תודה, והסתייגות
התודה יועדה על מיקוד תשומת הלב שלי בענין הספרים. "הילה" איננה רק ענין של אמונה (אם בכלל) לדעתי זה קשור להמון המון כסף, אגב. אבל בנימין בכלל לא התעסק בשאלות כלכליות, אלא עניין אותו, באמת ובתמים היחס הדיאלקטי - המתוח בין יצירה "חד פעמית", שאין אפשרות לשעתק אותה (כגון: פסל, ציור) לבין יצירת אומנות שבמהותה נתנת לשיעתוק כמעט אינסופי. אני חושב שאלה שאלות אמיתיות מאוד, בתחום האומנות, במיוחד עם חדירת האומנויות החדשות כגון: צילום, קולנוע ו-ארטווידיאו - למשל. בענין מקוריות - יש משהו שונה ביחס של האומן אל אומנותו. אומן מודרניסט, וכמובן קודמיו חיפש את האמירה ה"מקורית" שמעולם לא נאמרה לפניו. (התעסקות באינטרטקסטואליות כאמצעי לפיענוח טקסט תמיד היה ביחס למקוריות העקרונית, החד-פעמית, החדשה של האומן). הפומו מניח שבאמצעות העמדת הישן ליד חדש ממנו (ראי אדריכלות) הוא יוצר סוג אחר של אמירה. כלומר, המקוריות אינה במילה, צירוף, מטאפורה "חד-פעמית", אלא ביחס שהוא יוצר בין חומרים קיימים. מדוע השיר הזה האהוב עלי כלכך, "אמנון אני חולה" של רשב"ג איננו פומו, שהרי רשב"ג בהחלט לוקח את סיפור אמנון ותמר הן כמטאפורה בסיסית המתארת את התשוקה שלו לתמר (לאהובה), והן משתמש בחלק ממילות הסיפור המקראי. הרי לפי הגדרתי - זהו פומו מובהק. אלא אין כך הדברים - עבור הרשב"ג השימוש בסיפור במקראי המזעזע לא מובא כדי ליצור "יחס חדש", זווית ראייה אחרת. נהפוך הוא, האלוזיה לסיפור המקראי מובאת כדי על רקעהּ לומר את "הדבר המקורי" שלו, את "הדבר עצמו". האינטרטקסטואליות איננה קיימת ל"מען עצמה" אלא למטרות חיצוניות לה, היא "אמצעי אומנותי" כמו המטאפורה או כמו המצלול וכו´. (אגב, מומלץ למי שמתעניין לקרוא את הניתוח המרשים של עדי צמח לשיר זה בספרו "משורש עץ").
התודה יועדה על מיקוד תשומת הלב שלי בענין הספרים. "הילה" איננה רק ענין של אמונה (אם בכלל) לדעתי זה קשור להמון המון כסף, אגב. אבל בנימין בכלל לא התעסק בשאלות כלכליות, אלא עניין אותו, באמת ובתמים היחס הדיאלקטי - המתוח בין יצירה "חד פעמית", שאין אפשרות לשעתק אותה (כגון: פסל, ציור) לבין יצירת אומנות שבמהותה נתנת לשיעתוק כמעט אינסופי. אני חושב שאלה שאלות אמיתיות מאוד, בתחום האומנות, במיוחד עם חדירת האומנויות החדשות כגון: צילום, קולנוע ו-ארטווידיאו - למשל. בענין מקוריות - יש משהו שונה ביחס של האומן אל אומנותו. אומן מודרניסט, וכמובן קודמיו חיפש את האמירה ה"מקורית" שמעולם לא נאמרה לפניו. (התעסקות באינטרטקסטואליות כאמצעי לפיענוח טקסט תמיד היה ביחס למקוריות העקרונית, החד-פעמית, החדשה של האומן). הפומו מניח שבאמצעות העמדת הישן ליד חדש ממנו (ראי אדריכלות) הוא יוצר סוג אחר של אמירה. כלומר, המקוריות אינה במילה, צירוף, מטאפורה "חד-פעמית", אלא ביחס שהוא יוצר בין חומרים קיימים. מדוע השיר הזה האהוב עלי כלכך, "אמנון אני חולה" של רשב"ג איננו פומו, שהרי רשב"ג בהחלט לוקח את סיפור אמנון ותמר הן כמטאפורה בסיסית המתארת את התשוקה שלו לתמר (לאהובה), והן משתמש בחלק ממילות הסיפור המקראי. הרי לפי הגדרתי - זהו פומו מובהק. אלא אין כך הדברים - עבור הרשב"ג השימוש בסיפור במקראי המזעזע לא מובא כדי ליצור "יחס חדש", זווית ראייה אחרת. נהפוך הוא, האלוזיה לסיפור המקראי מובאת כדי על רקעהּ לומר את "הדבר המקורי" שלו, את "הדבר עצמו". האינטרטקסטואליות איננה קיימת ל"מען עצמה" אלא למטרות חיצוניות לה, היא "אמצעי אומנותי" כמו המטאפורה או כמו המצלול וכו´. (אגב, מומלץ למי שמתעניין לקרוא את הניתוח המרשים של עדי צמח לשיר זה בספרו "משורש עץ").