מתארת כרגע. ויש עוד המון סיפורים כאלה או גרועים אף יותר. יש גם סיפורים של אמהות שמוכרות את ילדיהן לכל המרבה במחיר או שהורגות או מנסות להרוג את תינוקותיהם מיד לאחר הלידה או בשלב מאוחר יותר כי הם מפריעים להן לחיות. אני כבר לא מדברת על האבות, שלמרות שלחלקם יודע על ההריון, מתנערים לחלוטין מכל אחריות כלפי היולדת והתינוק. וזאת הסיבה שאין בי כל חמלה או סימטיה להורים הביולוגיים של דליה. ואני גם לא מסוגלת להגיד שבזכותם יש לי את דליה, כי זאת לא הייתה כוונתם כשילדו אותה - היא נמסרה לידיי למרות חוסר המעש וחוסר האכפתיות שלהם. אף אחד לא יוכל לפצות אותה אף פעם על השנה שהיא עברה בבית הילדים. זה נכון שמי שמאמץ מודה כביכול למולידים על כך שבזכותם ניתן היה לאמצם. אבל תחשבו על מה אנחנו מודים - על זה שיש ילדים אומללים ונטושים, ועוד באיזו צורה!!! עם כל ההבנה שלי לרצון האנשים (כולל שלי) לאמץ, שיהיה להם ילד משלהם - טובת הילד קודמת לכל. הלוואי והיו פחות ילדים ברי אימוץ בעולם, הלוואי והיו אלה רק מקרים של חו"ח מות ההורים או הסיבות שמניתי בהתחלה. ברור שמקרים כאלה תמיד יהיו. אבל למלא את העולם בילדים נטושים המשוועים לחום ואהבה, ולפעמים אפילו לקורת גג ותנאי מחיה בסיסיים, רק בגלל חוסר אחריות ואכפתיות - בעיניי זה זוועתי, אכזרי, נורא, לא אנושי! אין לי בלב כל סימפטיה, כבוד, חמלה או רצון טוב כלפי אנשים כאלה שמשחקים בחייהם של יצורים קטנים וחסרי ישע, ואני לא מתכוונת להיות פוליטיקלי קורקט ולהעמיד פנים כאילו יש לי. אני מאמינה, לצערי, שיש בעולם אנשים שלא ראויים ליחס כזה ממני. אני עדיין לא יודעת איך אספר לדליה על אמה הביולוגית, אבל אני כבר יודעת מראש שיהיה לי מאוד קשה לעשות את זה בלי שהילדה תרגיש מה אני באמת מרגישה כלפיה. את המאמץ אני אעשה למען דליה ולא למען אמה, איפה שלא תהיה. מצד שני, ברור שלא ארצה לעודד מחשבות לא מציאותיות מוגזמות גם לכוון החיובי. איך אעשה זאת, איך אמצא את האיזון, בלי להיות צבועה עם עצמי או איתה - כרגע עוד אין לי מושג. מקווה שכאשר אגיע לגשר - אעבור אותו.

 

[שלומית 0710]

קלה

כעת, כשעשית את ההבחנה, אני בהחלט מתחברת לדברייך. העלית דילמה לא פשוטה כלל בצורה בה תספרי לדליה על משפחתה הביולוגית. כמו כן העלית סימן שאלה לא קטן "על מה אנחנו מודים? -על זה שיש ילדים אומללים ונטושים". נכון- קשה להודות לאם כזו- אבל יחד עם זאת היא זו שהעניקה לביתך את חייה- גם אם היא לא ממש התכוונה לכך ומדברייך משתמע שלא התכוונה גם שתקבל איכות חייה כפי שהיא מקבלת אצלך- ואני כמובן לא מדברת רק על איכות חיים חומרית אלא בעיקר על החום, האהבה והקבלה.

 

[דנה666]

קלה אהובה,

אישה ישרה ואמיצה שכמוך. אני לא חושבת שאת באמת קוממת מישהו נגדך (אני חייבת לומר רגע משהו ממש

: תראו איך הטרנדים משתנים במהירות כל-כך רבה; את פתחת עכשיו קצת בעמדת מגננה רק משום שאת לא מסוגלת לחבק בליבך את האם הביולוגית. והנה לפני זמן ממש לא רב, מיכלי שלנו ניהלה מלחמות עולם נגד כל העולם ואשתו (בעיקר אשתו, כנראה) על עצם הרעיון להתייחס לאם הביולוגית - ור´ ההודעות של מיכל בעניין מכתבה של לסטה וההודעה הקודמת. מוזרות דרכי העולם, ויותר דרכינו, לא ?). אני שותפה למצוקה שלך. מאז תחילת השרשור הזה, אני לא ממש מוצאת מנוח, והשאלה שלך, ושאלות שמתעוררות במצבים דומים או קשים יותר, לא עוזבות אותי. כתבתי בתגובה למטה (למכתב של לסטה), שהרעיון של אם ביולוגית תומכת כל-כך קסם לי, שמאותו רגע אימצתי אותה אל לבי וקשה לי לבנות דמות של אם אחרת. אבל כן. קיימות גם הרבה דמויות אחרות. קלה אהובה, אני מדברת איתך בפתיחות, כמו שאת מדברת, וכמו שמגיע לך - שכן את חזקה וחכמה ובטח יכולה לענות לי ולכל אחד על כל דבר: ראשית, האם הביולוגית של דליה לא נשמעת לי ממש כמו מרשעת. היא נשמעת לי לקוחה מהמחזה שטרם נכתב על אומללי החיים של דורנו, שאין להם כל מוצא בחייהם אלא להימלט לתוך אדי אלכוהול וחוסר מעש. אני מסכימה איתך, אהובה, כמובן, שהתנהגותה מאד מאד מרגיזה. שקשה לסלוח לה. כן, ההתנהגות שלה ושל בני משפחתה איומה. אבל - קשה לי לקבל את זה שהם עשו זאת מרוע. מאטימות לב - אולי. אבל זאת אטימות לבם של האומללים, שחייבים היו, כנראה, לאטום את לבם כדרך של התמודדות, כי הסבל מסביב, ובעיקר הסבל הפרטי קשה מנשוא. אז כן, הדרכים הללו הובילו לאדישות פוגענית מאד. וכאשר רואים את דליה נגד עיננו, זה בלתי נתפש בכלל. אבל הם לא ראו את דליה נגד עיניהם, כנראה. את שופטת אותם, אני חושבת, בסטנדרטים שלך. יש הרבה אנשים, יקירה, שמרוב שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ודאי שאינם יכולים לראות את הזולת. אמא של דליה נשמעת כמו אישה כזו. אני לא מאמינה שהיא נהנית כל פעם לעבור הריון וללדת. החיים שלה נשמעים חיים שאי אפשר אפילו לתכנן בהם סנטימטר אחד מראש. המושג "הגינות" לא ממש יכול להכנס לחיים האלה. "הגינות" היא מצרך לא זול. אני לא ממעיטה בערך הפגיעה שגרמה התנהגותם. חלילה. אבל זה לא רוע, אני חושבת. הסיפור של דליה נורא. אני בוכה כשאני קוראת אותו. קלה שלנו, זה מטען מאד מאד כבד שאת נושאת כרגע בשביל כולכם, בעוד דליה המהממת מהדסת לה בכיף על נעלי הקסם הצבעוניות והמזמרות. זה חלק מהכאב הפרטי שלך, שכרוך באימוץ. ואנחנו יודעות שיש באימוץ הרבה כאב. רק שבדרך כלל אפילו אנחנו מתקשות לדבר על זה. ואת עושה את זה באומץ נערץ. מנקודת המבט שלך, כאשר בזוית העין את מתבוננת באוצר הקסום הזה שלך, אני מבינה אותך לחלוטין. זה מוציא מהדעת איך אפשר להתייחס כך, ובעיקר כשמדובר בילדה שלך, ביצור היפיפה הפעוט הזה, שכל מה שאנחנו רוצים זה להגן עליו. אין בליבי אלא הרבה הבנה למצבך. את צודקת: את לא צריכה להודות לאישה הזאת. היא אולי יום אחד, אם אדי האלכוהול יתאדו, תודה לך. כן, אני לא חושבת שהאישה שילדה את דליה צריכה לעניין אותך. רק דליה. ובשביל דליה, אהובה, אני כן חושבת שאת צריכה לעשות מאמצים בליבך לגלות חמלה לאותה אישה. לנסות כן למצוא איזה מקום קטן בך, שיודע מה זה חוסר אונים, אשר מוביל לחוסר אחריות. מהמקום הקטן הזה, ורק בשביל דליה, אני חושבת שאת צריכה ליצור את הקשר שלך אל אותה אישה. ולא - אני לא חושבת שייצא ממך בעתיד משהו שיעודד אצל דליה פנטזיות ורודות על מפגש עם אמא מיתולוגית. לא חושבת שיש סיכוי כזה. אבל אם ייצא ממך משהו שמוכן לקבל את האישה הזאת, אני חושבת שכן תוכלי אולי אולי לחסוך מדליה כאב ובעיקר בעיקר בדידות. אני לא סיימתי עם הנושא הזה. הוא מאד מטריד אותי. אני חושבת שאני אכתוב על זה עוד. לא על דליה ועליך. על סוגי אמהות אחרות, ועל היחס שלי אליהן. אני מתנצלת מאד, יקרה, אם אני מכאיבה, או אם דברי לא מתאימים או מוגזמים.

 

[Kalla]

דנה מתוקה!

אני כל פעם נדהמת ומתרגשת מחדש מתשובותייך הרגישות והאינטלגנטיות. קודם כל, כל מה שאמרת נכון לגבי המצבים שתיארת. את צודקת שלפעמים מצב חיצוני שלא בשליטת האדם גורם לו לאבד שלא באשמתו כל צלם אנוש. אם הייתי חושבת שזה מה שקרה לאמא הביולוגית של דליה - לא הייתי כותבת עליה כפי שכתבתי. אבל מכל המידע שהגיע אלינו, זה ממש לא המצב. היא לא איזו בחורה מסכנה, בורה, בודדה ועלובה שזרוקה ברחובות ואין לה ממה לחיות. ברור שהיא לא עשירה, אך היא גם לא ממש ענייה. היא גרה עם החבר ה- X במספר שלה אצל הוריה. משפחת הוריה אמנם לא מ"החברה הגבוהה", אך היא בהחלט משפחה מתפקדת ולא רעבה ללחם. בעיית השכרות אינה בעייה כלל משפחתית, אלא רק של הדודה. אחותה של האם הביולוגית לומדת באוניברסיטה ואלה שפגשו את האם ואת אחותה מספרים עליה שהן נשים שנראות ומתנהגות בצורה אינטלגנטית, תרבותית, לבושות טוב מאוד, מאופרות ומטופחות ובטח לא אלכוהוליסטיות. לפי מה שסיפרו לי, זה בהחלט לא אישה שמיואשת מהחיים או לא יודעת להבחין בין טוב לרע בגלל הנסיבות האומללות והלא אנושיות שבהן גדלה. זו פשוט אישה שהקדימויות המוסריות שלה ושל משפחתה מאוד מוטלות בספק. למשל, דליה היא תוצאה של יחסיה של אותה האישה עם גבר אחר ולא החבר שהיא גרה איתו כרגע, והיה לה יותר חשוב שהחבר הנוכחי יסכים לגור איתה מאשר לשמור את הילדה. אני בהחלט עדיין מאמינה שלא כל האנשים בעולם טובים וראויים לרחמים ולהבנה. בלי לנקוב בשמות, מספיק להסתכל מסביב על העולם גם היום, וגם נגיד לפני כמה עשרות שנים כדי להבין שיש רוע צרוף וחסר הצדקה בעולם. זה מצער מאוד שכתוצאה מכך נפגעים תינוקות וילדים חסרי ישע. אבל לדעתי אין סליחה ומחילה לאדם שיש לו ברירה, ולו הקטנה ביותר, והוא בכל זאת בוחר לנהוג בדרך הכי פחות אחראית, מוסרית והומנית.

 

[English]

קלה, את שופטת אותה לפי המוסר שלנו

ולא תמיד זה נכון. קודם כל, מבחינת מה שהמדינה נותנת. בחלק מארצות המוצא של ילדינו אמצעי מניעה אינם תמיד זמינים, ואין הפלות חוקיות. מי שהורגלה מתקופת הסובייטים להפלות כדרך חיים (זה היה אמצעי המניעה הנפוץ) התקשתה אולי להפנים את עניין המניעה. יכול להיות שהיחס שם לילד לא מתוכנן שונה משלנו. אני לא באה לרגע להצדיק את הנטישה, אבל אני חושבת שלא את כל הנסיבות של האנשים האלו אנחנו מסוגלים להבין, אפילו שלכאורה אנחנו מתרבות דומה. בעניין הויתור על הילדה, לא יודעת מה קרה שם ואולי את צודקת וזו אטימות גדולה, אבל יכולות להיות עוד אפשרויות: בושה, בעיה עם הגבר הנוכחי בחייה (כמו אמהות ביולוגיות בארץ שבנו חיים חדשים ולא מעונינות להפגיש בין הילד למשפחה החדשה), חוסר כסף לחלק מההליכים החוקיים. קלה, את לא צריכה לאהוב אותם, אבל למען דליה כדאי אולי לחפש נסיבות מקילות שיעזרו להרגיש קצת חמלה כלפיהם. כשהצטרפתי לפורום לפני כמה שנים, הסתובבתי בהרגשה די דומה לשלך. חשתי יותר בוז מחמלה לאנשים האלו, ושמחתי מאד בכך שהם בארץ לא הכי נגישה ונהגתי להגיד שמבחינתי הם סיימו את תפקידם ברגע שויתרו על בנם והוא הפך לבננו. תוך שמיעת דעות שונות בפורום התחלתי לשנות את היחס במחשבות שלי עליהם. התחלתי גם להבין איזה משקל יהיה לאנשים האלו בחיי ילדי, איזה חלק מהאני של ילדי, מהמחשבות שלהם המשפחה הביולוגית תתפוס. התחלתי לחפש בהתחלה סיבות אפשריות למעשים שלהם, בעיקר כדי שאוכל להציע לילדי כמה הסברים. ותוך כדי זה התחלתי גם קצת פחות לשפוט אותם ויותר לרחם עליהם. באופן אישי אני שמחה שזה התהליך שאני עוברת כי כך אוכל להעביר לילדי את הסיפור באורח פחות שיפוטי שיהיה להם יותר נוח לקבל. אני לא מתכוונת לייפות להם את המציאות אבל בטוח שחלק מהפרטים אשמיט מהסיפור (אני מניחה שבמקרה שלך הייתי מעיפה מהסיפור את הדודה השתויה, היא לא תורמת כלום לדליה), ואשתדל שילדי לא יבוזו לאנשים שהביאו אותם לעולם, כדי שזה לא יקרין עליהם עצמם כלום. וקלה - זו כמובן דרכי האישית ואת עוררת אותי לחשוב תוך כדי כתיבה. אין פה כוונה לבקר אותך אלא בעיקר להשוות דרכים שונות של גישה.