החכם מכל אדם?

[טללי בוקר]

החכם מכל אדם?

אני תוהה לאחרונה על החבר של שלמי הסנדלר ועל הקרדיט העצום לו הוא זכה לאורך ההסטוריה היהודית. מההיכרות שלי עם הכתבים המיוחסים לו אני יכול לגלות אמרות של נסיון חיים נאה ב"משלי" דוגמת הבן העצל לשולחיו, ולצידן אמרות מופרכות ומעוררות דאגה דוגמת חוסך שבטו, וכל אלה לצד תפיסות סטריאוטיפיות שהיו נפוצות בחברה דאז על עקרת הבית וכיו"ב. אני לא מזהה כאן את יכולתו של הגאון להתעלות מעל תפיסות תקופתו ולהביא משהו באמת חדש. "קהלת" ו"שיר השירים" אפילו פחות מרשימים אותי במישור הזה, האחד כתב פסימי שנראה כנובע מדכדוך ולא מהגיגים פילוסופיים מעמיקים (לכתרים שנקשרו לו עם השנים אני אישית לא מוצא סימוכין) והשני היה זוכה היום לאזהרה ממנהלי "תפוז" על כניסה בניק נשי על מנת לבטא פנטזיות אסורות, או במלים אחרות: אני מתקשה להבין למה מייחסים אותו לגבר. כן, אני יודע שעם השנים התפתחה פרשנות ענפה סביב הכתבים הללו ולטעמי היא בונה מגדלות ולהטוטנות מתוך הרבה כוונות טובות, אבל אחרי כל מה שקראתי (ויש לי עוד הרבה לפניי) "חוסך שבטו שונא בנו" היא אמירה אגרסיווית המעידה על בורות פדגוגית, ו"דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו" הוא אמירה ארוטית ולא משל על אהבת השכינה לעם ישראל. אני מסרב לראות בו אדם דגול ביחס לתקופתו, בסמוך לתקופת חייו פעל וכתב לאו צה וקצת אחריהם גם סוקרטס ובודהא. גם בתקופה ההיא היו גאונים מרחיקי ראות, אבל את הגאונות הזאת אני לא מזהה אצל שלמה המלך. ובכן, מניין הסופרלטיב העצום ההוא? חכם מכל אדם?

 

[מלקט אֹרֹת]

יש לי מה לומר בעניין שניהם

אבל מקוצר הזמן אסתפק בשיה"ש: דודי שלח ידו מן החור, זה התאור של הדוד מנסה לפרוץ פנימה אל הרעיה, שום תאור אירוטי. היא שוכב במטה והוא עומד בחוץ מתחנן שהיא תפתח את הדלת. מעבר לכך, חצי מהתיאורים שם הם תאורים של צביה ועופר, ודו"ק.

 

[מלקט אֹרֹת]

היא שוכבת

מכונה ארורה

 

[טללי בוקר]

אני מודע לפרשנות הזאת

הבעיה היחידה היא שבימי בית ראשון לא היו מנעולים בעולם במובן של חור בדלת בו מכניסים מפתח ומסובבים, בחפירות של התקופה ההיא מתגלים בריחים הנעים על ציר ונסגרים מלמעלה כלפי מטה. הטקסט הרלוונטי הוא אני ישנה, וליבי ער; קול דודי דופק, פתחי-לי אחותי רעייתי יונתי תמתי--שראשי נמלא-טל, קווצותיי רסיסי לילה. פשטתי, את-כותונתי--איככה, אלבשנה; רחצתי את-רגליי, איככה אטנפם. דודי, שלח ידו מן-החור, ומעיי, המו עליו. קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול. פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר; נפשי, יצאה בדברו אני מוצא את משחק המלים של הקטע הזה ארוטי לחלוטין, כאשר פתיחת הדלת כוללת את החלק הטכני של הקימה מהמיטה ופתיחת הדלת, אבל סביבה עושר של מושגים חושניים של עירום ובושם וכפות רגליים וכותונת ורטיבות נוטפת והנפש יוצאת. אין לי להתעקש על תיאור האקט המיני שאני מוצא כאן, גם אם המשפטים הללו מביעים דבר אחר עדיין הטקסט (כלל שיר השירים) הוא חושני וארוטי ונכתב בבירור על יד אישה ולא רק בגלל הכתיבה בגוף ראשון נשי. אני מגלגל בראשי את השאלה מה היו ץחומי הטאבו שהביאו לייחוס הטקסט לגבר.

 

[מלקט אֹרֹת]

אני רואה שדווקא

אתה מתחיל לראות פרשנויות עמוקות. הפשט הוא שיש מנעול, וכנראה היה גם חור ליד (אני לא מבין במנעולים), אתה כבר מתחיל לדרוש על כוונות עמוקות, אולי תמשיך הלאה? הטקסט פונה פעמים בלשון נקבה, "איכה תרעה איכה תרביץ...", ופעמים בלשון זכר,"יפה את רעתי כתרצה". כל שיה"ש נע בין הדוד לרעיה, בין העופר לצביה, ובין שלמה לשולמית. אני חייב לזוז, יכולתי עוד להרחיב.

 

[דלית - delete]

חור ליד המנעול תלוי תקופה

אך לא התקיים עד סוף ימי הביניים, לזכרוני. תיתכן השאלה מתי נכתב טקסט המקור, אם לא בידי הסנדלר או שכנו.

 

[hillelg]

החור

יכול להיות אולי חלון? או מין צוהר בדלת? [ברור, בכל אופן, שפרשנותו של טל היא אלגורית לגמרי. לא שאני נגד אלגוריה; להיפך.]

 

[דלית - delete]

אין לי ידיעה טובה בנושא או בתחום

אבל בדלת עצמה לא עשו חורים ואז לא היו זכוכיות. לידיעתי חלונות היו פתחים שנקרעו בקיר, וייתכן שכוסו ע"י יריעות או תריסי עץ, אך קדיחה ככזו (שימוש במקדחה חשמלית עם ראש מתכת ליצירת נקב עגול קטן במשמעות "חור") לא הייתה נפוצה. מצידי? חור יכול להיות חלון,צוהר,מפתח (ואיך באמת תתרגמו doorway כמו בשם הספר doorways in the sand? מפתן?) או מנעל. אבל אסוציאציה ראשונית שלי לחור היא חריץ או חריר קטן, לא משהו גדול דיו להקרא חלון.

 

[hillelg]

יש בעיה

בקביעת עובדות על דברים שאנחנו לא ממש יכולים לבדוק בצורה מקיפה, בגלל מרחק הזמן (נגיד שמצאנו חמש דלתות מימי בית ראשון - האם זה מדגם מייצג?). לכן, קשה לקבוע דברים. מה לעשות.

 

[גנגי]

מילא שאתה מצטט משה"ש,

אבל לצטט מהכרטיסישי שלי?! עד כדי כך הגענו?

 

[טללי בוקר]

אבל את הרי לא כועסת

כי ידוע שאת אוהבת גשם, בעלי חיים, ריח של ים, ספרים, מוזיקה, וגם כמה אנשים, וברור לנו מי הם אותם אנשים

 

[SupermanZW]

לי יש פרשנות עוד יותר אירוטית

אני ישנה (כלומר, אני חולמת), וליבי ער (חלום מלא רגשות); קול דודי דופק (אותי חזק), פתחי-לי (כי ה*** שלי עבה) אחותי (גילוי עריות?) רעיתי יונתי (זואופיליה) תמתי, שראשי נמלא טל (אולי ונטולין), קווצותי רסיסי לילה (בגלל הויאגרה?). פשטתי, את-כותונתי (אני ערומה, שים לב!), איככה, אלבשנה (נראה לך שאתלבש?, אני חרמנית!), רחצתי את רגלי (כדי שתלקק אותן), איככה אטנפם (אחר כך מתקלחים יחד). דודי, שלח "ידו" (את איבר מינו כמובן, בפיסקה ניסו לטשטש עובדה זו) מן החור (מן הואגינה), ומעיי (איך הוא הגיע עד המעיים, חתיכת אורך היה לו...) המו עליו (כמעט קיבלתי קלקול קיבה מה"משחק" במעיים...). קמתי (בחלום) אני לפתוח (את הואגינה) לדודי, וידי נטפו "מור" (נוזל הסיכה של הואגינה), ואצבעותי מור-עובר (אוננתי זמן רב), על, כפות ה"מנעול" (תיאור מוזר למצב הפות לפני הגירוי המיני). פתחתי (את הרגלים) אני לדודי, ודודי חמק עבר (היתה לו שפיכה מוקדמת); נפשי, יצאה בדברו (איך התעצבנתי על כך שגמר מהר!). יש לי אפילו גירסה יותר אירוטית מזו, אם תרצו אפרסמה בהמשך.

 

[מארסו]

../images/Emo6.gif

 

[מלקט אֹרֹת]

ושאלה

האמירות האלה שלך הן אחרי עיון ממושך בשיה"ש קהלת ומשלי, או אחרי מחשבה בעקבות כמה אמירות שמופיעות שם?

 

[טללי בוקר]

תלוי

את קוהלת ומשלי אני מכיר היטב כאשר קהלת הוא ספר שקראתי חזור וקרוא ועימתתי אותו לא פעם עם גישות פסימיות וספקניות מתרבויות אחרות, את שיר השירים אני מכיר יותר ברפרוף אבל בהחלט לא ברמה של אמירות פרוזאיות פה ושם.

 

[Mנטה]

חוסך שבטו שונא בנו

בעיני היא אמירה פדגוגית חשובה מאין כמוה. אולי אתה מדמיין אדם שכל יום בשעה קבועה ניצב עם השוט ליד הילד שלו (ויותר נכון מעליו) ומרביץ בו תורה, פשוטו כמשמעו. אבל אני מציעה שלפני שנכנסים שוב לויכוח על כבוד לילד וכל הבלה-בלה הזה, תעשה מעשה ותקרא קצת ספרות חינוכית יהודית כדי לקבל פרופורציות והבנה מעמיקה יותר על מה מדובר. אין לי ספרים ספציפיים להמליץ לך, אז אם חברינו הדתיים שבכאן לא יתרמו משלהם, אני פשוט ממליצה ללכת לחנות הספרות היהודית הקרובה אליך ולבקש ספרים על משמעת וחינוך.

 

[טללי בוקר]

אנא פרטי

אשמח להבין למה את מתייחסת. ניהלתי דיונים על כך לא פעם עם שומרי מצוות החיים לאור ההלכה (הגם שלא הגעתי ללימוד שיטתי וקריאת ספרים) והתרשמתי שאין דרך חינוך אחת ביהדות אלא ריבוי פירושים וגישות אשר לא כולם הולכים באור הפסוק הנ"ל (התרשמתי אפילו שרובם לא הולכים בדרך הזאת, אך איני יודע אם זה מייצג). אשמח לשמוע את ההבנה שלך.

 

[giulietta]

גם מבלי להיכנס לדקויות

של שיטות חינוך שמטבע הדברים הן משתנות מזמן לזמן ומחברה לחברה (אני מניחה שאתה לא מתייחס ל"חברה הדתית" או ל"עולם ההלכה" כמקשה אחת) יש באימרה הזאת "חוסך שבטו שונא בנו" התייחסות עקרונית לצורך בחינוך, אלא אם האמירה עצמה צורמת לך ואתה גורס שצריך "לזרום" עם הילד אצטרה אצטרה. זה שבאותה תקופה פעלו אישים נוספים מתרבויות אחרות שהותירו אחריהם כתבים מעוררי מחשבה עדיין לא הופך את שלמה המלך לשולי. כן, ביחס לרוב בני האדם בתקופתו הוא כנראה נחשב לאיש הגות (ופיוט) ואני סבורה שעומק מחשבתו ראוי גם היום.

 

[Mנטה]

למה בכלל צריך משמעת ?

הרעיון שעומד מאחורי חינוך למשמעת, הוא שמשמעת חיצונית תהפוך יום אחד למשמעת עצמית. או במלים פסיכולוגיות יותר, שהמשמעת שההורה תובע מהילד תופנם ותהפוך להיות משהו שהילד תובע מעצמו. זה בנוגע למשמעת כערך. בנוגע להצבת גבולות: גבולות זה דבר מאוד חשוב. או במלים אחרות: היכולת להתמודד עם תסכולים, לדחות סיפוקים, לעשות דברים כי צריך ולא כי רוצים, לעמוד בחוקים שאחרים קבעו, לארגן את עצמי לעשות דברים גם אם לא בא לי, כל הדברים האלו ממשפחת הגבולות, הם דברים מאוד חשובים. כישורי חיים שפשוט צריך אותם המון בחיים (גם אם הולכים בדרך שאת נתיביה סוללים לבד). זה קצת שונה ממשמעת עצמית במובן הזה שמשמעת עצמית יכולה להיות משהו שנמצא בתוך האדם ביחסים שלו עם עצמו, וכאן הרחבתי את זה גם ליחסים של האדם עם הסובב אותו. ועוד דבר: היחס בין הורים וילדים, דבר זה נדון בעבר בהרחבה. אני אנסה להביע דעה בענין הזה שוב, אני מזהירה מראש שאני לא כל כך מוצלחת בניסוח מהסוג הזה. הרעיון שצריך לכבד אדם מבוגר רק משום שהוא מבוגר, שיש היררכיה בבית, שהבית שייך להורים ולא לילדים, שלהורים יש חיים מלבד הילדים, שההורים יודעים יותר טוב מהילד, כל מיני דברים כאלו, הוא רעיון שמהווה סוג של בסיס לסדר חברתי (בעיני). וגם של תרבות. עכשיו סיכום: בהנחה ששמעת מה שאמרתי, ולא הנחת שאם אמרתי "היררכיה" התכוונתי לשלטון דיקטטורי פשיסטי, אלא התכוונתי פשוטו כמשמעו: היררכיה. אחד יותר יודע מהשני למשל. ותו לא. אז אם הצלחת לקרוא את זה ולא ללכת לקיצוניות (כי אני בהחלט לא שם), אז קו המחשבה הזה מצריך חינוך. וחינוך שכולל חינוך למשמעת וחינוך לגבולות וחינוך ל"מקום" של כל אדם בבית לא רק במובן האישי אלא גם במידה מסוימת במובן ה"חברתי" או ה"תפקידי", חינוך כזה כולל גם סנקציות. וסנקציות יכולות להיות מכל מיני סוגים. וכמו שהדבר הכי טוב לעשות עם ילד בהתקף זעם הוא הרבה פעמים לחבק אותו חזק חזק, כך גם כשכלים כל הקצים (מאורע נדיר) הדבר הכי טוב הוא להעיף סתירה. ובמובן העמוק של האידיאולוגיה שהצגתי כרגע, "חוסך שבטו שונא בנו" כי הוא פשוט מתנער מאחריות ולא מחנך אותו. דבר אחרון שאני רוצה להגיד, זה שאני מקבלת את העובדה שקיימות בעולם גישות שונות ומרובות לגבי חינוך, ושמה שהצגתי כאן הוא רק פרשנות שלי לעולם התוכן היהודי ולא תורה מסיני.

 

[גרי רשף]

שלמה המלך והנוסטלגיה

הרבה פעמים אני ועוד כמה גולשים מוצאים עצמנו מזעיפים מבט כלפי ביצועים מחודשים של שירים, ורואים חילול הקודש בכך שמישהו מעז בשנת 2003 לעבד ולבצע מחדש שיר שנכתב, עובד ובוצע לפני שנים רבות. האם ניתן לומר באופו גורף שכל מה שחובר אז טוב וכל מה שמחודש עכשיו גרוע? אם להיות הוגן- לא. אנחנו, בעיקר הזקנים שביננו, רוצים את מה שהתרגלנו אליו: השיר, הביצוע, המרק המחורבן של אמא שהיום נהיה מוכנים להישבע שאין כמוהו, הימים הנפלאים ההם שהיו בעצם די עלובים, המנהיגים הדגולים שמופיעים כיום על שטרות הכסף והיו מושחטים. נוסטלגיה.. שלמה המלך וחז"ל אחריו רחוקים מרחק רב מאפלטון ואריסטו, אבל אלו הפסוקים שאנו מכירים מתמיד, ואלו הציטטות והאגדות שגדלנו עליהם, וכשפתחתי לראשונה את שיר השירים הופתעתי לגלות שאני "מכיר" אותו מהרבה שירים שמצטטים אותו וכו'. שלמה "החכם באדם" הוא סמל והעובדות לא ממש חשובות, כשם שחנוכה היא סמל שמדבר גם ללא דתיים והעובדות ההיסטוריות המעט שונות מהמיתוס המוכר לכולם אינן מפריעות לאיש. האם כל כך חשוב אם באמת היה פך שמן או לא? לדעתי לא. לשאול אם שלמה המלך באמת היה כל כך חכם זה כמו לשאול אם האיליאדה והאודיסאה מרתקות יותר מהארי פוטר (לא קראתי אף אחד מהם..). אני מנחש שלא, אך אין זה מבטל את מעמדן הקלאסי שנקנה במשך אלפי השנים בהן הן קיימות.