הקפיטליזם הפסיד

[ניעו]

טוב, תראי...

הכל הלו חתרנות מודרניסטית תחת הפומו.. מה שאני פוגש כן זה את ייצוגי ייצוגיך - טיפוגרפיה אחידה שהיא ייצוג של מחשבתך (אבל לא כתב ידך), אייקונים שנקבעו על ידי גרפיקאים של תפוז, שהם השערות על הדרך בה אנשים מעונינים לייצג באמצעות ציורון את מצב רוחם או רגשותיהם (איפה איפה אפלטון). יותר גרוע מזה, הפרשנות שלי את ייצוגי הייצוגים מייצגת אולי אותי ובוודאי לא אותך. כך, שבעקרון אני בחוויה פומוית ביחסי הייצוגיים אתך. ואני, שמרן שכמוני מעוניין למצוא את המקור. לא שבוודאות המקור אכן יהא המקור, שהרי ברור שכאשר אפגוש אותך, הפרשנות שלי את הייצוגים הגופניים, המילוליים, הווקאליים, הצבעוניים והאחרים שלך תהא תקפה ומשמעותית לא פחות מהפרשנות שלך את הייצוגים של עצמך. אבל - יש שם משהו בחוץ, או איך זה משפט המחץ של תיקי X. אז אני מעוניין לפגוש את "המישהי". חוץ מזה - מה´כפת לך?

 

[נוסעת סמוייה]

The Truth is Out There

האמת היא אי-שם... כלומר, לא בהכרח תפגוש אותה, את האמת, כאשר תפגוש אותי. נו, אז לא כדאי שנשאיר את זה כחוויה פומויית בלבד? ככה, לפחות, אתה יכול לפנטז אותי כמיי ווסט הישראלית...

בלאו הכי לא תפגוש את המקור (אם אכן יש דבר כזה, "אני" מקורי), לפחות לא מבחינת התנהגות ודיבור טבעיים, חפים ממתח. אולי דווקא פה מתבטא "אני" אמיתי יותר, מ"האני" שב"חיים האמיתיים"? טוב, אני מניחה שניפגש, זה בלתי נמנע (גם אני סקרנית לאללה...

). (וגם מאוד משעשע לדמיין את גופמן מדמיין את הפגישה בינינו...)

 

[ניעו]

מגיע לי

מרוב שאני מדבר על עצמי אני שוכח את מה שאני אומר... הכל בגלל אמא שלי הג´ינג´ית - היא דחפה אותי לבלונדיות, כי ג´ינג´יות.. נו .. אופי ג´ינג´י עם ג´ינג´ית=משפחה איטלקית.

 

[נוסעת סמוייה]

מה שאתה קורא לו "8 שעות טלוויזיה"

הוא גם ייצוג של פנאי, ולא הפנאי עצמו. וגרוע מכך - זה גם מה שגורם לך (ולנו) לרצות להיות משועבד...

 

[ניעו]

אלא מה -

נפלת במלכודת הניסוחית בוודאי "8 שעות טלוויזיה" זה ייצוג של הפנאי, ו"באפי" זה הפנאי עצמו, אבל כאן בהודעה - זה ייצוג של הפנאי. חוץ מזה, זה לא פייר, כבר השתמשת בז´יז´ק....

 

[נוסעת סמוייה]

איפה ומתי

השתמשתי בז´יז´ק? "באפי" זה לא הפנאי עצמו. זו (וכל שאר התרבות הצרכנית שלנו) הדרך בה משעבדים אותנו.

 

[ניעו]

משעבדים אותנו?

כלומר, אי אפשר לכבות את המכשיר ההוא? לא להדליק את המחשב? אני מסכים שכל עוד עבודה היא למטרות פרנסה, וטורחים מאוד שנעבוד קשה עבור מעט שכר, זה מצב של שעבוד.. אבל...

 

[נוסעת סמוייה]

לא התכוונתי לומר, שעבודה לשם פרנסה

היא שעבוד. בכלל לא. התכוונתי דווקא לפנאי. ממלאים לנו את הפנאי בדברים שמרדימים אותנו, את העירנות שלנו, את האפשרות לחשוב, לרצות למרוד. יש לנו טלוויזיה, מחשב, ושאר מוצרי צריכה. אנחנו מרוצים מכך, שיש לנו מה שאנחנו (כביכול) רוצים, נדמה לנו שאנחנו חופשיים, שולטים בחיינו. אבל התודעה שלנו משועבדת, מורדמת, ולכן אין לנו את הצורך למרוד. שעבוד מתוחכם להפליא, לא?

 

[ניעו]

לא מקבל את הניתוח שלך

והנה קראתי את הראיון של ז´יז´ק בידיעות, ושם הוא מביא כדוגמה את האמריקאי ששוקל 200 קג´ ותובע את חברת ההמבורגרים על כך.. מסקנתו - העברת האחריות לאחר. וזה הניתוח שלך. אף אחד, בחיי, אף אחד לא כופה עליך לרכוש טלוויזיה, רדיו או מחשב. אפילו ספרים אינך חייבת לרכוש. (בינינו - ברגע שנפסיק לרכוש את כל המוצרים החשמליים האלה, יהיה לנו פתאום יותר כסף) פנאי הוא הזמן שלך, ואת צריכה ליצור אותו כאוות נפשך. ממש לא יכול לקבל את הטענה הזאת שלך.

 

[נוסעת סמוייה]

אנסה להסביר:

ברור שאף אחד לא מכוון אקדח לראשי וכופה עליי לרכוש מוצרי צריכה. אבל אני תוצר של תרבות הצריכה. אני מזהה הנאה (ועוד דברים רבים אחרים) עם צריכה. אני יכולה לשאול ספרים בספרייה, אבל אני מעדיפה לרכוש אותם. אני לא יכולה לדמיין את חיי ללא מחשב וללא אינטרנט. מאמר מעניין בקישור הזה: "גמדים קטנים ושליטה מוחית: הפרסום ומבקריו" מאת הלן ארווינג [בקישור מובא תרגום של המאמר, שפורסם ב- Continuum: כתב-העת האוסטרלי לתקשורת ותרבות, כרך 4, חוברת מס´2 (1991), בעריכת ג´ון הרטלי]. כמה קטעים מעניינים מהמאמר: "חיבורו של סטיוארט איוון, ´קברניטי התודעה´, (9) מהווה דוגמה קלאסית לדיון מנקודת המבט של השמאל בתפקיד האידאולוגי של הפרסום, מתוך הנחה שהמפרסמים קיבלו החלטה מכוונת, שאף נודף ממנה ריח של קנוניה, להשתמש בפרסומות בדרך זו. איוון מאתר את השינוי שחל בטכניקת הפרסום עוד בתקופה מוקדמת יותר מזו שבה בחר פקארד; הוא טוען כי המפרסמים החליטו עוד בשנות העשרים להשתמש בפרסומות כדי להרדים את המוני הפועלים בתעשייה, שלא היה ניתן עוד לשלוט בהם באמצעות המשמעת הנהוגה במפעלים. המפרסמים שילבו בתכני הפרסום את המסר האידאולוגי לפיו צריכה משולה לחירות, ובני אדם חופשיים מוצאים זהות וחירות במוצרים שהם צורכים. באמצעות השימוש בתובנות פסיכולוגיות על טבע האדם (ובמיוחד הנטייה לקונפורמיות חברתית), בוצע ´שינוי מכוון בכלכלה הנפשית´ של הקפיטליזם. היתה זו המהלומה המכרעת שאיפשרה את הצלחת ההגמוניה הבורגנית במאה העשרים. מכאן ואילך, ההמונים לא יהיו מסוגלים עוד להכיר באומללותם, בעובדה שאינם נהנים מחירות אמיתית". [...] "רבים הניחו שיצירת צרכים ורצונות ´מזויפים´ היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו פועלת המניפולציה הפרסומית. בתקופה שלאחר המלחמה, הרברט מרקוזה הוא כמובן ההוגה הבולט ביותר מגישה זו. מרקוזה ייחס ´חשיבות רבה מאד´ לחיבורו של ואנס פקארד. הוא דן (וסבר שפקארד תרם באופן משמעותי להבנת הנושא) באופן שבו אנשים השתכנעו להאמין שהם שבעי רצון בעולם שאיננו משביע רצון מנקודת מבט אובייקטיבית , ושהתוצאה הסופית היא מצב של ´אופוריה בתוך אומללות´". [...] "המאמר הנוכחי מבוסס על הטיעון ההפוך, כי אנשים אינם יוצרים את עצמם, כי הם נולדים לתוך מערכות תרבותיות שמשקפות בחלקן את היחסים החברתיים והכלכליים הדומיננטיים, ובחלקם עוד דברים רבים אחרים; אורח החשיבה שלהם מתעצב על ידי הנסיבות התרבותיות והחברתיות המסוימות בהן הם מוצאים את עצמם, אך הם אינם יוצרים אותן בעצמן, וכמו כן, מעולם לא היתה תקופה ´אותנטית´ (טרום-צרכנית) שבה עשו זאת". האם אני יכולה לייצר את הפנאי שלי כאוות נפשי? כן ולא. כן - כי אני בוחרת מה לעשות. לא ממש - כי האינוונטר שלי דיי מוגבל (גם האינוונטר של הדמיון ושל הרצונות המודעים).

 

[גופמן]

סבל

אם כך לא נותר לנו אלא לסבול. שכן אם אנחנו נהנים זה בגלל שחינכו אותנו להנות. כל שצריך זה למרוד. אולם גם הצורך במרידה הוא משהו שמחנכים אליו, ראה הכישלון הנוראי של בני הטפשעשרה שאיש לא מתיחס למרידתם. פחות או יותר אי אפשר לנצח בתפיסה הזו. אני מעדיף לטעון שמותר להנות. גם מטלויזיה. ואפילו אם זה משעבד, ברצוני להזכיר לך שביכולתי לקרוא את הטקסט באופן בו אני רוצה לקרוא אותו ובכך אני יכול למרוד בקריאת הטקסט.

 

[ניעו]

מצטרף

מהו מרד? זו לא שאלה פוסטמודרניסטית, זו אפילו לא שאלה מודרנית זו שאלה עקרונית, לדעתי, שמלווה את האדם מאז החל לחיות בקבוצות. הרי די ברור שמרד מחוייב להיות כנגד דבר-מה. הבעיה, שרבים נוטים להצביע עליה, שבתרבות בה אנו חיים, המרד מוכל בתוך התרבות עצמה, כעוד אמצעי ל"פיתוח המערכת", וזו אגב גישה מודרנית מאוד. האם ה-פומו הוא סוג של מרד? אם אנחנו מקבלים את הטענה שהפומו אינו "נגד" אלא הוא סוג של "צירוף, חיבור, עריכה" הרי הוא סוג של מרד, כיוון שהמודרניזם, כפי שנטען פה, הוא תרבות המזהה "קטבים", ניגודים (אישית אני חושב, שהדיאלקטיקה, שאף היא חלק מהותי במודרניזם מבטלת את המסקנה שמודרניזם הוא במהותו בינארי). אינני מסתייג מהטענה שהאדם הוא תוצר של אינדוקטרינציה וסוציאליזציה אלימות, אבל גישה מסוג זה, אשר אינה מסוגלת לקבל את היכולת של אדם לחשיבה "מטא-לשונית, מטא-תרבותית" וכו´ היא גישה דטרמיניסטית.

 

[נוסעת סמוייה]

סיבכתם אותי.

גישה דטרמיניסטית - זה משהו שממש לא מייצג אותי. ההיפך המוחלט הוא הנכון. בוודאי שלאדם יש יכולות רבות. אלא, שלדעתי, אצל מרבית האנשים, יכולות אלה מורדמות. לא דיברתי על היעדר או על חוסר יכולת, אלא על הרדמה. וכמו שאמרת, זה לא קשור לנושא הפורום.

 

[נוסעת סמוייה]

לדעתי, הפוסטמודרניזם אינו מרד,

כיוון שהוא צמח בעולם האקדמי, היישר מהממסד. לטעמי, יש בו איזו הצטעצעות, איזה פינוק.

 

[ניעו]

צמיחה של דבר התוך הממסד

אינה אומרת שאינו מרד... אבל, אני מסכים אתך, לגבי אי היות הפומו מרד.

 

[נוסעת סמוייה]

אתה מסכים איתי,

שהפומו אינו מרד, בגלל סיבות אחרות משלי, נדמה לי. אתה מתייחס להגדרת הפומו את עצמו כהרחבה וכד´, ולכן הוא אינו מרד. או שאני טועה?

 

[ניעו]

אני חושב, שמכל הטקסטים

של הפומו ועל הפומו, הדבר היחיד שהצלחתי להבין במלאות הוא שהפומו אכן "עריכה, צירוף, עיצוב מחדש". אני חושב שהפומו לא מורד במודרניזם, לצערי, אני חושש שהוא לא מורד ממש בכלום.

 

[נוסעת סמוייה]

לי זה נראה כמו מתן שם חדש,

ועאלק מעורר רושם, לדברים שתמיד נעשו. אולי בגלל זה גם כל הטקסטים הסתומים והבלתי קריאים שלהם. והכי קל להגיד, שאם הקורא לא מבין - הקורא אשם. והכי עצוב, שיש אנשים שבאמת מאמינים בזה (ראה תגובה מס´ 7 ל"קצת דקונסטרוקציה על הבוקר") . זה מתחיל להיראות כמו קנוניה של אנשי אקדמיה, שרצו לחדש אבל לא היה להם מה, אז הם המציאו שמות חדשים לדברים ישנים. או יותר גרוע: דרך מקורית לסחוט תקציבי מחקר ומשרות הוראה באוניברסיטה.

 

[גופמן]

קנוניה

אוי ויי. אוי ויי. יותר מדי תיקים באפילה. קשה לי להאמין שזה רק "מתחיל" להיראות כקנוניה. שכן, לכי עם ההיגיון של הפומו ותביני שאין דבר רחוק יותר מפומו ותקציבי מחקר. הרי הפומו בעיקרו חותר תחת השיח המדעי - מודרני. הוא מרוקן את שיטות המחקר המקובלות כשיטות ליצירת טקסטים ולא להכרת העולם. אז במת. צר לי, דומני שמישהו כבר טען זאת שהפומו עוזר לאנשים לקרירה, בייחוד באקדמיה. טענה דבילית וטפשית. הפומו הוא כת נרדפת באקדמיה, ובצדק מבחינתה האקדמיה. דרידה כבר לפחות שלוש שנים בלא באופנה ומן הראוי לא להזכיר אותו. השאר בלתי קרואים ולא ראויים. אז במת. כתיבה אגב כמו של דרידה לעיתים די נדירות נעשתה בייחוד בתוך האוניברסיטה, היא בטח לא מוכרת, ובודאי שלא היתה לה השפעה כמו שלו. אז במת. יש חדש בפומו. התפיסה המרכזית חדשה. אגב, גם חלקים ניכרים בפילוסופיה לא מובנים לחלקים ניכרים מהאנושות, וכנ"ל גם חלקים מתורת הזן, המדיטציה, וכו´ האם תטעני שגם הם המצאה של האקדמיה כדי להשיג תקציבי מחקר? לסיכום, זוהי טענה גרועה יותר מאד הומינום.

 

[ניעו]

אוקיי, מכל המלל שכתבת משפט אחד

"הרי הפומו בעיקרו חותר תחת השיח המדעי - מודרני. הוא מרוקן את שיטות המחקר המקובלות כשיטות ליצירת טקסטים ולא להכרת העולם." - קיצוני, קיצוני מאוד. הנדסה גנטית - שיטה ריקה ליצירת טקסטים חקר חלקיקים קטנים - שיטה ריקה ליצירת טקסטים אתנו-מתמטיקה - אלא מה... חוזק חומרים, תורת המתכות , חקר אקלים - הכל שיטות ריקות ליצירת טקסטים. אני גליתי לתדהמתי הרבה שבאפריקה גילו שיטה חדשה לבנות גורדי-שחקים באמצעות קש. גופמן - אני מוכן להסתפק בכך שהפומו מעורר שאלות אמיתיות בתחום ההומניסטיקה, אבל מכאן ועד....