החכם מכל אדם?

מאיר שלו

בספרו הקצר "בעיקר על אהבה", שהוא קובץ שיחות על נושאים שונים כפי שהם מוצגים בספרים שונים, חוזר כמה פעמים על ההבחנה בין קהלת ומשלי. במשלי הוא ממש מזלזל, וטוען שחכמת החיים שם היא די דבילית, לעומת קהלת שאותו הוא מעריך כיותר עמוק ומשמעותי. הוא טוען שלא יכול להיות שאותו האיש כתב את שתיהן, אלא אם מדובר בתקופות שונות לגמרי בחייו. אגב, בספר הזה הוא גם ממש מהלל את "אגדת סן מיקלה". הייתי עם הספר במפגשצימעס, אם מישהו שם לב. רוצים לדעת מה דעתי בעניין? טוב, אין לי ממש דעה. גם אני לא יכול לומר מהי חכמתו של שלמה. דוגמה מאוד מפורסמת היא הדוגמה של משפט שלמה, אבל גם זה לא נראית לי כהברקה הגדולה בהסטוריה. אולי המדד שלנו לחכמה שונה מהמדד של התנ"ך. אתה יכול להגיד על איזשהי דמות תנ"כית שהיא היתה חכמה? אם כן, אז זה בעיקר חכמת חיים, לא חכמה פילוסופית כשל סוקרטס ובודהא. הסיפרות הפילוסופית שבתנ"ך היא מה שנקרא "ספרות החכמה" שמשלי הוא נציגה הבולט, אבל היו עוד כמה בסביבה, למשל בן-סירא. אבל נדמה לי שיותר משספרים אלה מעידים על פילוסופיה וחכמה, הם בעיקר מעודדים את הלימוד וההשכלה.
 
דמות בעלת חוכמה בתנך?

נתת לי נושא לענות בו בשבועיים הקרובים לפחות... אני צריך קודם כל להבהיר לעצמי את הנקודות הפתוחות שהגדרת, כמו למשל מה היא חוכמה, ובעיקר איך להגדיר זאת על רקע התנך. במחשבה ראשונה ולא מסודרת הייתי מצביע על יתרו ועל שמואל הנביא, בתחום של מחשבה פילוסופית מסודרת יתכן ואין דוגמאות כאלה בתנך. עכשיו לעיקר: נו! איך התרשמת מהמגילה?
 
אני? מגילה?

אני רק גמרתי את הספר של מאיר שלו בשבוע שעבר, ואין לי תכניות ריאליות לקרוא את מגילת סן-מיקלה בזמן הקרוב. אתה בטח מתבלבל עם הלל.
 

קונכייה

New member
אתה מפרש את הפרשנים שהטביעו

פרשנות משלהם [ולא מקבל אותה ושולל את הדבר בכללותו] שתפסה ואין נכון או לא נכון והרי שיש כמה פנים "דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו"--תמיד גם אני טענתי שזו אמירה ארוטית [בויכוחים סוערים] ואת הפרשנות האחרת קיבלתי כמן ניסיון להצניע את הנשיות [שיש לה מקום מכובד בדת היהודית] בכל דור ודור [תפקיד של המין ה'חזק'] מה שנכבדים ניסו לכפות ועם זאת אני רואה בשיר השירים, כמו שהוא, ארוטיקה שמוצנעת גם כך ביופי המילה. "חוסך שבטו שונא בנו"---גם כאן הפרשנות הקצינה לאלימות ואם ניקח את זה פחות בהקצנה נמצא את ההיגיון שעומד מאחוריו שהוא לעניות דעתי חוקים ומגבלות שמחוייבים להיות לצד חופש הפרט מקטנות ובגרות למען סדר בעולם, וילד בא לעולם עם שאלות שמתפקיד ההורה לספק לו תשובות גם אם אין בהן מסר חד משמעי ועל המותר והאסור בגבולות הטוב והרע שזה כבר למקום אחר לגבי חוקים בעולם והטבע האנושי, כרובוטים של חברה כזו או אחרת ובעקבות איזה שידור על הומואים וכמה [גלישה קצת מהנושא ובכל זאת זה קשור] שהמותר והאסור נטבע במוחינו ותחושותינו מהחברה, אז מעניין אם להיות הומו/לסבית זה יהייה הנורמל של חברה מסויימת [במשך שנים נגיד] וההפרדה בין המינים ושכל מין עם מינו זה הדבר הנכון [מאלף ואחת סיבות שיכולות למצוא צידוק והיגיון] האם היינו רואים באדם סטרייט כמקופח בעולמינו? רוב הסיכויים שזה כן! רק שניכחד עוד בטרם נוצרנו
הייתי מקטלגת את זה כמשהו מקובל רק לאחר שיש התנגדות פיזית ונפשית לטבעי במשך תקופת מבחן מגיל ההתבגרות והלאה כי כשילד בן עשר היום מצהיר שהוא הומו זה מה שהולך היום להיות מקובל יותר ויותר
 

hillelg

New member
להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידתם

(משלי א, ו). כשמתגלגל לידי טקסט כלשהו, איך אני יודע איך להתייחס אליו? האם כאל מכיל חכמה מופלגת, או כאל גיבוב של שטויות? ואם בפרוזה זה עוד איכשהו ניתן להבחנה, מה בנוגע לשירה? או לענפים אחרים של האמנות, כמו ציור או פיסול? אנו מכירים שירים רבים שהם מסוג הטקסט האווילי, וציורים רבים שילד בן ארבע היה יכול לצייר. אך פעמים רבות כתבו/יצרו אותם אמנים מפורסמים וידועי שם. דרך אחת תהיה ללגלג על כל העניין, ולקונן על הידרדרותה של האמנות היום וכולי וכולי. דרך שניה היא להבין, שאם אותו אמן דגול כתב בצורה כזאת דבילית, אולי יש כוונה מאחורי דבריו. אולי יש פה מסר, של כתיבה בצורה כזאת. אולי ניתן לחשוף את מה שמסתתר מאחורי הטקסט או הציור התמימים לכאורה. איך יודעים, איזה טקסט שייך לצד הזה או האחר? דרך אחת היא להתבונן בטקסט עצמו, ולחפש רמזים. פעמים רבות, ישאיר האמן סימני דרך, מעין טביעות אצבעות כדי לומר - זה לא הכול, חפשו עמוק יותר! דרך אחרת היא לראות מיהו המחבר. אם מדובר בציור שצייר ילד בן ארבע שבמקרה הוגנב לתערוכה בשם אביו הצייר המפורסם (כפי שכבר קרה בעבר) - הרי שעד שתתגלה התרמית יתייחסו אל הציור כאל יצירת אמנות מופתית, הטומנת בחובה מסרים עמוקים; אך ברגע שיתגלה שהיוצר הוא ילד קטן, יזרקו את הדף לפח. אין כאן צביעות, כפי שהיו שיאמרו. אנו מודדים את היצירה, בין השאר, על ידי בחינת היוצר. כך יש גם להתבונן על משלי, קהלת ושיר השירים. אם שלמה הוא סתם איזה כלומניק, שבמקרה הגיע להיות מלך ישראל (היו לו קשרים לא רעים עם המלך הקודם), הרי שמשלי הוא סתם ספר של הדרכות חינוכיות בגרוש, קהלת מלא באמירות של זקן (או של צעיר) שמיואש מהחיים, ושיר השירים הוא ספרות פורנוגרפית לשמה. אם, לעומת זאת, שלמה הוא אישיות מופלאה, חכמה לפי כל קנה מידה, וגם ישרת-לבב - הרי שההתייחסות לספריו תהיה אוטומטית שונה לחלוטין. העצות החינוכיות לא רק שתיוחס אליהן תשומת לב רבה הרבה יותר, וניסיון לחשוף את העומק החינוכי החורז אותן, אלא גם תחל תהיה, שמא 'משל ומליצה' ו'דברי חכמים וחידותם' מדברים בעצם על סאב-טקסט, מסר שמופיע מתחת לכתובים, בתור משלי חכמה על החיים והתורה. כאשר נסתכל כך על קהלת, לא נראה עוד ספקן חצי-כופר, אלא אדם האומר אמירות דתיות עמוקות ביותר; נוכל למצוא את הקו המשותף שלהן, את המסר המועבר מצורת סידור הספר, וכולי. הדבר דומה לאמירה פילוסופית-חצי-כפרנית, שנשמע מרב גדול. הפשטנים יאמרו שהנה הרב הולך לכיוון הכפירה, אך המעמיקים והמכירים את רבם יבינו שיש כאן אמירה בעלת משמעות רבה הרבה יותר. זאת בדומה גם לספר איוב, שכספר דתי, מעצם היותו כזה, כבר מעביר מסר שונה לגמרי על האמונה עצמה. כך גם על שיר השירים. פתאום, כל אותם תיאורי אהבה יקבלו משמעות חדשה, ויובנו כל מיני רמזים עדינים, ביניהם התיאור השופע של נופי ארץ ישראל דווקא במגילה, שאליה מדמים האוהבים איש את רעהו, וההתייחסות לנבואות של נביאים שכבר דימו את הקב"ה לדודהּ ואישהּ של כנסת ישראל. למעשה, נראה שהוויכוח על קהלת ושיר השירים, שהיה קיים עוד בתקופת המשנה, האם הם חלק מכתבי הקודש או לא, נבע מאותה שאלה (רעיון זה שמעתי מהרב יעקב מדן). מי היה שלמה? כשם שחלקו התנאים בשאלה האם שיר השירים וקהלת "מטמאים את הידים", דהיינו, ספרי קודש, שגזרו עליהם טומאה כדי שלא יחביאו שם טהרות), כך גם נחלקו לגבי אישיותו של שלמה המלך. האם שלמה היה איש בעל רוח הקודש, שאלוהים נגלה אליו, ושדיבר משלים על החי והצומח? או האם הוא היה אדם שהרבה לו סוסים ונשים, שנסחף אחרי יצרו, שעבר בעקבות כך אלוהים אחרים, ואולי שיר השירים הוא בכלל שיר אהבה לבת-פרעה? את משלי היה אפשר לספוג, גם בתור ספר עצות חינוכיות רגיל. אך לכתיבת קהלת ושיר השירים, נדרש אדם מיוחד כדי שתוכנו יהיה מלא משמעות ולא ההיפך. למעשה, נפסקה ההלכה לגבי שיר השירים וקהלת. נפסקה גם ההלכה לגבי אישיותו של שלמה. מי שהכתובים העידו עליו כי החכם מכל אדם היה, ודאי עומק היה בדבריו. גם משפט שלמה, וגם דרך ניהולו את המדינה, דמו באופן מעניין לצורת החכמה הזו. מראייה ראשונה, אין כאן שום עומק. מלך טיפש, שחושב ש'שניים אוחזים בטלית' חל על כל המקרים, גם אם במקרה המדובר זהו תינוק חי. רק לאחר מכן נחשף העומק הפסיכולוגי שבמשפט. גם דרך ניהול המדינה שלו, שכללה אפליה ברורה של ה'קליקה' שלו (שבט יהודה) בנוגע למיסים, ניתנת להבנה מפתיעה בהסתכלות כזו (לא ארחיב כאן; אוכל להרחיב מאוחר יותר, אם תרצו). כאשר הולכים בדרך זו, ניתן גם לראות רמזים רבים התומכים בדעת התנאים (שנפסקה להלכה בסופו של דבר), שסברו שאכן יש להכניס את כתביו אל כתבי הקודש. על שיר השירים כבר דיברתי מעט, וגם בקהלת ומשלי ניתן למצוא הקבלות רבות ומעניינות לספרי המקרא האחרים. אבל הסופית היא זו: מהותה של יצירה, תלויה בזהותו של יוצרה. כל אחד מלמד על השני, ואי אפשר לראשון בלא לשני. [נ"ב, בקשר ל'חושך שבטו שונא בנו'. שלמה המלך כלל לא התייחס לשאלה האם ראוי או לא להכות את ילדך לשם חינוך. זו הייתה הנורמה, ו'שבטו' היה גם שבט וירטואלי, והאמירה היא אחרת לגמרי: מי שאינו מחנך ('חושך שבטו'), הרי הוא שונא את בנו. זוהי אמירה נגד מתנגדי החינוך (מאידיאולוגיה או מעצלות), ולא נגד מתנגדי ההכאה, שאליה הוא כלל לא התייחס.]
 
אני מקבל את מה שכתבת

יש לשפוט את היצירה תוך מתן קרדיט לכותב שלה הכותב של שיה"ש, משלי וקהלת אינו ידוע, יתכו והי מלך בישראל, יתכן ולא, יתכן כי אדם נפרד כתב את כל אחד מהספרים, ויתכן ואת שיה"ש כתבו גבר ואישה בדואט. אין כותב - אין קרדיט. גם אם אני מקבל ששלמה מלך ישראל כתב את כולם עדיין השאלה בה אנו דנים היא האם הוא היה באמת חכם כה גדול. אז מה נעשה כעת? נניח שהוא היה חכם כה גדול כדי לענות על שאלותיך? אני מסכים עם מאיר שלו שמשלי הוא קובץ מימרות חוכמת חיים נדושה וחסרת מעוף (על המילה "דבילית" אני מוותר) אני חולק עליו בהקשר של "קהלת", לטעמי זה טקסט פילוסופי בינוני ורטנן שיר השירים הוא המוצלח ביניהם, ספר פיוטי מהמדרגה הראשונה עשיר ביכולת כתיבה ובאהבת חיים, ואני מסיר את כובעי בפני הכותבת שלו (או אולי הכותב והכותבת)
 

hillelg

New member
משלי

היופי שאני רואה במשלי, הוא המסר הכפול שלו. זהו משל, שבו גם למשל עצמו יש משמעות אמיתית, אבל העומק תמיד קיים. דוגמה: ... טז יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה; בָּרְחֹבוֹת, פַּלְגֵי-מָיִם. יז יִהְיוּ-לְךָ לְבַדֶּךָ; וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ. יח יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ; וּשְׂמַח, מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. יט אַיֶּלֶת אֲהָבִים, וְיַעֲלַת-חֵן: דַּדֶּיהָ, יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת; בְּאַהֲבָתָהּ, תִּשְׁגֶּה תָמִיד. כ וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה; וּתְחַבֵּק, חֵק נָכְרִיָּה. כא כִּי נֹכַח, עֵינֵי יְהוָה--דַּרְכֵי-אִישׁ; וְכָל-מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס. כב עֲווֹנֹתָיו--יִלְכְּדֻנוֹ אֶת-הָרָשָׁע; וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ, יִתָּמֵךְ. כג הוּא--יָמוּת, בְּאֵין מוּסָר; וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה. פשטם של דברים מדבר על השבח שבנשיאת אישה טובה, והגנאי שבחיים עם אישה נכריה. אך נראה שגם בספר משלי, 'האישה הטובה' היא החָכְמה-התורה, ו'האישה הזרה' היא המינות. החכמה מדומה כאן לאישה, שאתה מתחתן איתה. ואיזה דימוי יפה הוא זה על החכמה: 'איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד'. ואפשר לראות את המשך המשל-נמשל הזה לאורך כל הספר, כשהכי יפה הוא להבין שאולי 'אשת חיל' כלל לא נכתב על אישה פיזית. (האמת, בלי קשר, שראיתי תיאוריה ש'אשת חיל' הוא בכלל הספד של בעל על אשתו, שכבר עברה את 'כל ימי חייה', 'ותשחק ליום אחרון'.) אינני יודע איך אתה כבר טוען בפשטות כזאת שעלית על המפתח של ספר קהלת, שהוא מופלא בעיני במורכבותו, ואני (למרות ששמעתי רעיונות רבים) טרם יכול לומר שפיצחתי את הקוד של הספר. ושיר השירים - טוב, זה שיר (גם בפשט מילותיו) על אהבה מופלאה, אך מתוסבכת. והיא לעולם לא מגיעה לכלל מימוש. אינני יודע איזו מין פנטזיה זאת של אישה, של 'שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי', ושל ניצול כ'אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. וזכור גם, שהשיר נגמר במילים 'ברח דודי...'.
 

hillelg

New member
אה, וברור לך מה הבעיה

אין על פי מה לשפוט בעצם. המקרא (בספר מלכים) מעיד על חכמתו של שלמה המלך - אתה לא מאמין לשיפוט של המקרא, וגם לא לעובדות שעליהן הוא מספר; המקרא והמסורת מייחסים את משלי, שה"ש וקהלת (כולם או חלקם) לשלמה המלך - אתה לא מאמין לא לכותרות, ולא למסורת על כך; ספר נשפט על פי ידיעותינו על מחברו, וספר עתיק נשפט על פי המסורת שלנו עליו. אם אנחנו לא סומכים על המסורת, אין לנו כלים לשפוט את הספר. במיוחד לאור העובדה שוודאי מדובר באווירה תרבותית שונה בהרבה מזו הקיימת היום, ושיפוט ערכי ש'היום אנו ודאי צודקים', הוא יהיר ולא רציני.
 
אני מצטרפת

לעניין השיפוט הערכי ומוסיפה עוד כמה דברים: כשמזכירים את חוכמתו של שלמה ראוי להציץ קודם כל בספר מלכים א' בפרקים ג, ה, ו-י ובמקבילתם בדברי הימים ב, א ו-ט שם נזכר השורש חכ"ם יותר מפעם אחת לגבי שלמה. כמה דוגמאות: מל"א ג, יב: הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. [מיד אחרי זה מופיע סיפור משפט שלמה] מל"א ה: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמֹעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה--מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ. {ס} שם, פרק י א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה--לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ. ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ: לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה. ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ. ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ. ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי: הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ. ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל--בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. שם פס' כג-כד כג וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ--לְעֹשֶׁר, וּלְחָכְמָה. כד וְכָל-הָאָרֶץ--מְבַקְשִׁים, אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה: לִשְׁמֹעַ, אֶת-חָכְמָתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים, בְּלִבּוֹ. ברור מכאן שבעיני בני תקופתו היה לשלמה שם של חכם באופן מיוחד וחריג, הן מצד בני עמו, הן מצד הסביבה החיצונית. שִמעוֹ הגיע למרחוק, לא רק כשליט אלא כחכם. מהו החכם, ובמה מתבטאת חכמתו? על המושג "ספרות החכמה" במקרא (שבה כלולים ספרי משלי וקהלת) ובעולם הקדום בכלל נכתבו תלי תילים של מחקרים ומאמרים. בתמצית שבתמצית: מדובר בסוג ספרותי שהיה נפוץ למדי בסביבה, והתייחד משאר ספרויות התקופה בכמה תחומים: בסגנונו: פתגמים, משלים ואמירות, בתוכנו: עוסק בשאלות "על החיים" כגון: בעיית הצדק בעולם (סוגיות של שכר ועונש), התועלת של האדם בעמלו, ערכם של החיים ומשמעותם ועוד, וכן התאפיין באוצר מילים ייחודי. ספרות החכמה המקראית דומה בהיבטים רבים לאחיותיה בעמי הסביבה, אך מתייחדת בתפיסות הקשורות לאמונת ישראל הייחודית על רקע תקופתה. החכמה כאן אין פירושה כבימינו: צבירת ידע, מחקר, ניתוח והבנה של תהליכים ותופעות וכו' אלא ניסיון להבין שורשם של דברים כדי להסיק מהם מסקנות מעשיות: כיצד יש להתנהג. רכישת החכמה לא היתה מטרה בפני עצמה אלא רק כלי לעיצוב הדרך. ובמקרא הדרך היא אחת: יראת ה' והליכה בדרכיו. זו מסקנתו של קהלת בסוף דבריו, וזאת מסקנתו של איוב, בסיום דיוניו על גורלו המר. כותבי ספרות החכמה נמנו על חוג חברתי (כנראה אליטיסטי) והם היו מה שמכנים היום "פילוסופים". האם שלמה היה שייך לחוג האקסקלוסיבי הזה? האם הוא זה שכתב את משלי וקהלת? גם על כך נכתב הרבה. על כל פנים הייחוס של ספרים אלה אליו קשור וודאי למה שנאמר עליו בספר מלכים (חכמה, משלים, חידות וכו'). האם שלמה היה חכם? בעיני המקרא, ובעיני בני תקופתו ודאי שכן. האם הוא חכם על פי אמות המידה שלנו? השאלה לא רלוונטית בעיני. אי אפשר להחיל מושגים שיפוטיים של ימינו על תקופת המקרא.
 
את ממקדת את הנושא

(וכמעט אמרתי "כרגיל"
) אם נקודת ההתחלה של מושג "חוכמת שלמה" היא האופן בו הוא נתפס על ידי בני תקופתו, נתיניו. אזי זה מעורר אצלי את השאלה מה הם הכלים בהם יכול אדם מן השורה, איכר או בעל מלאכה העולה לרגל ושומע את דברי המלך, לשפוט את החוכמה האצורה בהם. כשאיש תם ויושב אוהלים זוכה להילה של אדם דגול הוא בדרך כלל זוכה לכך בזכות, ובראשי עולה הדוגמא של חוני המעגל, אך כשיוצא שם של חכם באדם דוקא למלך, אני תוהה אם זו מקריות. למה דוקא הוא? למה לא הנפח ברחוב הסמוך? ההסטוריה מלאה בדוגמאות של שליטים אבסולוטיים שנתיניהם ראו בהם דמויות על כל עוד הם היו בשלטון ועשו שימוש בכוחם זה על מנת לטפח את התדמית בה הם רצו. הדוגמא האחרונה מבין אלה עברה לאחרונה בדיקת שערות ושיניים מול המצלמות. לא, איני משווה אחד לאחד בין שלמה למוסוליני או למאו, הגם שההשוואה בין מימרות משלי לספר האדום די מתבקשת. אם הספרים המיוחסים לשלמה מוערצים בגלל הפירוש שניתן להם ולא מה שכתוב בהם במפורש אם הפירוש המחמיא הזה נובע מגדולתו של הכותב המיוחס ואם הכותב המיוחס נתפס כחכם גדול קודם כל על ידי האנשים התלויים בו לחיים ולמוות אזי נשאלות שאלות שאיני מכיר להן פתרון, בנוגע לפולחן אישיות בעת העתיקה. הדיון הזה קידם אותי מאוד בשאלה שהציקה לי אבל כדרכם של דיונים משובחים גם עוררה בי שאלות חדשות.
 
ולאחר עיון במלכים א'

אני ממשיך לגלגל ביני לבין עצמי את עניין פולחן האישיות. שלמה בונה בניינים מפוארים ברחבי הארץ ויותר מכך בירושלים, מקיף עצמו בסממנים של עושר וכוח, מפגין את כוחו בעזרת המון של פרשים, מאמין גדול הוא כנראה לא היה כפי שאנו למדים מסיפורי הבמות והאלילים בירושלים והנישואין לנשים נוכריות, אבל הוא מבין את החשיבות של בניין בית המקדש, והוא עושה זאת בגדול ועל פי כל הדקדוקים: הוא מציג הצדקה אלוהית שניתנה לו לדבריו בשיחה פרטית עם בורא העולמות, הוא מקים בית מפואר בכל קנה מידה של אותה תקופה, את טקס הפתיחה הוא עורך בהמון עם כאשר המרכז בטקס הוא המלך ובית האלוהים משמש לו כתפאורה מרהיבה. אני מקשר את הנקודה הזאת גם לאחיו אבשלום שדאג להגיע לכל מקום מוקף ברצים ופרשים כמו קיסר רומאי. יש לי בכל אלה בסיס לשאול את עצמי אם באותה תקופה מתפתחת גם בארצות שכנות המודעות לתדמית המלך והאפשרות להעלות אותה בעזרת הילה של כוח וחוכמה. [אץ רץ לפורום הסטוריה]
 

hillelg

New member
אני לא בטוח

עד כמה אפשר 'לסובב את העם' כל כך בקלות. שלמה התחיל עם נתוני פתיחה גרועים (מבין כל המועמדים למלוכה, אף אחד לא חשב עליו - הבן של דוד מבת שבע, 'שידוך' זכור לרע), וקנה את לב העם רק בכוח מעשיו. יש לזכור, שבזמנו המלך היה הסמכות השופטת העליונה. על פי סיפור שתי הנשים (שאני מניח שהוא מעין 'דוגמה מייצגת'), נראה שהוא התגלה בעיני העם כשופט מבריק (ולמעשה, על פי ספר מלכים, זה מה שהוא ביקש מבורא עולם בנוגע לחכמה), מה שהעלה את קרנו בעיני העם. בדומה לאבשלום בשעתו, שגנב את לב העם בנושא המשפט - אם כי אבשלום פעל הפוך, ועשה זאת בהחנפה אישית לכל אחד מהנשפטים, במשך תקופה ארוכה. בנוסף, בניית בית מקדש במשך מספר שנים כה מועט, זה מבצע כלל לא פשוט אפילו היום, כאשר מי שבעצם פועל זה ה'ביצועיסטים', בעוד אז רבות היה תלוי בסמכות העליונה. בנוסף, נראה שהמקרא לא הכי אוהב אותו - בתכל'ס, הוא אהב נשים נכריות רבות מדי, ומוצג על ידיו כמי שהן היטו את לבבו - אבל זה לא מונע ממנו להציגו עדיין כחכם מכל אדם, למרות שזה אולי לא כל כך משרת את האינטרסים שלו בנושא זה.
 
מתקבל הרושם

שאפשר לסובב את העם די בקלות. הוא מביא נשים נוכריות ובונה במות לאלילים ולמרות זאת העם ממשיך לראות בו איש חסיד וירא שמיים הדובר ביחידות עם אלוהיו למפגש בינו לבין אלוהיו לא היו עדים מלבדו אבל כולם מקבלים את עדותו האישית על אודות המפגש כעובדה מוגמרת. השיפוט שלו במה שידוע כ"משפט שלמה" מעורר תהיות לגבי מידת האנושיות והתבונה שלו ולמרות זאת זה הופך לסמל של חוכמה (אישה שאינה האם האמיתית תגלה אדישות מוחלטת לשאלת מותו וחייו של התינוק? נו, באמת) בחנוכת בית המקדש הנפשות הפועלות אמורות על פי מסורת ישראל להיות הכוהנים ולהלוויים, את מקומם תופס ברגל גסה המלך (בעל המאה) וכולם מוחאים לו כף יושב לו המלך, שמעולם לא עסק בנקיון ביתו ולא טרח בחינוך ילדים ולא יכל להקדיש זמן לזוגיות אפילו אם רצה בכך, מפיק ממרות בנוגע למשפחה ולבית וכולם עוצרים את נשימתם מרוב התפעלות. כל אלה הם בשליפה מהמותן. תולדות חיי שלמה לא מעוררים בי הערצה בלשון המעטה, וחוכמתו עדיין נסתרת ממני וזקוקה לתלי תלים של להטוטנות פרשנית על מנת למצוא אותה בתוך דבריו. הקרדיטים היחידים שאני נותן לו הם בתחום מדיניות החוץ שלו (הנבנית בעיקר על יצירת קשרים אישיים) ובתחום יצירת דעת קהל פנימית אוהדת. מתקבל אצלי הרושם שהוא היה בעל תובנה מעמיקה ביחסי אנוש, ובעזרת כך חיפה על מגכעותיו האחרות והסתיר את התחומים בהם היה בור.
 
יש לכם אופציה אחרת?

העולם הדתי של היום שופט את דמויות התנך על פי ערכי היהדות של היום שכל כך שונה מהיהדות של אז. זה רע? אני צריך גם לשפוט את הקומוניזם כקומוניסט ואת הפשיזם כפשיסט? אני צריך לשפוט את האינקויזיציה הספרדית כספרדי בן המאה ה-15? מישהו כאן הצליח לעשות זאת? את, אתה, אני וכולנו שופטים הכל מתוך עולמנו שלנו. אין אופציה אחרת. מה הלאה?
 
למעלה