הערה בעניין "נראה"

[IDAN30]

הערה בעניין "נראה"

לפני כמה ימים התקיים דיון בפסוק "כִּי הַיּוֹם נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט, ד). הבעיה היתה ש"נראה" מנוקדת כמו צורת עבר, אבל מההקשר עולה כנראה שמדובר בהווה או עתיד. היו שני פתרונות - 1. להניח שמדובר בשימוש מיוחד של צורת העבר ("עבר נבואי") 2. להניח שמדובר בנטייה יוצאת דופן של פעלי ל"י (ומתברר שכבר אור הציע את זה ב-2003...) אני מעיין עכשיו בספר של פרופ' זאב בן חיים ("עברית וארמית נוסח שומרון") וקראתי משהו שלא ידעתי קודם, ויש לו רלוונטיות לדיון: במסורת ההגייה השומרונית, עבר נסתר נוטה בדרך כלל בצורת niggala "נִגְלָה", niššaba "נִשְבָּה". והנה, דווקא בפועל רא"ה צורת העבר וצורת הבינוני בעברית שומרונית - זהות! ואכן תראו בקובץ המצורף שגם בפסוק הנזכר השומרונים הוגים nirra'i, כמו בינוני. וזה מצטרף למסורת הבבלית של העברית, שגם שם יש חילופים (הזכרתי את זה בדיון הקודם). ומסתבר שגם בתוך המסורת הטברנית יש חילופים: "אֵין נַעֲשָׂה" (קהלת ח, יא) - הרי "אין" שוללת בדרך כלל בינוני. (הדוגמה הזאת היא מתוך הספר של בן חיים). במילים אחרות, בשלושת ההגיות של העברית המקראית (טברנית, בבלית, שומרונית) כללי ההגייה של נפעל נסתר עבר של ל"י לא מוחלטים... ובן-חיים מסכם את זה במילים מפורשות: "החלוקה סגול בבינוי / קמץ בעבר אינה אפוא דווקנית" (זאב בן חיים, עברית וארמית נוסח שומרון, כרך ה, עמ' 119, פיסקה 2.8.7). שורה תחתונה, יש בהחלט מצב ש-"נראה" (אל"ף בקמץ) היא צורת בינוני.

 

[ציפלך]

אכן, אם יש מצב אז יש מצב

 

[IDAN30]

ויש מצב גם

שליד פסוק 13 יש פירור מצה על הסורק שלי

 

[ציפלך]

בסביבות הר גריזים יש גם הרבה זבובים

 

[trilliane]

מרתק, תודה!

קשה לי לקרוא את הדוגמה כי אני לא רגילה לתעתיקים, זה מייגע אותי אפילו לנסות לקרוא... אבל אם כבר תעתיק, כתבת: niggala "נִגְלָה", niššaba "נִשְבָּה". אני כנראה מפספסת פה משהו - niggala לא צריך להיות התעתיק של "נִגָּלָה"?

(כנ"ל לגבי נשבה) נ.ב. שלושת ההגיות? (מתנצלת על הקטנוניות, זה מסוג הדברים שקופצים לי לעין)

 

[IDAN30]

../images/Emo13.gif

לגבי התעתיק: התנ"ך הרי במקורו לא מנוקד. את המילה "נגלה" הוגים בעברית יהודית nigla ובעברית שומרונית niggala. ככה זה לאורך כל הנפעל בעברית שומרונית (נפקד = niffaqad). אגב, עברית שומרונית אוהבת תנועות עזר. כך גם "כבשה" שבעברית יהודית הוגים kivsa בעברית שומרונית הוגים kabaša. אם כי צריך לזכור שבמקרה הספציפי של בניין נפעל היתה שם תנועה במקור (*נַ+פַעַלַ) וייתכן שהשומרונים פשוט שימרו אותה. לגבי "שלושת ההגיות" - אופס נדמה לי שהיה שם קודם שלושת סוגי ההגייה וקיצרתי.

 

[IDAN30]

ועוד הערה

התהליך הזה של יצירת תנועות עזר התחיל גם בעברית יהודית: זהו "הדגש המפריד" (dagesh dirimens) שנזכר בפורום לא מזמן (עקּבי, ענּבי וכו'). בשומרונית התהליך הזה פשוט המשיך להתפתח הרבה מעבר לעברית היהודית.

 

[ציפלך]

"דגש מפריד"? אתה מפריד משהו?

 

[IDAN30]

כן

הדגש מפריד הברות, מכאן שמו. הוא מסומן באות שפותחת הברה. השימוש בסוג הזה של הדגש התפשט מאוד בכתבי יד אירופיים בסוף ימי הביניים, ושם אתה מוצא שכל תחילת הברה מנוקדת בדגש, למשל מִּכְנָּס. בסוף ימי הביניים ניקודים מסוג "מִּכְנָּס" נדחקו הצידה על ידי הניקוד הטברני, ולכן כמעט ואין להם זכר בימינו. אבל אם תזדמן למכון לתצלומי כתבי יד בירושלים, ותבקש להציץ במיקרופילם שרירותי של, נניח, סידור אשכנזי מימי הביניים, כמעט בטוח שתמצא כזה ניקוד.

 

[ציפלך]

מעניין

ניקוד המילה מִּכְנָּס נוטה לאשר שתי השערות: 1. בזמן שהדפוס היה גרוע והנייר (הקלף) גס כל אות תחילית הייתה מסומנת בנקודה להראות שהיא האות הראשונה במילה להפריד בין המילים. עם הזמן, הנקודה בוטלה בשאר האותיות והושארה רק באותיות ב כ פ. זו הנקודה באות מ של המילה מִּכְנָּס. 2. הדגש ה"קל" הופיע בכל אות (למעט א ח ה ע ר?) שאחרי שווא המכונה "נח" (כלומר שווא באות שהיה ראוי לבוא בה דגש "חזק"), והוא הדגש באות נ של המילה מִּכְנָּס. עם הזמן, הנקודה בוטלה בשאר האותיות והושארה רק באותיות ב כ פ. המילה עִנְּבֵי שונה, כי בה הדגש (ה"חזק") הוא באות שוויה. לפעמים שינוי מקום הדגש הוא משמעותי למשל: מִדְּבַר שקר תרחק, שבה האות מ איננה שרשית, לעומת: ארץ מִדְבָּר שבה האות מ שרשית. הדגש במילה מִדְּבַר, (או עִנְּבֵי) באות השוויה עשה את מלאכתו, מלאכת הדגש ה"חזק", דגש שני "קל" לא יופיע יותר אחריו, והאות ב נשארת רפה. אני לא מתחיל אפילו להאמין שהאשכנזים פתחו וסגרו הברות.

 

[IDAN30]

אני יודע שאני הולך להתחרט על זה

אבל מותר לשאול למה אתה "לא מתחיל אפילו להאמין שהאשכנזים פתחו וסגרו הברות"?

 

[ציפלך]

כי אין פתיחת וסגירת הברות בדבור רהוט

זו פיקציה דקדוקית שגם איננה חד משמעית. ראה את תלונתו של ניסן נצר בספרו הנקוד הלכה למעשה, בראש עמוד 19, שכיום אנחנו הוגים אוכ-לים ולא או-כלים (גם טו-בכם לעומת טוב-כם) ובזה אנחנו מקלקלים לו את "חוק" השווא ה"נע". אני כשלעצמי מעולם לא שמעתי לא או-כלים ולא אוכ-לים, רק אוכלים. חוץ מזה התכוונתי לאותיות בגדכפת ולא רק בכפ.

 

[trilliane]

הוא לא מתלונן, הוא מחנך... (או לפחות מנסה../images/Emo4.gif)

 

[ציפלך]

מנסה לחנך למה?

 

[trilliane]

לחלוקה נכונה של הברות ולתפארת מדינה ישראל.

 

[GnomeBubble]

יש דגש לתפארת הקריאה

ויש הברה פתוחה לתפארת מדינת ישראל. ופעם היו יהודים פותחים הברות וסוגרים עסקאות כמו שהם פותחים וסוגרים ספר תורה. היום הם סוגרים הברות ופותחים בקלפים. אכן ה[ת]דרדרנו.

 

[חצי טון]

זה תוצר לוואי של תנועות גדולות

כמו כאן

 

[ציפלך]

הוא גדול

 

[עלה אדום]

../images/Emo69.gif...

 

[IDAN30]

תראה,

הברה, באופן עקרוני, זה מושג תיאורטי. היא (כמעט) לא קיימת במישור הפונטי. החלוקה להברות מתבצעת אחרי שרשמת תעתיק פונטי של מה ששמעת. אפשר כמובן להתווכח איך תתבצע החלוקה, אבל להגיד שכל מושג החלוקה להברות זה פיקציה זה אמירה מרחיקת לכת. מה שכן, אני מסכים איתך ש"הוראה" של ניסן נצר לדוברי השפה להגות אוכלים בשווא נע תחת הכ"ף, כדי להתאים את ההגייה לדקדוק, היא נאיבית (טו סיי דה ליסט). אני גם לא חושב שיש היום עוד מי שנותן הוראות מהסוג הזה. אבל אם תיכנס לבית כנסת ספרדי בעת קריאת התורה, זאת בהחלט תהיה ההגייה. לדעתי לא תמצא חזן ספרדי אחד שמכבד את עצמו שיקרא בתורה "אוכלים", "שומרים", "קוראים" וכו' בשווא נח תחת עי"ן הפועל. במילים אחרות, אתה לא אמור "לשמוע" חלוקה להברות. אתה אמור לשמוע תנועות ועיצורים, ואת החלוקה לעשות אצלך במוח. אגב, הקונצפט של הברה הוא לא חדש, ישנן כמה וכמה שיטות כתב עתיקות מאוד שמבוססות על הברות (כתב הברתי). גם הם לא "שמעו" חלוקה להברות, ובכל זאת הגיעו להבנה שמילה בנויה מהברות. (המשך מייד)