הקפיטליזם הפסיד

[דב פריז]

הקפיטליזם הפסיד

ברגע בו מכלכלת שוק הוא עבר לכלכלת מנצחים/מפסידים. יכול להיות שוק שבו 20 אנשים מוכרים עגבניות, אף אחד לא מתעשר יותר מדי, ואף אחד לא מתענה יותר מדי. אבל אנחנו היינו צריכים להיות הכי מוכרים, הכי רווחיים, הכי עשירים. וכולם היו כמונו. ואז הגענו למצב שאין יותר הבדלי איכות. כי כולם עלו על אותו יחס עלות/איכות. Are you ready? Do you wanna hear? ואז התחילו ה-פר-סו-מות. כל המוצרים הפכו זהים, אז כל שנשאר הוא הפרסומת. השוק הפסיק לייצר. השוק הפסיק להיות שוק. המשמעות הפכה לחוסר משמעות. האונות הפכה לאוננות.

 

[נוסעת סמוייה]

מסכימה עם 5-6 השורות האחרונות

של דבריך. אבל לא מסכימה שהקפיטליזם הפסיד. אנחנו הפסדנו - כן. בעלי ההון ממשיכים להרוויח, גם אם השוק הפסיק להיות יצרני.

 

[ניעו]

אולי הכוונה היא

שבעלי ההון, ההם, המודרניסטיים כבר לא קיימים יותר, יש בעלי הון אחרים פוסטמודרניסטיים. פעם הם הידסו בגאווה נובורישית היום יש להם כרטיס חכם בכיס. פעם הם השתייכו לאיזה מין/גזע/השכלה מסויימת ואהבו לגעת בשטרות הכסף היום הם מסתפקים בייצוגי הון ולא מגיעים ל"אורגזמה" ממזלג עשוי זהב. פעם קראו ספר "האדמה הטובה" / היום הם קןראים (אם בכלל) דוחות בורסה.

 

[גופמן]

דבר דומה

לפני כמה שבועות ניל גבלר (אני חושב, אני אל במת זוכר או זוקר או זורק שמות) כתב דבר דומה בלוס אנג´לס טיימס. הוא הסביר את פרשיות השחיתות האחרונות באמריקה בהסבר הבא: בניגוד לעבר, נקרא לזה התקופה המודרניסטית, שבו המנהלים הגדולים היו חברי מועדון שידעו את כולם ועשו את כספם במחשכים בלי שהציבור ידע והרגיש מהם כיון שמעמדם היה בטוח כחלק מחברי המועדון, הרי כיום המנהלים צריכים להראות לצרכנים ולבעלי המניות שהם מצליחים. הדרך היחידה להראות זאת היא להיראות כמישהו מצליח. המצליחנים חיים בסגנון חיים ראותני, דומני שמישהו אחר קרא לזה צריכה תאוותנית conspicious consumption, ולכן המנהלים חייבים להשתתף במשחק זה. להיראות להתנהג ולהציג עצמם ככוכבי קולנוע, לכן מנהלי אדלפיה בנו לעצמם מגרש גולף בעלות 18 מיליון דולר, לכן מנהלים אחרים מועלים בסכומים אגדיים כל כך. שכן הייצוג של ההצלחה הוא שהופך מנהל כיום למצליח ולא היותו חבר מועדון. דומני שזה משתלב היטב עם המעבר שבודריאר דיבר עליו משוק קפיטליסטי המבוסס על סחורות ושירותים בעידן המודרניסטי לשוק היפרקפיטליסטי המבוסס על מותגים ופרסומות בעידן הפומו.

 

[דב פריז]

ייסט צ´לנסקי בילט?

שזה רוסית ל-"יש כרטיס חבר מועדון?". "שזה רוסית ל-" - משפט בתחבירו אנגלית ותוכנו עברית. אני חושב שמוקדם לנסות לנבא מה יהיה היפוך המגמה של הקפיטליזם. הפגישה הראשונה שלי עם אהובתי נפתחה בקטע מ"אמלי" והמשיכה בשמיים של "סיפור פשוט". וזה היה הכי יפה בעולם! בטח תגידו, "זה לא צריך להיות הפוך?" אז מבחינתי אתם רשאים להפוך את המסך. עשיר זו מטרה? אולי. ואולי מטרה זה עשיר?

 

[גופמן]

ברוטוס

אז אני מניח שגם אתה בעד שעגנון יהיה המפורסם שיתארח בפורום אחרי שהבוס חוזר. מצוין. אשר למועדונים. באמריקאית זה במת עובד. שלא כמו בארץ הקודש שם אתה משלם כדי להיות חבר מועדון, באמריקה אתה חבר מועדון חינם וזה שווה הרבה כסף. כלומר הרשתות עושות את כספן על חשבון מי שהוא לא חבר מועדון (קולה עולה 1.69 שקלים אמריקאים למי שאינו חבר מועדון ולעולם לא יותר מ1.2 שקלים אמריקאים למי שהוא כן חבר). כך שבאמריקה שווה להיות חבר מועדון.

 

[נוסעת סמוייה]

בפעם הראשונה

אני מבינה אותך יותר בקלות מאשר את ניאו... אכן, זה שוק המבוסס על ייצוגים ולא על מוצרים. אבל לא השתנה המבנה החברתי: מס´ מצומצם של בעלי הון, שמנהלים את כל ההצגה הזאת; ואנחנו, כל השאר, הנאלצים להשתתף בהצגה הזו, בעל כורחינו. ונדמה לי, שהמושג הנכון הוא: צריכה ראוותנית (ולא "תאוותנית", כפי שכתבת).

 

[נוסעת סמוייה]

ושכחתי קודם להמליץ על הספר:

גי דבור, חברת הראווה, הוצאת בבל, 2001

 

[נוסעת סמוייה]

ציטוט של ציטוט מהספר:

בפתח הפרק הראשון של הספר חברת הראווה - מופיע ציטוט מדבריו של לודוויג פויירבך, במבוא למהדורה השניה של עיקרי הנצרות (The Essence of Christianity ): "אין ספק שתקופתנו [...] מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני הישות. [...] מה שקדוש בעיניה אינו אלא האשליה, ואילו הטמא הוא האמת, או מוטב לומר - הקדוש מתעצם בעיניה ככל שמתמעטת האמת ומתרבה האשליה, עד כדי כך ששיא האשליה הוא בעיניה שיא הקדושה". ומה שנחמד הוא, שהספר ראה אור בשנת 1841...

אתם בטח יודעים, אבל לי זה היה חדש - לודוויג פויירבך הוא זה שטבע את הביטוי: "האדם הוא מה שהוא אוכל" (מה לעשות, שבגרמנית זה נשמע הרבה יותר טוב: "Der Mensch ist was er isst" ). ועוד משהו חדש שלמדתי היום (בשיטוט באינטרנט): קארל מארכס הושפע מכתביו של הפילוסוף לודוויג פויירבך. (לא חשוב היכן נשוטט ועל מה נדבר, העיקר שבסוף נחזור למק"י ר"ג...

)

 

[ניעו]

אז - וולטר בנימין גם הושפע מפויירבך

רגע, בנימין היה "פוסט"? הודעה לזכרו

 

[נוסעת סמוייה]

מאמר מעניין מאתר מעניין:

"איזה מין הוא המלאך" בערך באמצע יש קטע הנקרא: "מלאכו של ולטר בנימין".

 

[גופמן]

המקור

שוב, אני חייב לחזור למאמר הדי פשוט שהבאתי של בודריאר שמסביר את ההבדל. בימיו של בנימין (איך אני אוהב שאפילו בארץ היו אנשים שקראו לו Wלטר בנג´מין) היה מקור והיה העתק. מרכז הטיעון של בודריאר הוא שבימינו אין מקור. הסימולקרה הוא העתק של משהו שאין לו מקור. אובדן המקור הוא הבדל מרכזי בין המודרניזם, שכאמור היה אל מה לקשר את ההעתק, כלומר לכל מסמן היה מסומן, לבין הפוסט שבו לא לכל מסומן יש מסמן. טירוף המסומנים הופך את הדיון במקור, שהוא המהות אצל בנימין, כלומר הקשר בין המקור לשיעתוקו וחשיבות קשר זה לחברה, לדיון בלתי אפשרי בעידן הפומו.

 

[ניעו]

הילה

אני חושב, שכאן בנקודה הזו אולי טמון חלק מההתנגדות שלי לפומו. בנימין דן רבות בשאלה הזו, מה הופך את המקור לכלכך משמעותי, מהו האובדן כאשר יצירה איננה בעלת "מקור" (אולי שאלה טפשית, אבל מהו המקור של סרט קולנוע? תוכנית טלויזיה, כאשר כיום גם אין צורך יותר בצלוליד... או שמירת הסרט על חומר, אלא בהחלט אפשר לשמרו באמצעים דיגיטליים בשרת כלשהו במקום כלשהו). אגב, "היות סימולקרה" לא מונע מאנשים לחפש את המסמן... (תכונה אנושית?) "

 

[גופמן]

אגב

דומני שבנימין היה אופטימי בסופו של דבר, יותר נכון בסופה של "יצירת האומנות בעידן השעתוק" וטען שהשעתוק יכול להוביל לשיפור מצבו של המעמד הנמוך, בניגוד לרוב חבריו. אשר לחיפוש אחר המקור, שתי הערות. אין ספק שאנשים עדיין מחפשים מקור, גל הרוחניות העובר על העולם לדעתי הוא תגובת נגד לפומו ולאובדן המקור. אך שים לב שהמקור לא נתפס כמקור מודרניסטי. החיפוש הוא אחר מקור לא רציונלי. ואם יורשה לי להתנבא, שוטה שוטה שוטה, הרי שאלו הם פרפורי הגסיסה לפני המוות.

 

[נוסעת סמוייה]

"פרפורי הגסיסה לפני המוות" - של מה?

לא הצלחתי להבין מדבריך. "גל הרוחניות העובר על העולם" - הוא דווקא (לעניות דעתי) תגובת נגד למודרניזם, ולא לפומו.

 

[נוסעת סמוייה]

אני לא רואה בזה בעיה חדשה.

ראשית, עלי להודות, שלא קראתי את הספר "יצירת האמנות בעידן השעתוק", אז אולי אגיד דברים, שנידונו בספר, ואיתכם הסליחה. אתה שואל על המקור של סרט קולנוע וכד´, על המקור של יצירות השמורות באמצעים דיגיטליים. ואני רוצה לשאול אותך במה זה שונה משאלת מהו המקור של ספר? פעם - ספר היה יצירה חד פעמית, כתובה ומאויירת ביד אמן. אבל מאז המצאת הדפוס? זה לא אותו שעתוק, ששאלת עליו? אמנם, יש את כתב היד המקורי של הסופר (ובאמת, מה הוא אותו כתב יד מקורי? הטיוטה הראשונה? הטיוטה הסופית?), אבל גם ליצירה קולנועית יש תסריט, והוראות בימוי וכד´. כפי שאני רואה זאת, יש יצירות אמנות, ששאלת המקור וההילה - לא כל כך רלבנטית לגביהן. ומה באשר ליצירות מוסיקאליות? הלא בכל נגינה הן משתנות מעט. ומה עם האינטרפטציה האישית של כל מנצח, או כל מבצע? האם "המקור" הם התווים הכתובים על הנייר, או הביצוע המושמע?

 

[ניעו]

ראשית - תודה

מובן שענין הספר לא פשוט כלכך, כי בנימין המדבר על יצירה שנעשתה ביד, והמצאת הדפוס לא הכחידה כתבי-יד, ועל כן "הילתם" קיימת. (סתם כקוריוז, ואולי לא - את בוודאי יודעת שאני קורא ספרות פנטסיה - בטח יודעת!! - ושם ענין המגילה , מציאתה וכו´ יוצר איזה "מיתוס של הילה" כמעט א-לה-בנימין), אבל, בעידן השיעתוק המודרני (ודילגת על כך שיש סופרים רבים הכותבים על תמלילן, שומרים על דיסקטים או CD וכו´) ואני מסכים איתך מאוד. הענין ביחס לצילום (בנימין כלל לא התיחס לקולנוע כמעט, טלוויזיה הוא לא הכיר, אגב) ויחסו לציור וכו´ ואת צודקת. עדיין, אם מרחיבים את המושג מקור למושג נגזר ממנו - מקורי, (מוחשי או מופשט) שאלת ההילה מתעוררת, בצורה אחרת. כאן בדיוק לפומו יש תשובה. סוגיית המקוריות, האותנטיות (לא תיארוך, או חומר) לדעתי היא שאלה מרכזית מאוד של הפומו.

 

[גופמן]

אני אוהבתקולנוע

מובן ששנים הרבה חלפו מאז שקראתי את בנימין. אולם דומני שהוא מתיחס לצילום ובסוף הספר גם לצילום הקולנועי וזהו מה שגורם לו להיות אופטימי שהמראה הקולנועי יכול להוביל לתודעה טובה יותר ממה שהיתה לפניה. אולם כאמור שנים הרבה.

 

[נוסעת סמוייה]

על מה אתה מודה לי?

עניין ההילה נראה לי יותר כעניין של אמונה. כלומר, אם יגידו לך שדף ניר מסוים (או תמונה, או פסל, או כל יצירה אחרת) הוא-הוא הדף המקורי - סביר שתחוש "הילה" סביבו. בזכות האמונה הזו - מצליחים הזייפנים. באשר לצילום ולציור: כאשר התפתחה אמנות הצילום - הציור החל לפתח שפה חדשה, טכניקה חדשה [הציור הפסיק להעתיק בדייקנות מציאות חיצונית (כי הצילום עשה זאת)]. אני לא יודעת מספיק על הפומו, אבל לא נראה לי שיש לו תשובות למשהו. להגיד שהכל זו פרשנות על פרשנות, ושכלום לא יכול להיות מקורי - זו לא תשובה. לא תשובה מעניינת (לפחות עבורי). מה אומר הפומו על המונה ליזה של דושמפ? זו יצירה מקורית או פסטיש? אני רואה בה יצירה מקורית, כיוון שהאמן יצר משהו חדש, אמירה חדשה ומקורית.

 

[נוסעת סמוייה]

תוספת

לדעתי/טעמי, יצירה טובה (כדי לא להסתבך, אומר שהכוונה: טובה עבורי) אומרת משהו מקורי, גם אם היא עושה "סמטוכה" מחומרים קיימים אחרים. לא חומרי הגלם (מקוריים או משומשים) הם החשובים - אלא התוצאה. ואם התוצאה היא מקורית וייחודית - היא לא צריכה את השיח הפוסטמודרניסטי. ואם להיות קצת בוטה, אז נראה לי, שהשיח הפוסטמודרניסטי משמש כעלה תאנה, עאלק אינטלקטואלי ועאלק מתוחכם, ליוצרים שאין להם מה להגיד.