Serpent Axis
New member
הבעיה
אני הרגשתי את הסכין הזאת בגב.
אחרי שגיליתי שדמות שלי נרצחה בידי שחקן אחר, בכוונה, כמעט עזבתי את הקבוצה באותו הרגע.
גם דמות שאהבתי ונהנתי ממנה, אולי דמות המו"ד היחידה שבאמת יכולתי ליהנות ממנה, עם שילוב המקצוע והגזע האהוב עליי בשיטה - שילוב שלא כל מנחה היה מאשר, לפחות לא אז, ובאמת זו הייתה הפעם היחידה שיצא לי לשחק דמות כזו. ארם היה נער קצת קונדסן שגילה שהפך לטיפלינג אמגוש, אז מישהו החליט שזה רעיון טוב לשים לו אב-קדמון שד שכל המטרה שלו היא לחסל אותו - ומישהו גם החליט שזה רעיון טוב לתת לשחקן אחר לשחק אותו ופשוט לעשות את זה.
לא במשחק תפקידים מותח ודרמטי - אלא כתרגיל טקטי בתחבולנות והשוואת גלגולי קובייה נסתרים שהתוצאה שלהן מוות של דמות שהרגיש אקראי ושרירותי ויותר מזה: סתמי.
נחזור על עוד משהו: הדמות שלי, נלקחה ממני - לא כי עשיתי משהו לא בסדר, לא כי עשיתי טעות נוראית ולא כי הדרמה או הסיפור הוביל לשם, אלא כי מישהו תקע לי סכין בגב. מישהו שהיה אמור להיות חבר קבוצה.
זה נשמע אולי אובר-דרמטי - אבל בגידה זה תמיד דרמטי, וזה מה שאני הרגשתי: נבגד. לכל הפחות, הרגשתי מאוד לא נעים.
גם כי האקט עצמו של ההתנקשות הולך נגד כל מה שאני מאמין בו לגבי התנהלות של שחקנים אחד עם השני בקבוצה.
גם כי המוות עצמו היה מנוגד לכל צורה שבה אני מאמין שיש להריץ סצנת מוות של דמות שחקן - זה אפילו לא היה סצנת מוות. זה היה סתם מוות. מוות סתם. בתור מנחה אני בחיים לא נותן למוות של דמות שחקן להיות הערת דרך-אגב סתמית ושולית. אתה מת כמו גיבור או לכל הפחות מקבל סצנה דרמטית ו"עמוקה".
זה אולי צורת משחק לגיטימית במשחקים בהם דמויות הם לא יותר מאוואטרים של שחקנים, כמו משחקי מחשב ברשת. אבל זה מאוד לא לגיטימי במשחק שאמור להיות סיפורי ודרמטי ולא רק טקטיקה והשלמת קווסטים.
ומילא לעשות משהו נוראי כזה, לתקוע לחבר סכין בגב. מילא. אבל יש גם דרך לעשות דברים וזה היה פחות נוראי אם זה היה יוצא מתוך דרמה, אם זה היה מהלך שהולך ומתהווה ואנחנו השחקנים האחרים עדים אליו אפילו רק מחוץ-לדמות, אם היו רמזים שהיו מאפשרים לי להתגונן, אם הייתה למוות של הדמות איזושהי משמעות מעבר ל"הגעת למינוס ככה וככה נק"פ, גלגל דמות חדשה" מכאני ויבשושי. אם הייתה שם דרמה עם איזשהו רעיון סיפורי שהיה מועבר וזה היה משוחק יפה ומסופר יפה, אולי אפילו הייתי זורם עם זה.
אבל זה לא היה באמת מהלך סיפורי, מהצד זה הרגיש כמו "גיחי גיחי, הרגתי אותו כי יכולתי".
יש צורה ודרך לעשות דברים.
זה אולי נשמע מגוחך שצריך לבקש רשות לפני שתוקעים למישהו סכין בגב, אבל מדובר במשחק – ובאחד כזה שבו יש שחקנים שמשקיעים הרבה בדמויות שלהם, מטפחים אותן ונקשרים אליהן ומהטיפוח הזה, הם מוציאים דברים שמגניבים אותם ונותנים להם הנאה. כמו גינה. וגם אם אנחנו לא אוהבים את הגינות של אנשים אחרים, מקובל שלא להרוס להם אותן.
דמות זה לא רק "הוא זה שפותח את הדלתות", "הוא כזה שיודע איך למזוג קולה בלי לשפוך" או "היא מזמינה את הפיצה", דמויות שחקן הם הגיבורים הראשיים של הסיפור, קודם כל. והוא מתפתח, יש אינטראקציה ודרמה בינו לבין דמויות אחרות והעולם. זה לא שהוא קדוש ואין לגעת בו, אבל הוא אמור לזכות לכל הפחות לכבוד מינימאלי מצד הגיבורים האחרים והשחקנים שלהם. כבוד מינימאלי זה "לא יחטוף ממני סכין בגב כי באותו רגע התחשק לי לדקור משהו".
אפילו בVampire, משחק שבו יש רקע של תככים וקונספירציות ויצורים אנוכיים ורעבים לכוח שרבים על השפעה מקומית – יצורים שהרבה פעמים תוקעים אחד לשני סכין בגב – היוצרים כתבו בספר למנחה: "תקשיבו, לפני שהמשחק מתחיל, תשבו עם השחקנים ותוודאו איתם מה מידת התחרותיות המקובלת עליהם. תראו אם זה בסדר מבחינתם שדמות אחת עלולה לעשות משהו נגד דמות אחרת. יש קבוצות שזה בסדר אצלן לרצוח אחד את השני ויש קבוצות שבהן אסור לפגוע בדמויות אחרות, אפשר לעשות לדמויות מנחה מה שרוצים ולהשתלח בכל העולם ואשתו, אבל דמויות שחקן אחרות זה קו אדום."
ואז הם המשיכו להגיד משהו מאוד נחמד: "ובתור מנחים, שימו לב שרוב השחקנים שיגידו לכם שהם אוהבים תחרותיות, בד"כ אוהבים את זה רק כל עוד הם חושבים שהם מנצחים".
אני הרגשתי את הסכין הזאת בגב.
אחרי שגיליתי שדמות שלי נרצחה בידי שחקן אחר, בכוונה, כמעט עזבתי את הקבוצה באותו הרגע.
גם דמות שאהבתי ונהנתי ממנה, אולי דמות המו"ד היחידה שבאמת יכולתי ליהנות ממנה, עם שילוב המקצוע והגזע האהוב עליי בשיטה - שילוב שלא כל מנחה היה מאשר, לפחות לא אז, ובאמת זו הייתה הפעם היחידה שיצא לי לשחק דמות כזו. ארם היה נער קצת קונדסן שגילה שהפך לטיפלינג אמגוש, אז מישהו החליט שזה רעיון טוב לשים לו אב-קדמון שד שכל המטרה שלו היא לחסל אותו - ומישהו גם החליט שזה רעיון טוב לתת לשחקן אחר לשחק אותו ופשוט לעשות את זה.
לא במשחק תפקידים מותח ודרמטי - אלא כתרגיל טקטי בתחבולנות והשוואת גלגולי קובייה נסתרים שהתוצאה שלהן מוות של דמות שהרגיש אקראי ושרירותי ויותר מזה: סתמי.
נחזור על עוד משהו: הדמות שלי, נלקחה ממני - לא כי עשיתי משהו לא בסדר, לא כי עשיתי טעות נוראית ולא כי הדרמה או הסיפור הוביל לשם, אלא כי מישהו תקע לי סכין בגב. מישהו שהיה אמור להיות חבר קבוצה.
זה נשמע אולי אובר-דרמטי - אבל בגידה זה תמיד דרמטי, וזה מה שאני הרגשתי: נבגד. לכל הפחות, הרגשתי מאוד לא נעים.
גם כי האקט עצמו של ההתנקשות הולך נגד כל מה שאני מאמין בו לגבי התנהלות של שחקנים אחד עם השני בקבוצה.
גם כי המוות עצמו היה מנוגד לכל צורה שבה אני מאמין שיש להריץ סצנת מוות של דמות שחקן - זה אפילו לא היה סצנת מוות. זה היה סתם מוות. מוות סתם. בתור מנחה אני בחיים לא נותן למוות של דמות שחקן להיות הערת דרך-אגב סתמית ושולית. אתה מת כמו גיבור או לכל הפחות מקבל סצנה דרמטית ו"עמוקה".
זה אולי צורת משחק לגיטימית במשחקים בהם דמויות הם לא יותר מאוואטרים של שחקנים, כמו משחקי מחשב ברשת. אבל זה מאוד לא לגיטימי במשחק שאמור להיות סיפורי ודרמטי ולא רק טקטיקה והשלמת קווסטים.
ומילא לעשות משהו נוראי כזה, לתקוע לחבר סכין בגב. מילא. אבל יש גם דרך לעשות דברים וזה היה פחות נוראי אם זה היה יוצא מתוך דרמה, אם זה היה מהלך שהולך ומתהווה ואנחנו השחקנים האחרים עדים אליו אפילו רק מחוץ-לדמות, אם היו רמזים שהיו מאפשרים לי להתגונן, אם הייתה למוות של הדמות איזושהי משמעות מעבר ל"הגעת למינוס ככה וככה נק"פ, גלגל דמות חדשה" מכאני ויבשושי. אם הייתה שם דרמה עם איזשהו רעיון סיפורי שהיה מועבר וזה היה משוחק יפה ומסופר יפה, אולי אפילו הייתי זורם עם זה.
אבל זה לא היה באמת מהלך סיפורי, מהצד זה הרגיש כמו "גיחי גיחי, הרגתי אותו כי יכולתי".
יש צורה ודרך לעשות דברים.
זה אולי נשמע מגוחך שצריך לבקש רשות לפני שתוקעים למישהו סכין בגב, אבל מדובר במשחק – ובאחד כזה שבו יש שחקנים שמשקיעים הרבה בדמויות שלהם, מטפחים אותן ונקשרים אליהן ומהטיפוח הזה, הם מוציאים דברים שמגניבים אותם ונותנים להם הנאה. כמו גינה. וגם אם אנחנו לא אוהבים את הגינות של אנשים אחרים, מקובל שלא להרוס להם אותן.
דמות זה לא רק "הוא זה שפותח את הדלתות", "הוא כזה שיודע איך למזוג קולה בלי לשפוך" או "היא מזמינה את הפיצה", דמויות שחקן הם הגיבורים הראשיים של הסיפור, קודם כל. והוא מתפתח, יש אינטראקציה ודרמה בינו לבין דמויות אחרות והעולם. זה לא שהוא קדוש ואין לגעת בו, אבל הוא אמור לזכות לכל הפחות לכבוד מינימאלי מצד הגיבורים האחרים והשחקנים שלהם. כבוד מינימאלי זה "לא יחטוף ממני סכין בגב כי באותו רגע התחשק לי לדקור משהו".
אפילו בVampire, משחק שבו יש רקע של תככים וקונספירציות ויצורים אנוכיים ורעבים לכוח שרבים על השפעה מקומית – יצורים שהרבה פעמים תוקעים אחד לשני סכין בגב – היוצרים כתבו בספר למנחה: "תקשיבו, לפני שהמשחק מתחיל, תשבו עם השחקנים ותוודאו איתם מה מידת התחרותיות המקובלת עליהם. תראו אם זה בסדר מבחינתם שדמות אחת עלולה לעשות משהו נגד דמות אחרת. יש קבוצות שזה בסדר אצלן לרצוח אחד את השני ויש קבוצות שבהן אסור לפגוע בדמויות אחרות, אפשר לעשות לדמויות מנחה מה שרוצים ולהשתלח בכל העולם ואשתו, אבל דמויות שחקן אחרות זה קו אדום."
ואז הם המשיכו להגיד משהו מאוד נחמד: "ובתור מנחים, שימו לב שרוב השחקנים שיגידו לכם שהם אוהבים תחרותיות, בד"כ אוהבים את זה רק כל עוד הם חושבים שהם מנצחים".
