דעתי, השלילית מאד, על הארי פוטר ../images/Emo18.gif
נפתח ונאמר שמה שמרגיז אותי הוא עצם ההשוואה לטולקין. טולקין והארי פוטר הם דבר והיפוכו - המקור הטהור אל מול הממוסחר, העומק והמקוריות מול הזילות והשטחיות, אנגליה העתיקה והאגדתית אל מול אנגליה עשויית הפלסטיק הבליירי הפוסט-מודרניסטי וגדוש ´הפוליטיקלי קורקט´, ועוד. והנה ביקורת מפורטת בעניין הארי פוטר: זו ביקורת שכתבתי על הארי פוטר לפני חודשים מספר, בפורום פנטזיה ומשחקי תפקידים לאחר שקראתי בעיון את כל ארבעת הכרכים של הארי פוטר אני סבור כי אמנם, מדובר בספר נחמד ומשעשע לעיתים, אבל, להשוות אותו לטולקיין, או לרומח הדרקון (ולכל ספר פנטזיה רציני) זה כמו להשוות את ה-Spice girls לבטהובן... ראשית, מדובר ברעיון נדוש מאד, של קוסמים הפועלים בסתר בעולם האמיתי. רולינג לא יצרה שום עולם דמיוני אמיתי, קל וחומר לא אפוס מרתק המתחולל בתוכו. בכך היא שונה ונופלת בהרבה לא רק מטולקיין (האלוף הבלתי מעורער), אלא גם מרומח הדרקון, מונשיי ואפילו מהסדרה של רייבנלופט. שנית, הרעיונות של רולינג ממצים את עצמם מאד מהר, וקיים הרושם ששוב ושוב היא חוזרת על אותם רעיונות בוריאציות אחרות. פעם אחר פעם, וולדמורט הרשע מנסה לחזור (ולהרוג את הארי פוטר), בעזרת מורה מרושע או כח דומה אחר שהוא מחדיר להוגוורטס. בכך, דומה כי ההשוואה הנכונה צריכה להעשות לא עם ספרות הפנטזיה, אלא עם סדרות מצויירות (ולא הטובות שבהן), כאשר בכל פעם אותו רשע וכנופייתו מתכננים מזימה, אשר נכשלת בסוף הפרק. עם כל הכבוד, לקרוא לזה ספר פנטזיה, זה להוריד את המונח ספר פנטזיה לרמה של דובוני אכפת לי... שלישית, הצורה שרולינג "מלבישה" מושגים ותפיסות של העולם המודרני על ה"פנטזיה" (משחקי הספורט, עיתונות, משרד הקוסמות וכ"ו) לא מוסיפות לה כבוד, שכן הן מורידות את הספר כולו לרמה של סיפור פעוטות המלביש מושגים מעולם המציאות על חיות, מלכים או קוסמים... בנקודה כלשהי זה נמאס, ושוב מדגיש את העובדה כי רולינג לא טרחה למעשה לבנות לעצמה מערכה רצינית. נכון הוא שפה ושם יש לה כמה רעיונות מעניינים שהיו יכולים לשמש יסוד לעולם מערכה - כגון הסוהרסנים (אפילו העתקתי את היצור לעולם המערכה שלי ומיקמתי אותו). אבל בסופו של דבר, הארי פוטר דבוק מדי למציאות היומיומית מכדי להקרא ספר פנטזיה - לא מספיק להדביק "קסום" לכל דבר בכדי להפוך אותו לפנטזיה! רביעית, העובדה שרולינג אינה מתנתקת מהעולם האמיתי חשפה אותה, במידה שהולכת וגוברת מספר לספר, ללחצים להכניס "פוליטיקלי קורקט" לתוך הספר. כך למשל, לדאוג ליצג מיעוטים אתניים הקיימים בבריטניה - בצורה שכל כך ברור ממנה כי הוכנסה כ"טלאי" מאוחר לעלילה, רק בכדי "להיות בסדר". לדוגמא, דמותה של אנג´לינה ג´ונסון (אחת מנבחרת הקווידיץ) הפכה פתאום להיות שחורת-עור בספר השלישי, באופן המרמז על יותר משמץ של תוספת מלאכותית. כל העניין של צ´ו צ´אנג נראה גם הוא כתוספת מלאכותית בכדי להגביר מכירות, ולא כחלק אמיתי בעלילה. יותר מכך, הפוליטיקלי קורקט, בשלבים מסויימים של העלילה, הופך נלעג עד כדי גיחוך. כך, בסוף הספר הרביעי, שולחים את האגריד לשכנע את הענקים לנטוש את "הרעים" על ידי הבטחה כי יתנו להם - שיוויון זכויות (!) מה בין זה לבין ספר פנטזיה, לכל הרוחות? אולי היה צריך לבקש גם מההובגובלינים של קרין ומהאורקים של טולקיין לשנות צד בעד שיוויון זכויות? אולי גם זכויות קהילתיות פרי המדינה הרב-תרבותית? הקטע עם הענקים "גמר" אותי לחלוטין, אבל היו עוד מספיק דברים אחרים, מאותו סוג. ומעבר לכל, ואולי גם החשוב מכל, רולינג לא הצליחה ליצור דמויות עמוקות באמת, עם רקע מורכב, לבטים ואישיות מורכבת. להשוות את דמותו של הארי פוטר, שנותרת למעשה די שטוחה (הרעיון להכניס בו תכונות של סלית´הירן שיכולות לשוות לדמותו גם צד אפל הוא רעיון מצויין - בפועל הוא לא הוגשם בכלל) לדמותו של תאניס מרומח הדרקון? להשוות את את מאלפוי לקיטיארה? להשוות את הרמיוני לאיאוון? כל הדמויות מסלית´הירן מלבד מאלפוי, למעשה, נותרו קריקטורות חסרות צבע. טולקיין למשל, בהינף קולמוס שולי בעלילה, הקנה אפילו לדמויות האורקים שלו (אוגלוק, גרישנאק, שאגראט, גורבאג) עומק גדול עד לאין שיעור! עצם המחשבה על הארי פוטר בשורה אחת עם הספרות הנקראת "ספרות פנטזיה" היא עלבון. בסופו של דבר, הארי פוטר הוא מוצר פיננסי, כמו ה-Spice Girls ותוצרים אחרים של החברה דהיום, בה מסע פרסום מוצלח יכול להחליף כשרון (קחו לדוגמא את הנשיא בוש...) מעבר להצלחה שיווקית, מדובר בסדרה לא מוצלחת במיוחד, שאינה חורגת מגדר ספרות הילדים הפופוליסטית. לכן, כל "החגיגה" סביב הארי פוטר מוגזמת ומיותרת. * * * הבהרות שנכתבו כתשובה להתקפת נגד מצד אחד מתומכיה של רולינג: 2. אין ספק שהארי פוטר נכתב עבור ילדים, וזה מה שנועד להיות - ספר ילדים (קטנים). כמו דובוני אכפת-לי (רק שזו סדרה), הדרדסים ועוד דברים מסוג זה. הבעיה שלי היא עם כל הילת הזוהר שנותנים להארי פוטר כספר מופת, המתקרב לרמתו של שר הטבעות, כי הוא לא כזה, ולעולם לא יהיה כזה. 3. אפילו ספרי ילדים טובים מכילים דמויות מורכבות, לפי דרכם. בהארי פוטר - כמעט שום-כלום. 4. ההשוואה בין בטהובן לספייס-גירלס נועדה להשוות בין יצירות מופת לבין משהו בינוני מינוס, שקודם לדרגת להיט רק בגלל שעמד מאחוריו מנגנון שיווק משומן. זה לא עניין השוני בדורות ובסגנון. אם לא שמת לב, אדון נכבד, לא ערכתי השוואה, למשל, בין בטהובן ל"חיפושיות" או ללהקות מודרניות אחרות שעלו בגלל כשרון ורמה גבוהה. אני בטוח שגם בזמן בטהובן היו מלחינים בינוניים שזכו לתהילה זמנית בגלל קשרים וראש שיווקי מוצלח. לא יכולתי לצטט את שמותיהם, רק משום שהיום אף אחד לא זוכר מיהם! וזו בדיוק הנקודה שהעליתי. 200 שנה לאחר בטהובן, כולם זוכרים מיהו, ואנשי משער שגם 200 שנה לאחר מותו של ג´ון לנון יזכרו מיהו. לגבי הספייס-גירלס? תמהני אם בעוד 20 שנה יזכור מישהו שהיו קיימות אי-פעם. 5. לעניין הפוליטיקלי קורקט - כאן נדמה לי שהסכמת איתי בעיקרון, אבל שוב פספסת כמה נקודות. ראשית, העובדה שמו"לים לחצו עליה להיות "חינוכית" אינו מזכה את רולינג בנקודות זכות על הרמה הירודה בה הדביקה טלאים של פוליטיקלי קורקט. ולעניין הקטע עם הענקים - הגיחוך נוצר משום שבספר שמתיימר להיות "אגדה" (ושוב, צורת עולם המערכה מפריעה מאד), מכניסים מושגים פוליטיים-טכניים כמו שיוויון זכויות (למה לא לעתור לאומות הקוסמים המאוחדים עבור זכויות יצוג ותקציבים ממשרד הרווחה של ההוקוס-פוקוס?) שכל מהותם מאפיינת רוח של תקופה השונה לחלוטין (ואף מנוגדת) לעולם האגדות. כנ"ל לעניין העיתונאות וכ"ו. דומה, שלרולינג פשוט לא היה די דמיון בכדי לבנות אגדה אמיתית, לכן היא שאבה תכנים מסוג כזה. ושוב, כן, היא מזכירה ספרי ילדים בעלי רמה נמוכה! אחד המאפיינים המרכזיים של סופר בינוני מינוס הוא חוסר דמיון מספיק, מה שמביא בדיוק לתוצאות כאלו.
