קרא הייטב
בקמפ דיוויד ערפאת קיבל מברק מדינה במתנה, כל מה שהוא נדרש זה לוותר על תביעותיו לשווה ועל רצח יהודים. ישראל לא אשמה שערפאת בתגובה החליט לפתוח בגל טרור שמטרתו להכתיב לישראל להסכים לזכות השיבה ולגרום להשמדתה. הנה מאמר של עמוס ברנס, מייסדי מרצ: "החתירה לשלום עיוורה אותנו" **מאת עופר ברנדס** שגיאת השמאל היתה בהתנכרות לציבור במתקפת הטרור שהוא נתון בה לחברי במרצ, את המכתב הזה אני כותב בראשי כבר חודשים ארוכים, מאז אמרתי את הדברים בפניכם ועזבתי בצער את מרצ. היום, כשהכישלון האלקטורלי של השמאל כבר מאחורינו, יהיה בדברים אולי כדי להציע בסיס לתקווה חדשה לעתיד. מדברים על חשבון נפש בשמאל, וכבר שמעתי קולות כאילו הטעות היתה בחוסר נחרצות מספקת כנגד הכיבוש וממשלת שרון, כאילו ברור שהשמאל צודק ועכשיו רק צריך להציג עמדות יותר רדיקליות וביתר עקביות, ובסוף כולם יבינו. אין טעות גדולה מזו. המלחמה לא פרצה כי שרון הפך ראש ממשלה אלא להיפך, שרון נבחר בגלל המלחמה. חטאנו הגדול הוא, שהחתירה לשלום בכמעט כל מחיר עיוורה את עינינו מלראות, שהמחיר שישראל נתבעת לשלם הוא כבר בלתי נסבל, והתמורה בלתי מספקת. השמאל, שנמנע מלהצהיר חד-משמעית שהמכשול העיקרי לשלום היום הוא העמדה הפלשתינית, הצליח לעשות לשלום ולפשרה את מה שהחרדים עשו ליהדות. הציבור הישראלי אומר לעצמו כי אם אלו פניו של מחנה השלום אז לא תודה, נסתדר גם ככה; כבר עדיף שרון על כל חסרונותיו וחטאיו. שגיאתנו לא היתה במתן גיבוי לברק כנגד ערפאת או בהתנגדות רפה מדי למדיניות ישראל בשנתיים האחרונות אלא להיפך, בהתנכרות לציבור הישראלי במתקפת הטרור שהוא נתון בה. המלחמה המתחוללת בשנתיים האחרונות היא מלחמה שפתח בה הצד הפלשתיני בניסיון להשיג מישראל ויתורים נוספים על אלו שברק היה מוכן לבלוע, או למצער להשיג מדינה ללא התחייבות לשלום. נכון, המטרה של סיום הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית היא מטרה צודקת, אבל בחשבון הכולל המלחמה שמנהלים הפלשתינאים היא מלחמה לא צודקת. לעומת זאת, עם כל השגיאות והחטאים של ממשלת ישראל, המלחמה שמנהלת ישראל היא צודקת. אף שרבים בימין שמחים שהמלחמה מאפשרת את המשך הכיבוש וההתנחלויות, זו אינה מלחמת שלום ההתנחלויות או מלחמה להנצחת הכיבוש. את אלה אפשר היה לסיים במו"מ מדיני, כי רוב גדול בישראל היה מוכן להסכים לכך. זוהי מלחמה כנגד מי ששבר את עיקר העיקרים של הסכמי אוסלו, החלפת הטרור והאש בהידברות מדינית. זוהי מלחמה נגד זכות השיבה לישראל, המנוגדת לנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". אילו מרצ היתה מתייצבת חד-משמעית לצד ישראל במלחמה זו, ומבהירה לפשתינאים שגם השמאל הישראלי אינו מוכן לקבל את הניסיון להכניע את אזרחי ישראל במלחמת התשה של טרור, אז היה מקום לתת עצות איך אפשר בכל זאת להידבר, מה צריך לעשות אחרת, ועוד. אבל מרצ מאמינה שהפלשתינאים נלחמים מלחמה צודקת, "מלחמת השחרור של העם הפלשתיני", כשלאמיתו של דבר הם נלחמים למען זכות השיבה לישראל, שפירושה חיסול מדינת ישראל. ומצד שני, מרצ לא מאמינה שישראל נלחמת מלחמה צודקת. רבים במרצ מבינים את סרבנות השירות, ובכך הם מעמידים עצמם בשולי המחנה. מרצ מטילה שוב ושוב את האחריות להידרדרות על ממשלת ישראל, תוך ביקורת על הטרור הפלשתיני אך לא על עצם המלחמה הפלשתינית, ולכן הציבור הרחב הפסיק, ובצדק, להקשיב למרצ. ההרהורים השניים שהתחילו להישמע בצד הפלשתיני, שאולי צריך להפסיק את פיגועי הטרור, אינם נובעים מפעולת "מחנה השלום" הישראלי, אלא להיפך. עמידתה הנחרצת של החברה הישראלית, גם בנשק, כנגד הניסיון להכניע אותה היא "קיר הברזל", שיביא אולי לסיכוי כלשהו לשלום בטווח הארוך. בסופו של דבר נחזור פחות או יותר למתווה קלינטון, כולל פשרה מרחיקת-לכת בירושלים, אבל השמאל, בכך שהוא עוזר לפלשתינאים להשלות את עצמם שעוד קצת לחץ יעזור להשיג ויתורים ישראליים נוספים, הוא אחד הגורמים המרחיקים את השלום. ואני, שעדיין מאמין בשלום ולא בצעדים חד-צדדיים, ושלא מוכן להסכים לאלימות הפלשתינית בתואנה שהם רק נלחמים להשתחרר מהכיבוש, אני לא הצבעתי הפעם למרצ. הכותב הוא ממייסדי מרצ וממנסחי מצע המפלגה http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=258846&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0
