a new dawn
טלוס הביט סביבו בבהלה, מעבר לקירות הבד של אוהל המפקד הוא שמע בברור קולות של מחנה, ולשמאלו ראה שוב את הקסדה מונחת על מיטת השדה. קול צעדים מתקרבים של אדם בשריון הגביר את פעימות ליבו, וזיעה קרה החלה לבצבץ על גופו הערום כשהפחד מצא את דרכו אל הלב... וויריק נכנס לאוהל כשחיוך שבע רצון על פניו. טלוס ניסה לקום ולברוח, אך ידיו ורגליו הכפותות לא איפשרו לו מספיק מרווח תנועה, וכל שהשיג היה לנער את את הגוף עד שראשו פגע בעמוד... והוא התעורר. ידיו ורגליו חופשיות, רק משוכלות סביב עמוד העץ באותה תנוחת שינה אליה הורגל במשך שנים. המחנה עדיין היה סביבו אך האוהל ואנשי הצבא נעלמו, ארועי ליל אמש נדמו לחלום מרוחק, ובכל רגע טלוס ציפה לראות את האיש המתקרב נמוג עם ערפילי הבוקר ומשאיר אחריו רק זכרון של ריח בשר. אבל קולות האנשים סביבו התחזקו וצלחת נזיד הונחה בחיקו, צלחת מלאה, לא שאריות. טלוס צלל לתוכה. קלאריון ניגשה אליו כשאכל, עתה לבוש בבגדים נקיים אותם יכול ללבוש רק בגלל גזרתו הרזה, הוא נראה יותר מתמיד כמו ילד מגודל. היא שמה לב שגוון עורו שחום מאד, כנראה משהייה ממושכת בשמש, ונתנה לו לסיים את ארוחת הבוקר כשהיא בוחנת את סימני החבלה והצלקות השטחיות על גופו, תוהה כמה עמוק מגיעות הצלקות הנפשיות. "לאן תרצה ללכת, עכשיו כשאתה אדם חופשי?" היא שאלה מבלי להביט בו. טלוס גמר ללקק את הצלחת כמו כלב לפני שענה. "יש לי משימה לבצע" הוא אמר, "אני צריך להיות אתכם עד שתצאו מהיער הזה. אני אובד בו כבר הרבה זמן." "האם יש לך משפחה?, מקום לגור בו?, או שאתה רוצה לעזוב את הארץ המקוללת הזו ולמצוא שלווה?" "לא תהיה לי שלווה כל עוד המפקד וויריק חי" אמר טלוס והשנאה נשמעה בקולו, אבל כששם לב שקלאריון מביטה עמוק לתוך עיניו השפיל את מבטו שוב. "היתה לי משפחה..." המשיך בקול נבוך מעט, "פעם, כשהייתי ילד." ------------------------ Swallow your pride, humiliation continues Stabb or be stabbed, you chose or you lose