הפעם הראשונה שלי.
יופי לי, אחרי שהבטחתי לעצמי שבזכות הכותרת לפחות מחצית מהנוכחים כאן נכנסו (החצי שאינט סובל ממצבי רוח פעם בחודש, שאין תמהים האם יש לו סוג של הפרעה נפשית למראה התנהגותו בנוכחות יצורים חומים נוסח תמר של ראש השנה הזוחלים לו במקלחת, ושבאופן כללי, הרבה פחות מורכבים...), אני יכולה לספר מה שבאמת. אז... אתמול הייתה הפעם הראושונה שלי עם מכנסיים. מול כולם זאת אומרת . היינו אצל חבר ותיק, והתאספו שם גם כל מיני שלא יצא לי לראות כבר המון זמן. אנשים שמכירים אותי מפעם ודמותי לא נשתנתה בראשם כי לא היינו בקשר. כבר שנכנסתי לבית, הרגשתי איך המבטים של כולם מתמגנטים, "שירי...? לא יכול להיות. לא, היא אפילו לא כזה דומה לה עם בתספורת החילונית הזאת... שירי...?", ואז המחשבות קיבלו צורה ויצאו במשפטים לא ממש חכמים, בלשון המעטה. "אז מה, שירי? הבחור ההוא הצליח לקלקל אותך בסוף, הא?", "שירינק'ה, ממך לא ציפיתי. מה נעשה עכשיו כשהדוסית של החבר'ה יצאה לתרבות רעה?", וה-משפט, גולת הכותרת, שבא מהרווקה הזקנה המורמרת:" את משוגעת? מי ייקח אותך ככה?, את יודעת, בחורים לא אוהבים בחורות משומשות...". אוקיי, לוקחת כמה דקות של הסדרת נשימה בשירותים, ויוצאת שוב אל החדר שלפתע נראה הרבה יותר קטן ומחניק. בלה בלה פה, קשקושים שם, עוד כמה שאלות נימוס ויושבים לאכול. ושוב מרגישה כמו ג'קו בגמר של כוכב נולד. כוווולם בוחנים את מה שאני עושה. ההוא בוחן את תנועות השפתיים שלי לפני שאני מכניסה את המזלג לפה, וההיא בודקת האם נטלתי את ידי לפני שנגסתי בלחם הכפרי. וכל כך קשה לי עם זה.ודווקא בגלל שאני יודעת שהם לא עושים את זה ממקום של שיפוט, ביקורת או לעג. אני יודת שלא. הם פשוט לא יודעים איך לאכול את זה, כי אני היחידה שעוד איכשהוא נשארתי שם, במקום שכולם מכירים. אני הייתי זאת שכולם היו בטוחים שתישאר דוסית לעד, לא משנה כמה מהחברים שלה יורידו כיפה, או כמה מהחברות שלה יעברו ליחסים פתוחים יותר עם בני המין השני. וכל כך קשה לי עם התגובות שלהם כי גם בתוכי יש מין שד קטן שחוזר על אותן מנטרות בדיוק, וכשהם חוזרים עליהם, ההד הזה כבר הורס לי את כל עור התוף מרוב ההדהוד. והכי מציק שבפנים בלב, במקום קטן קטן שמיהרתי להשתיק בעוד כמה כוסיות יין, הרגשתי שאני מאכזבת גם את עצמי. ואני לא יודעת מה חושבים ועושים עכשיו. מוצאת את עצמי מייחלת למשו שיראה לי מה עושים בכל המצבים המבלבלים האלה ומקווה שהשד המרגיז הזה בבטן, שנמצא שם כל הזמן ונותן אותו תזכורות על קיומו כל כמה זמן מחדש כבר ישחרר אותי וייתן לי להרגיש שלמה בדרך שבה אני חושבת שבחרתי. רק צריכה לדעת שזה באמת עובר מתישהוא. מאנשים שכבר היו ב'פעם הראשונה' הזו. תודה על המקום.
יופי לי, אחרי שהבטחתי לעצמי שבזכות הכותרת לפחות מחצית מהנוכחים כאן נכנסו (החצי שאינט סובל ממצבי רוח פעם בחודש, שאין תמהים האם יש לו סוג של הפרעה נפשית למראה התנהגותו בנוכחות יצורים חומים נוסח תמר של ראש השנה הזוחלים לו במקלחת, ושבאופן כללי, הרבה פחות מורכבים...), אני יכולה לספר מה שבאמת. אז... אתמול הייתה הפעם הראושונה שלי עם מכנסיים. מול כולם זאת אומרת . היינו אצל חבר ותיק, והתאספו שם גם כל מיני שלא יצא לי לראות כבר המון זמן. אנשים שמכירים אותי מפעם ודמותי לא נשתנתה בראשם כי לא היינו בקשר. כבר שנכנסתי לבית, הרגשתי איך המבטים של כולם מתמגנטים, "שירי...? לא יכול להיות. לא, היא אפילו לא כזה דומה לה עם בתספורת החילונית הזאת... שירי...?", ואז המחשבות קיבלו צורה ויצאו במשפטים לא ממש חכמים, בלשון המעטה. "אז מה, שירי? הבחור ההוא הצליח לקלקל אותך בסוף, הא?", "שירינק'ה, ממך לא ציפיתי. מה נעשה עכשיו כשהדוסית של החבר'ה יצאה לתרבות רעה?", וה-משפט, גולת הכותרת, שבא מהרווקה הזקנה המורמרת:" את משוגעת? מי ייקח אותך ככה?, את יודעת, בחורים לא אוהבים בחורות משומשות...". אוקיי, לוקחת כמה דקות של הסדרת נשימה בשירותים, ויוצאת שוב אל החדר שלפתע נראה הרבה יותר קטן ומחניק. בלה בלה פה, קשקושים שם, עוד כמה שאלות נימוס ויושבים לאכול. ושוב מרגישה כמו ג'קו בגמר של כוכב נולד. כוווולם בוחנים את מה שאני עושה. ההוא בוחן את תנועות השפתיים שלי לפני שאני מכניסה את המזלג לפה, וההיא בודקת האם נטלתי את ידי לפני שנגסתי בלחם הכפרי. וכל כך קשה לי עם זה.ודווקא בגלל שאני יודעת שהם לא עושים את זה ממקום של שיפוט, ביקורת או לעג. אני יודת שלא. הם פשוט לא יודעים איך לאכול את זה, כי אני היחידה שעוד איכשהוא נשארתי שם, במקום שכולם מכירים. אני הייתי זאת שכולם היו בטוחים שתישאר דוסית לעד, לא משנה כמה מהחברים שלה יורידו כיפה, או כמה מהחברות שלה יעברו ליחסים פתוחים יותר עם בני המין השני. וכל כך קשה לי עם התגובות שלהם כי גם בתוכי יש מין שד קטן שחוזר על אותן מנטרות בדיוק, וכשהם חוזרים עליהם, ההד הזה כבר הורס לי את כל עור התוף מרוב ההדהוד. והכי מציק שבפנים בלב, במקום קטן קטן שמיהרתי להשתיק בעוד כמה כוסיות יין, הרגשתי שאני מאכזבת גם את עצמי. ואני לא יודעת מה חושבים ועושים עכשיו. מוצאת את עצמי מייחלת למשו שיראה לי מה עושים בכל המצבים המבלבלים האלה ומקווה שהשד המרגיז הזה בבטן, שנמצא שם כל הזמן ונותן אותו תזכורות על קיומו כל כמה זמן מחדש כבר ישחרר אותי וייתן לי להרגיש שלמה בדרך שבה אני חושבת שבחרתי. רק צריכה לדעת שזה באמת עובר מתישהוא. מאנשים שכבר היו ב'פעם הראשונה' הזו. תודה על המקום.