אני מצטרפת
לעניין השיפוט הערכי ומוסיפה עוד כמה דברים: כשמזכירים את חוכמתו של שלמה ראוי להציץ קודם כל בספר מלכים א' בפרקים ג, ה, ו-י ובמקבילתם בדברי הימים ב, א ו-ט שם נזכר השורש חכ"ם יותר מפעם אחת לגבי שלמה. כמה דוגמאות: מל"א ג, יב: הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. [מיד אחרי זה מופיע סיפור משפט שלמה] מל"א ה: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמֹעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה--מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ. {ס} שם, פרק י א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה--לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ. ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ: לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה. ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ. ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ. ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי: הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ. ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל--בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. שם פס' כג-כד כג וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ--לְעֹשֶׁר, וּלְחָכְמָה. כד וְכָל-הָאָרֶץ--מְבַקְשִׁים, אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה: לִשְׁמֹעַ, אֶת-חָכְמָתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים, בְּלִבּוֹ. ברור מכאן שבעיני בני תקופתו היה לשלמה שם של חכם באופן מיוחד וחריג, הן מצד בני עמו, הן מצד הסביבה החיצונית. שִמעוֹ הגיע למרחוק, לא רק כשליט אלא כחכם. מהו החכם, ובמה מתבטאת חכמתו? על המושג "ספרות החכמה" במקרא (שבה כלולים ספרי משלי וקהלת) ובעולם הקדום בכלל נכתבו תלי תילים של מחקרים ומאמרים. בתמצית שבתמצית: מדובר בסוג ספרותי שהיה נפוץ למדי בסביבה, והתייחד משאר ספרויות התקופה בכמה תחומים: בסגנונו: פתגמים, משלים ואמירות, בתוכנו: עוסק בשאלות "על החיים" כגון: בעיית הצדק בעולם (סוגיות של שכר ועונש), התועלת של האדם בעמלו, ערכם של החיים ומשמעותם ועוד, וכן התאפיין באוצר מילים ייחודי. ספרות החכמה המקראית דומה בהיבטים רבים לאחיותיה בעמי הסביבה, אך מתייחדת בתפיסות הקשורות לאמונת ישראל הייחודית על רקע תקופתה. החכמה כאן אין פירושה כבימינו: צבירת ידע, מחקר, ניתוח והבנה של תהליכים ותופעות וכו' אלא ניסיון להבין שורשם של דברים כדי להסיק מהם מסקנות מעשיות: כיצד יש להתנהג. רכישת החכמה לא היתה מטרה בפני עצמה אלא רק כלי לעיצוב הדרך. ובמקרא הדרך היא אחת: יראת ה' והליכה בדרכיו. זו מסקנתו של קהלת בסוף דבריו, וזאת מסקנתו של איוב, בסיום דיוניו על גורלו המר. כותבי ספרות החכמה נמנו על חוג חברתי (כנראה אליטיסטי) והם היו מה שמכנים היום "פילוסופים". האם שלמה היה שייך לחוג האקסקלוסיבי הזה? האם הוא זה שכתב את משלי וקהלת? גם על כך נכתב הרבה. על כל פנים הייחוס של ספרים אלה אליו קשור וודאי למה שנאמר עליו בספר מלכים (חכמה, משלים, חידות וכו'). האם שלמה היה חכם? בעיני המקרא, ובעיני בני תקופתו ודאי שכן. האם הוא חכם על פי אמות המידה שלנו? השאלה לא רלוונטית בעיני. אי אפשר להחיל מושגים שיפוטיים של ימינו על תקופת המקרא.