הפעם הראשונה שלי.

[justchip]

כנראה שבאמת שלא הבנת אותי

כי אני אגב נשואה

 

[אבזץ]

אותך דווקא הבנתי...

הבעייה שלי היא רק עם האלה המשופמות... ואגב, שיהיה במזל טוב, עמו"ש.

 

[Le Fay]

עכשיו תזביר לי לאט: למה קריירה פחות

חשובה, דחופה או מספקת מ-XY בבית?

 

[justchip]

אני מנסה את שניהם ../images/Emo13.gif

 

[Le Fay]

בהצלחה בשניהם!

 

[uri80]

לדעתי הם צועדים יד ביד.

 

[מאי הקטנה 17]

כשאני הרמתי ידיים

דווקא לא חשבתי על א\נשים שמקדישים את חייהם למחקר ולמדע. אישית, אני לא מוצאת בזה שום עניין. אני לא יכולה לראות את עצמי חיה חיים כאלה. חשבתי על א\נשים שבוחרים לא להתחתן ו\או לא להביא ילדים בלי קשר לקריירה או כל דבר שמתקשר לתרבות המערבית ששואפת למצויינות. זה יכול להיות מכל-כך הרבה סיבות: 1. חברה שלי אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן, בין השאר, בגלל שהיא לא מוכנה להתחתן כשהיא יודעת שאחותה לא יכולה להתחתן (היא לסבית). 2. חוסר אמונה במוסד הנישואים. יש הרבה א\נשים שחושבים שזה דבר מיותר, ואין שום צורך בחתונה. אשר לאהוב ולחיות בזוגיות גם בלי מסמך שיוכיח זאת. 3. א\נשים א-מיניים. יש עוד סיבות (גם לאי רצון להביא ילדים), אבל העברתי את הרעיון שלי

 

[justchip]

כתבתי שזה יכול להיות מכל סיבה שהיא

ביקשו דוגמאות לכאלה שאני מכירה ואלה שאני מכירה באופן אישי פיתחו קרירה מדעית מפותחת (אבזץ הוא זה שהפך את זה לקדושים מעונים על ברכי המדע

). ובקשר לחברה שלך אחותה היא יכולה להתחתן מבחינה חוקית במדינה שלי היא מוזמנת

.

 

[סלסרו]

אני דווקא מעריך יותר אנשים שמקדישים

עצמם לתחום, ומאתגרים את עצמם שוב ושוב לראות עד היכן יגיעו, ומגיעים להישגים שרק בודדים מגיעים להם, על פני אנשים שחיים כל חייהם ברדיפה אחר הנאה מיידית נטולת מהות, אינטליגנציה ויצירתיות, ועוד מרוצים מהבינוניות..

 

[barr1969]

אולי מרמור עקיף

הן לא ממורמרות כי אין להן גבר, אלא בגלל המשפחה שלוחצת עליהן, והחברות שלא מפסיקות לשדך להן. אז מה שאנשים רואים זה מרמור, ולא משנה למה, אבל הוא קיים. הסתכלי סביבך והביאי דוגמא לפנויה רווקה בת 45 שהיא מושא קנאה, והאושר שהיא משדרת גדול יותר מהקמטים שהיא מתחילה לפתח. זה לא שיש פסק דין שרווקות זקנות יראו ממורמרות, אפרופו המילה *נידונו*. זה מה יש.

 

[justchip]

אצלי זה לא דוגמא

יש סביבי די הרבה נשים ששמו את המחקר שלהם לפני משפחה הם מוצלחות בעלות שם עולמי ונהנות ממה שהם עושות ואין להם שום עניין בלחפש את הבחור המסכן שימלא את חייהם בתוכן.

 

[whitewidow]

../images/Emo45.gif

אכן, המירמור הזה שברר דיברה עליו- שמקורו בהרבה מיקרים מלחץ חברתי- פופולרי יותר בשכבות מסוימות וכמעט לא קיים באחרות. בנוסף, בארץ הלחץ הזה קיים יותר מאשר מבמקומות מסוימים בחו"ל.

 

[Mr Majar]

עם זה לא מסכים

כל אחד צריך מישהו בחיים. יש דברים שיכולים למלא זמנית כמו עבודה (מחקר), לימודים תחביבים ושאר ירקות. אין תחליף לקשר אנושי. (ואל תהפכי את זה לזול עם מילים כמו "הבחור המסכן".)

 

[justchip]

וכפי שכבר כתבתי קודם

אנשים כנראה זקוקים לאינטראקציה אנושית זה לא אומר שהם צריכים גבר לבלות איתו את כל חייהם הם יכולים לספק את הצורך הזה באינטראקציה אם אנשים בהרבה דרכים אחרות, כמו גם שרמת הצורך הזאת מאד אינדווידואלית.

 

[Mr Majar]

טוב- את מתבצרת

אם זה מה שעושה לך את זה- אני לא יכול להתוכח.

 

[אחת שמצאה]

לא לגמרי מדוייק.

הנשים האלה שאת פוגשת, גם הן סובלות מלחץ חברתי ממשי. רק שהנורמות בסביבה הזו שונות מאוד. כשהייתי באוניברסיטה בארה"ב פגשתי הרבה נשות קריירה כאלה. בשיחות שנהלתי עם אחדות מהן (רובן כמובן לא היו חולמות לנהל שיחה כזו עם זרה כמוני..), עלה עניין פשוט. הנורמה המקובלת שם היא שאישה (אישה, לא גבר) צריכה לבחור בין קריירה אקדמית לבין חיי משפחה. נקודה. עולם האקדמיה האמריקאי מאוד לא סבלני לנשים שיש להן ילדים (לנשים. לא לגברים). הנשים שאת פוגשת מאושרות מאוד, ויש להן חיים מלאים. אלה מביניהן שאני הכרתי והפכו לחברות שלי הודו שהן היו מעדיפות תרחיש אחר, תרחיש שבו ניתן לשלב בין חיי משפחה ובין קריירה אקדמית (בדיוק כמו שקורה בישראל... הגענו למצב מגוחך שהן, האמריקאיות, קינאו בי, הישראלית, פחחחחחח). מה אני מנסה להגיד? שזה לא תמיד שהן ויתרו על הבחור המסכן (או על התינוק המעצבן שהן לא ילדו), כמו שהחברה בה הן חיות הובילה אותן לבחירה הזו. בדיוק כמו ה"רווקה הממורמרת" אצלנו, שסובלת מלחץ חברתי בלתי נסבל להתחתן ולהתרבות, ויפה שעה אחת קודם.

 

[justchip]

הישראליות גם בוחרות בלחץ של החברה

והבחירה היא בד"כ שבשביל להיות אמא טובה היא תשקיע פחות בקרירה.גם פה הרבה בוחרים לשלב קרירה ומשפחה ואז צריכים לבוא ההתפשרויות, השאלה מה סדר העדיפיות, יש שישקיעו הרבה יותר בקרירה ויש שישקיעו הרבה במשפחה ויש שיחליטו שהם מעדיפות את הקרירה על המשפחה או להיפך ללא צורך לעשות התפשריות בין אחד לשני.המצב בישראל רחוק מאידאלי ומושא לקינאה בדרך כלל המשפחה תבוא על חשבון הקרירה האקדמאית כלומר האישה תשקיע בו פחות זמן והקרירה של הגבר תהיה חשובה יותר גם בעיניה (גם אם לא תודה בפה מלא) רב הישראלים שמגיעים לפה מגיעים בעקבות הקרירה של הבעל והאשה תחפש מקום לימוד או עבודה משני בעקבות כך. בארה"ב גם קיים הלחץ של להתחתן ולהוליד ילדים אם כי בצורה רגועה יותר מאשר בארץ (בפרט בכל הנוגע לילדים- יש הרבה זוגות שמחליטים לא להוליד ואף אחד לא יתחיל לתת להם עצות על פריון, כמו בארץ שהדעה השלטת היא אם אתה לא מוליד ילדים אתה בטח לא יכול) רוב אלו שלא חשים בלחץ כלל הם בפרט זרים בעיקר יפנים וגם ממערב ארופה (ויש גם אחרים שהחברה מפעילה הרבה יותר לחץ כמו החברה הקוריאנית ששם זה מצטייר קצת כמו החברה החרדית) . בקיצור לכל אחד יש את סדר העדיפיות והחלטות שלהם לגבי מה שחשוב בחיים, מי שעושה החלטות שונות לא בהכרח אומלל ממורמר וכדו'

 

[אחת שמצאה]

לפי החתימה שלך

אני מנחשת פחות או יותר איפה בארה"ב את גרה. אני גרתי בפרבר טיפוסי בצד השני, והחוויה שלי שם היתה שונה לגמרי ממה שאת מתארת, גם בבי"ס של ילדי (שם הייתי אחת האמהות הבודדות שעבדה ולא היתה stay-at-home-mom, לא לגמרי מבחירה אלא בגלל הנורמה החברתית לפיה אמא צריכה להיות בבית "עבור הילדים"), וגם באוניברסיטה (במחלקה "שלי" הייתי החוקרת היחידה שהיתה גם אמא). מה שאני פגשתי היה נורמות חברתיות ברורות מאוד, חד משמעיות, ומלחיצות לא פחות מאלה הישראליות. גם אם הן נורמות אחרות. יש הבדל גדול בין איזורים שונים בארה"ב, כנראה

מסכימה איתך בשני דברים: האחד הוא שבישראל, בדרך כלל האישה היא זו שתתפשר ולא הגבר. השני, מסכימה לגמרי עם הסייפא - מי שעושה החלטות שונות הוא לא בהכרח ממורמר.

 

[שש י ר י]

הכי חשוב שהתמקדת במה שחשוב באמת

ולא, אני חושבת שכל רווקה היא בהכרח חציה השני של המשוואה "ממורמרת". בכלל בכלל לא. וכן, הבחורה הספיציפית ההיא, שחיה בעולם שבו אחד הדגשים היותר מרכזיים בחיים ניתן על הקמת משפחה ומימוש האמהות, ושכל הזמן נמצאת בחברה שבה היא נחשבת כקשישה של ממש לעומת כל הצוציקיות שכבר חובקות ילד שני ושלישי, -היא-, ספיציפית, נהפכה לרווקה ממורמרת. מקסימה, אך ממורמרת. שבוע טוב!

 

[justchip]

מכיוון שכולם התיחסו כבר לכל השאר

אני התייחסתי למה שהציק לי בהודעה שלך והוא קשירה ישירה בין הודעה שלא נעמה לך לגילה ומצבה המשפחתי של אחת מחברותייך וקביעה מידית שזה חייב להיות כי היא ממורמרת בעקבות כך. אני מקווה מאוד שאפשר עדיין להעיר על קביעת עובדות צורמות ולא רק לכבד בפרחים, חיבוקים וההכרזות על אומץ הלב שלך (או אפילו על המשקל גוף שלך-ש גם זה כנראה היה הכרחי למישהו)