פרפרית אנונימית
New member
המאבק הקטן שלי
זהו לא המאבק הכי גדול שלי בחיים, אבל הוא די דומיננטי כרגע. [מזל שזה זמני] זהו מאבק נוראי שדורש ממני כל כך הרבה מאמץ, ורווי בכל כך הרבה כשלונות בדרך, שלפעמים אני נורא קרובה להתייאש. אז אני מזכירה לעצמי שאני בסה"כ נאבקת בפיסת נייר עם כמה מספרים, ומזכירה לעצמי שזה זמני.
אז זהו, שלא. זו לא סתם פיסת נייר עם כמה מספרים.. זה מבחן אידיוטי שאמור לקבוע האם אני מסוגלת להיות רופאה, עורכת דין או סתם עוד מורה מתיימרת במערכת החינוך הכושלת שלנו. זה מבחן בלי שום הגיון שנועד, בחוסר הגיון מוחלט, לגרום לי להכשל – הוא נועד לכך שכולנו ניכשל. זו מן רכבת הרים של שלושה חודשים בהם אני יורדת המון, מידי פעם אני עולה ואפילו עושה לופים באוויר כדי להצליח.
איזה כיף לי שבילדותי המזעזעת הצלחתי לברוח לעולם הספרות הנהדר; למדתי מילים חדשות וגבוהות שאף לא אחד מבני כיתתי הכיר, התחלתי לכתוב לעצמי יומנים וסיפורים ויצרתי לעצמי תחביב שמלווה אותי עד היום ומציל אותי ברגעים הכי קשים. עוד כיף לי, שבגיל מעט מאוחר יותר גיליתי שאנגלית זו שפה מהממת. ראיתי סדרות מצוירות שעדיין לא הגיעו לארץ [אנימות, אם שאלתם] עם כתוביות באנגלית ולמדתי שפה מאפס. הייתי מסיימת ראשונה בכיתה מבחנים ובורחת החוצה כשהמאה בכיס שלי.
לצערי פיסת הנייר המרושעת אינה מסתפקת בשפות, היא דורשת ממני גם לדעת למצוא נעלמים ולספר מתי דני הגיע לצפון הארץ כשבאותו זמן איזה פלוץ אחר הגיע לאילת, כאילו שזה באמת מעניין אותי. דורשים ממני להתמודד עם כל כך הרבה דברים שנראים לי לא הגיוניים. "אינני דוברת מספרית", אני מתנצלת בפניי פיסת הנייר שנועצת בי מבטים מלחיצים משהו. "אני יכולה לספר לך סיפורים בעברית ובאנגלית, אבל מספרית מעולם לא הבנתי." לה זה לא ממש מזיז.. היא לא מורידה ממני את העיניים. הסטופר לצידי לא נעצר לרגע והזמן ממשיך לרוץ.. רק עוד שאלה אחת, רק עוד אחת ודי!
שאלה אחת? פחח.. יש עוד חודש עד המבחן.
או בקיצור-
הצילו!!!!!!
זהו לא המאבק הכי גדול שלי בחיים, אבל הוא די דומיננטי כרגע. [מזל שזה זמני] זהו מאבק נוראי שדורש ממני כל כך הרבה מאמץ, ורווי בכל כך הרבה כשלונות בדרך, שלפעמים אני נורא קרובה להתייאש. אז אני מזכירה לעצמי שאני בסה"כ נאבקת בפיסת נייר עם כמה מספרים, ומזכירה לעצמי שזה זמני.
אז זהו, שלא. זו לא סתם פיסת נייר עם כמה מספרים.. זה מבחן אידיוטי שאמור לקבוע האם אני מסוגלת להיות רופאה, עורכת דין או סתם עוד מורה מתיימרת במערכת החינוך הכושלת שלנו. זה מבחן בלי שום הגיון שנועד, בחוסר הגיון מוחלט, לגרום לי להכשל – הוא נועד לכך שכולנו ניכשל. זו מן רכבת הרים של שלושה חודשים בהם אני יורדת המון, מידי פעם אני עולה ואפילו עושה לופים באוויר כדי להצליח.
איזה כיף לי שבילדותי המזעזעת הצלחתי לברוח לעולם הספרות הנהדר; למדתי מילים חדשות וגבוהות שאף לא אחד מבני כיתתי הכיר, התחלתי לכתוב לעצמי יומנים וסיפורים ויצרתי לעצמי תחביב שמלווה אותי עד היום ומציל אותי ברגעים הכי קשים. עוד כיף לי, שבגיל מעט מאוחר יותר גיליתי שאנגלית זו שפה מהממת. ראיתי סדרות מצוירות שעדיין לא הגיעו לארץ [אנימות, אם שאלתם] עם כתוביות באנגלית ולמדתי שפה מאפס. הייתי מסיימת ראשונה בכיתה מבחנים ובורחת החוצה כשהמאה בכיס שלי.
לצערי פיסת הנייר המרושעת אינה מסתפקת בשפות, היא דורשת ממני גם לדעת למצוא נעלמים ולספר מתי דני הגיע לצפון הארץ כשבאותו זמן איזה פלוץ אחר הגיע לאילת, כאילו שזה באמת מעניין אותי. דורשים ממני להתמודד עם כל כך הרבה דברים שנראים לי לא הגיוניים. "אינני דוברת מספרית", אני מתנצלת בפניי פיסת הנייר שנועצת בי מבטים מלחיצים משהו. "אני יכולה לספר לך סיפורים בעברית ובאנגלית, אבל מספרית מעולם לא הבנתי." לה זה לא ממש מזיז.. היא לא מורידה ממני את העיניים. הסטופר לצידי לא נעצר לרגע והזמן ממשיך לרוץ.. רק עוד שאלה אחת, רק עוד אחת ודי!
שאלה אחת? פחח.. יש עוד חודש עד המבחן.
או בקיצור-
הצילו!!!!!!
