המשפחה שלו ואני
שלום,
אני כמעט בת 29, אנחנו ביחד כבר 6 שנים, מתוכם 5 שנים גרים ביחד.
עוד בראשית הדרך, אמא של הבחור לא אהבה אותי במיוחד, בעיקר על רקע עדתי. אני רק אזכיר ואמר שהבחור בן יחיד להורים גרושים מגיל מאוד מאוד צעיר, כשהיה בן חצי שנה התגרשו.
בכל מקרה, במהלך הזוגיות היו בינינו ריבים שנבעו רק בגלל האמא והמשפחה, באמת שכמעט ולא היו ריבים משמעותיים ואם היו אז רק בגללה, בעקבות התנהגות או התבטאות שלה, כזו או אחרת. אכן בשנים הראשונות הבחור מאוד הקשיב לאמא שלו שכל הזמן ניסתה "לפתוח" לו את העינים בטענה שאני לא בשבילו, לא יצוגית, מנסה לקחת לו את הכסף(באמת שאין לו כסף,נכסים,עסק וכד' אפילו לא חסכונות), לנצל, להרחיק אותו מהמשפחה, ומה לא...
לפני כשנתיים חלה תפנית, האמא ניסתה לסכסך ממש והוא נענה לשטיפות המוח שלה, והודיע לי ביום בהיר אחד שהוא הולך לחשוב אצל אמא... לי היה ברור מה הוביל למחשבה הפתאומית ולכן לא הוטרדתי והייתי די אדישה, החלטתי שאם הפרידה צריכה לקרות, כנראה שזה יהיה רק לטובתי כי המשפחה דפוקה לחלוטין במילים עדינות.
רצה הגורל והבחור ועוד באותו הלילה חזר הבייתה, הבין שהאמא שיחקה לו במוח והציע נישואין (בלי טבעת באותו שלב). לאחר כמה חודשים הגיעה הטבעת, המשפחות איחלו מזל טוב צבוע ובמשך כמעט שנה לא התעסקנו בחתונה בעיקר בגלל אילוצים וסיבות שבאו מהכיוון שלי (הבחור כל הזמן ניסה לדחוף לראות אולומות וכדומה). לפני מס' ימים סגרנו אולם לעוד חצי שנה בערך והודענו למשפחות על מועד האירוע העתידי. המשפחה שלו ( שהייתה לה הכנה מאוד ארוכה לחתונה שעתידה להתקיים, כאמור התארסנו לפני שנה), מתחילה להטיל אוירה מדכאת ומוציאה את החשק, ברור לי שהכל בתירוצים כי הם לא באמת תומכים בחתונה הזו.
וכדי לסבר את האוזן אתן דוגמא: אחרי סגירת התאריך, התקשרנו טלפונית לבשר למשפחות הקרובות וסימסנו לחברים קרובים, בגלל שזה היה צפוי לכולם שאנחנו מתחתנים וגם אמרנו בערך מתי אנחנו מכוונים, לא עשינו דרמה ממעמד סגירת התאריך ולכן הודענו באופן רגיל ולא דרמתי. בכל מקרה, הסבתא התקשרה בטענה שהיא נפגעה שלא הגענו אליה פיסית לבשר לה על סגירת מועד האירוע, והניחה שהגענו פיסית למשפחה שלי ובישרנו להם. בנוסף, טענה שהבת שלה שגרה בחו"ל לא תוכל להגיע עם כל הרכב משפחתה ורמזה שנזיז את התאריך כדי שהבן שלה שלומד בתיכון יהיה בחופשת הקיץ ויכול לקחת חופש מהלימודים. הבחור השיב שלא ניתן להתחשב בכל המוזמנים, במיוחד לאור העובדה שאותו בן שלומד חגג בר מצווה לפני שנתיים ולא בדיוק טרחו להזמין אותו לחגוג איתם בעוד שלסבתא ולאמא של הבחור (הדודה של חוגג הבר מצווה) קנו כרטיסי טיסה (המשפחה מאוד אמידה).
הבחור צעק על הסבתא והגיב בעצבים, ניסיתי להרגיע, בכל זאת מדובר באישה מבוגרת, אבל הוא בשלו, התעצבן ובצדק.
העניין שאני פונה בגינו לפורום הוא יותר שיתוף בתחושה המגעילה של לארגן חתונה בהרגשת חוסר התמיכה ובידיעה שהמשפחה של הבחור לא באמת רוצה לקבל אותך למשפחה שלהם, מרגישה עלבון באופן מסוים, ויותר מרגישה כאב על הבחור שנאלץ להתמודד עם חוסר תמיכה מצד משפחתו באחד הצעדים החשובים בחייו.
יש לציין רק, באמת שלא מתוך שחצנות, שאני בחורה מאוד משכילה, בעבודה מסודרת (רו"ח במקצועי), נראית טוב לכל הדיעות, מחוזרת על ידי הסובבים ובאמת איכותית, כך שהפסילה שלהם באמת לא מוצדקת וזה מה שהכי מעצבן.
מותר לציין גם, שאני מודעת לעובדה שהכל עניין של בחירה בחיים, ואני אכן הייתי בשנים האלה בכמה צמתים בנוגע לקשר הזה והחלטתי שאני מתמודדת עם האמא והמשפחה כי זה המצב והבטחתי לעצמי שלא יתמרמר כל חיי ואקח את הדברים בפרופורציה ובאדישות. אבל מה לעשות, המציאות עולה כנראה על כל דימיון וההתמודדות היא קשה, קשה מאוד, אז אני מקטרת כאן
אשמח לשמוע את דעתכן הכנה, ושיתופים למקרים ומצבים דומים וכמובן דרכי התמודדויות. בא לי ממש להתחתן ברבנות ולסגור עניין אבל הבחור מעוניין באירוע...
שבת שלום שקטה ורגועה ורק בשורות טובות אמן!!
שלום,
אני כמעט בת 29, אנחנו ביחד כבר 6 שנים, מתוכם 5 שנים גרים ביחד.
עוד בראשית הדרך, אמא של הבחור לא אהבה אותי במיוחד, בעיקר על רקע עדתי. אני רק אזכיר ואמר שהבחור בן יחיד להורים גרושים מגיל מאוד מאוד צעיר, כשהיה בן חצי שנה התגרשו.
בכל מקרה, במהלך הזוגיות היו בינינו ריבים שנבעו רק בגלל האמא והמשפחה, באמת שכמעט ולא היו ריבים משמעותיים ואם היו אז רק בגללה, בעקבות התנהגות או התבטאות שלה, כזו או אחרת. אכן בשנים הראשונות הבחור מאוד הקשיב לאמא שלו שכל הזמן ניסתה "לפתוח" לו את העינים בטענה שאני לא בשבילו, לא יצוגית, מנסה לקחת לו את הכסף(באמת שאין לו כסף,נכסים,עסק וכד' אפילו לא חסכונות), לנצל, להרחיק אותו מהמשפחה, ומה לא...
לפני כשנתיים חלה תפנית, האמא ניסתה לסכסך ממש והוא נענה לשטיפות המוח שלה, והודיע לי ביום בהיר אחד שהוא הולך לחשוב אצל אמא... לי היה ברור מה הוביל למחשבה הפתאומית ולכן לא הוטרדתי והייתי די אדישה, החלטתי שאם הפרידה צריכה לקרות, כנראה שזה יהיה רק לטובתי כי המשפחה דפוקה לחלוטין במילים עדינות.
רצה הגורל והבחור ועוד באותו הלילה חזר הבייתה, הבין שהאמא שיחקה לו במוח והציע נישואין (בלי טבעת באותו שלב). לאחר כמה חודשים הגיעה הטבעת, המשפחות איחלו מזל טוב צבוע ובמשך כמעט שנה לא התעסקנו בחתונה בעיקר בגלל אילוצים וסיבות שבאו מהכיוון שלי (הבחור כל הזמן ניסה לדחוף לראות אולומות וכדומה). לפני מס' ימים סגרנו אולם לעוד חצי שנה בערך והודענו למשפחות על מועד האירוע העתידי. המשפחה שלו ( שהייתה לה הכנה מאוד ארוכה לחתונה שעתידה להתקיים, כאמור התארסנו לפני שנה), מתחילה להטיל אוירה מדכאת ומוציאה את החשק, ברור לי שהכל בתירוצים כי הם לא באמת תומכים בחתונה הזו.
וכדי לסבר את האוזן אתן דוגמא: אחרי סגירת התאריך, התקשרנו טלפונית לבשר למשפחות הקרובות וסימסנו לחברים קרובים, בגלל שזה היה צפוי לכולם שאנחנו מתחתנים וגם אמרנו בערך מתי אנחנו מכוונים, לא עשינו דרמה ממעמד סגירת התאריך ולכן הודענו באופן רגיל ולא דרמתי. בכל מקרה, הסבתא התקשרה בטענה שהיא נפגעה שלא הגענו אליה פיסית לבשר לה על סגירת מועד האירוע, והניחה שהגענו פיסית למשפחה שלי ובישרנו להם. בנוסף, טענה שהבת שלה שגרה בחו"ל לא תוכל להגיע עם כל הרכב משפחתה ורמזה שנזיז את התאריך כדי שהבן שלה שלומד בתיכון יהיה בחופשת הקיץ ויכול לקחת חופש מהלימודים. הבחור השיב שלא ניתן להתחשב בכל המוזמנים, במיוחד לאור העובדה שאותו בן שלומד חגג בר מצווה לפני שנתיים ולא בדיוק טרחו להזמין אותו לחגוג איתם בעוד שלסבתא ולאמא של הבחור (הדודה של חוגג הבר מצווה) קנו כרטיסי טיסה (המשפחה מאוד אמידה).
הבחור צעק על הסבתא והגיב בעצבים, ניסיתי להרגיע, בכל זאת מדובר באישה מבוגרת, אבל הוא בשלו, התעצבן ובצדק.
העניין שאני פונה בגינו לפורום הוא יותר שיתוף בתחושה המגעילה של לארגן חתונה בהרגשת חוסר התמיכה ובידיעה שהמשפחה של הבחור לא באמת רוצה לקבל אותך למשפחה שלהם, מרגישה עלבון באופן מסוים, ויותר מרגישה כאב על הבחור שנאלץ להתמודד עם חוסר תמיכה מצד משפחתו באחד הצעדים החשובים בחייו.
יש לציין רק, באמת שלא מתוך שחצנות, שאני בחורה מאוד משכילה, בעבודה מסודרת (רו"ח במקצועי), נראית טוב לכל הדיעות, מחוזרת על ידי הסובבים ובאמת איכותית, כך שהפסילה שלהם באמת לא מוצדקת וזה מה שהכי מעצבן.
מותר לציין גם, שאני מודעת לעובדה שהכל עניין של בחירה בחיים, ואני אכן הייתי בשנים האלה בכמה צמתים בנוגע לקשר הזה והחלטתי שאני מתמודדת עם האמא והמשפחה כי זה המצב והבטחתי לעצמי שלא יתמרמר כל חיי ואקח את הדברים בפרופורציה ובאדישות. אבל מה לעשות, המציאות עולה כנראה על כל דימיון וההתמודדות היא קשה, קשה מאוד, אז אני מקטרת כאן
אשמח לשמוע את דעתכן הכנה, ושיתופים למקרים ומצבים דומים וכמובן דרכי התמודדויות. בא לי ממש להתחתן ברבנות ולסגור עניין אבל הבחור מעוניין באירוע...
שבת שלום שקטה ורגועה ורק בשורות טובות אמן!!
