הדבר הנכון לעשות

[Nihau]

הדבר הנכון לעשות

הנחת יסוד: אין דבר כזה נטייה. אנשים הם ישויות מורכבות מכדי להגדיר בשתי מילים.

השאלה שהטרידה אותי: האם יש קוד אתי לדמויות שמשפיע גם על שחקנים?
כלומר האם יש משהו שדמות שחקן יכולה לעשות במשחק תפקידים שיגרום לשחקן לאבד הערכה כאדם אתי מחברי הקבוצה?
יש שיגידו "משחק הוא משחק הוא משחק". לי יש תחושת בטן שכן יש גבול איפושהו.

האתגר:
אם יש קוד אתי לא כתוב בין שחקנים ודמויות- מה יהיו הנקודות שלו אם נעלה אותן על כתב?

הנקודה הראשונה שעולה בדעתי:
לא תשתלט דמות של שחקן אחד על דמות של שחקן אחר (charm person כדוגמא מייצגת שנחשבת יחסית "לא מזיקה")

 

[BluePrint]

...הוא לא למהר לשפוט.

בעצמי אתחיל מלא למהר לקבוע שאני מבין את השאלה.

מבחינתי אין משהו אחד שדמות יכולה לעשות שתשנה את דעתי על השחקן המפעיל אותה.
שני מקרים מעוררי תמהון יגרמו לי להתחיל לחשוד שמשהו לא כשורה, ולאחר מקרה שלישי אפנה אל השחקן ולא אל הדמות.
גישה זו תאורטית לחלוטין כיוון שבכל המשחקים בהם השתתפתי לא נתקלתי בהתנהגות קיצונית. התנהגות שטותית באווירה רצינית לכל היותר.

הדוגמא של הקסמת דמות דווקא לא מהווה השתלטות, לדעתי זה לא יותר מאתגר לשחקן שדמותו הוקסמה; להתנהג בהתאם תחת ההשפעה ואחת וכמה וכמה לאחר ההתעשתות. שליטה מוחית או הפנוט יהיו מצב קרוב יותר להגדרה של שליטה בדמות של אחר.

אסור לשכוח את מסגרת המשחק.
על כל דבר שאפשר לקבוע כלא מקובל, אפשר לבנות משחק המושתת על פעולות כאלו, ומה אז?

 

[DDN]

 

[Nihau]

הסכמה מראש או בדיאבד

אם יש הסכמה מראש בקבוצה אז זה יחסית בסדר, כי יש אמון משותף.
אם השחקן המשתלט מבקש הסכמה בדיאבד למהלך אז זה פחות בסדר כי זה סוג של גניבת דמות, לטעמי.
איך אתה רואה את זה?

 

[BluePrint]

בקשת הסכמה בדיעבד הופכת כל פעולה לפסולה.

אם עולה הצורך לבקש הסכמה לאחר מעשה, גם אם ההסכמה ניתנת, העובדה שהבקשה בכלל נדרשה כדי להמשיך את המשחק מעידה שהפעולה היתה חציית גבול כלשהו.

בהינתן הנ"ל, מי צריך לבקש הסכמה ממי?
מה שאני רואה בתגובתך לגורבש זו הנחה סמויה שב"רגע האמת"(

) דמות השחקן חשובה יותר מהעולם של המנחה (ובמידה גם מדמויות השחקנים האחרים), שרצון השחקן להגשים את דמותו בהכרח גובר על רצון המנחה להגשים את העלילה.

ההשקפה שלנו מוטית, אין דרך לברוח מזה.

ההנחה שלי היא ש"השתלטות" של מנחה על דמות שחקן איננה מתרחשת במטרה "להוציא שחקן מפעילות". פעולה כזו היא לחיצה על הכפתור האדום לפירוק קבוצה. אבל מה אם מקרים של "טעות אנוש" כמו אלו שהציע גורבש אינן מלכודת אלא נקודת מפתח בעלילה? אולי שלב חשוב שאם לא היה מתרחש במקרה, היה מתברר לחבורה שעליהם להקריב מישהו ל"השתלטות" כדי להשיג את המטרה הגדולה אליה הם פועלים.

זה לא טיעון מתוצאות, זו שאלה: בהינתן והקבוצה מורכבת מאנשים מוכרים שאמינותם החברתית והרכבם הפסיכולוגי לא מוטלים בספק, האם העדפות השחקן בנוגע לדמותו מצדיקים לא סתם שינוי בכיוון העלילה, אלא "טעינת נקודת שמירה" ושינוי בעולם כדי לרצות שחקן שאיננו מרוצה מתוצאות לא צפויות?

First Squad - Moment of Truth
סרט על היסטוריה סודית בחזית הסובייטית של מלחמת העולם השנייה.
גרסאת הבמאי (לא ניתן למצוא באיכות גבוהה או מדובבת) קוטעת את הסרט בין סצנות כדי לראיין כביכול מומחים ונוכחים, במטרה להשלות את הצופה שיש משהו מציאותי בעלילה הבדיונית.

 

[Nihau]

סובייקטיבי

רצון השחקן להגשים את דמותו- בתנאי שהגשמת הדמות לא דורשת שבירת משחק מודעת- אכן עולה על רצון המנחה להגשים עלילה. המנחה לא כותב ספר לבד. והוא בהחלט צריך להזהר לא לפגוע יותר מידי במטרות המשחקיות האישיות של השחקנים במשחק. מנחה טוב יברר מה הן המטרות הללו לפני בניית המשחק וינסה לעזור להגשמתן או לפתוח הזדמנויות להגשמתן עבור השחקנים.
אם אני רוצה לשחק את הדמות ספיידרמן כדי לחוות את המתח בין חיי סופר גיבור לחיי דוקטוראנט אני לא ישמח לקבל פתאום את וונום במקומו- בעל אופי אחר לגמרי ומניעים אחרים לחלוטין שדי דורסים את העיניין הפנימי שהיה לי לשחק עם הדמות. (בהתחשב בנפשות הפועלות סביר יותר שהמקרה יהיה הפוך- אני אשחק את וונום ופתאום אקבל את ספיידרמן שמסתבר שהוא בכלל דופלגנגר סקראל

. מאגניב? אולי, מה שרציתי לשחק? לא.)

העלילה של המנחה היא משהו ששחקנים תמיד יכולים להחליט ללכת איתו או נגדו. מנחה מציע כיווני עלילה לשחקנים. שחקנים מסכימים ללכת במסלולים המוצעים או שלא.
בד"כ יש אמון אוטומטי בין שחקנים למנחה וכולם סומכים שהעלילה תהיה שווה את ההשקעה בה ואין עם זה בעיה.
אבל לא תמיד זה ככה.
במשחק של שמר היה מקום בו דרגורן סיפר לי שהעלילה והמשחק של שאר השחקנים משכו לכיוונים שהדמות שלו (דניל) לא יכלה לזרום איתם בלי לשבור את משחק הדמות של השחקן והוא החליט להחליף דמות.
לי היו מקרים כאילה כמה פעמים, לפעמים כי בניתי את הדמות לא טוב, לפעמים כי העולם לא היה בנוי מספיק טוב ולפעמים זה שילוב מורכב של כל הגורמים יחד.
כמו שאמר טולסטוי (עקרון אנה קרנינה) "כל המשפחות המאושרות דומות, כל משפחה לא מאושרת אומללה בדרכה שלה" - Happy families are all alike; every unhappy family is unhappy in its own way.

לגבי ההשתלטות- אם זה נקודת מפתח גדולה בעלילה זה סוג של railroading שרוב השחקנים לא מעריכים לחוות יותר מפעם אחת, אלא אם העלילה כל כך עילאית שהם מוכנים להבליג, וגם אז זה בספק.
מנחה אמור להיות דיפלומט יותר זהיר מצד אחד ומצד שני יש למנחה את כל העולם כולו לתמרן כדי להביא את השחקנים לנקודה רצויה. למה להסתכן בשבירת עקרונות אם זה לא הכרחי?

 

[BluePrint]

אוב-קורס

המנחה לא כותב ספר לבד אבל גם לא השחקן.
נכון שהשחקנים לא חייבים לעקוב אחר הרמזים של המנחה לעלילה הראשית שקבע אבל אם עושים זאת והמנחה נדרש "לירות מהמותן"? לא כעונש אלא כגורם בעלילה שונה משתכנן מראש. מה אם כן עוקבים ומעוניינים לגלות מה תכנן, וחלק מאותה תכנית זה מצב של כפיה תודעתית?
האם זה חציית גבול של אחר אם השחקן הוא זה שמביא את דמותו למצב הלא רצוי?

מובן לי ששחקן ה"משתלט" על דמות של אחר, בזדון או "בשביל הקטע" זה לא מקובל. זו אפשרות שמעולם לא העליתי בדעתי כמוסיפה להנאה במשחק, וכמו שכתבתי כבר, מנחה העושה זאת ימצא את עצמו מנחה לקבוצת דב"שים. אז אני מקווה שברור שאינני מתכוון להשחתת הדמות אלא לחוויה בלבד; לאירוע שאולי מזעזע את השחקן (ברצינות, כמה מזעזע זה יכול להיות כשידוע שבעולם המשחק מקרים כאלו יכולים להתרחש) אבל הדמות לא בהכרח מודעת אליו בזמן אמת ורק צריכה להתמודד עם הזמן החסר, או שהיא נאבקת בגורם הזר וזה אתגר אישיותי במקום שכלי, אסטרטגי או דיפלומטי.

שמתי לב שאני טוען כאן מהעמדה של אחי (מימי מו"ד), שהגישה שלו היתה לגלגל קוביות, לבנות דמות שתתאים לתכונות ולשחק את מה שיצא, אבל במידה רבה אני מסכים אתה: הדמות היא של השחקן, זה ברור, אבל המשחק הוא של הקבוצה והמתרחש, כיוון שמדובר בנקודת מפגש של רצונות שונים, בגדול, בשליטה של אף אחד. גם לא של המנחה. השחקנים כפופים לעולם של המנחה, המנחה כפוף לרצונות השחקנים והדמויות "נאבקות" אחת בשנייה ב"שדה הקרב" הזה.

בזמן משחק תפקידים, כל המשתתפים נמצאים בעמדת כוח חלשה יותר משאר הקבוצה ונראה לי שטענתך היא ל"חסינות דיפלומטית".

 

[Nihau]

סוג של חסינות

ולמה לא?
לדמויות שחקן צריכה להיות סוג של חסינות, אחרת הן היו מתות הרבה יותר מהר ומסיבות הרבה יותר באנאליות.
זה כמו שיש מצב hardcore במשחקי מחשב, שבו אתה מוותר על היכולת לשחזר את הדמות שלך לאחר מוות.
זה בכוונה נחשב מצב מאתגר במיוחד וטרגי במיוחד כשדמויות מתות בו בכל זאת.

 

[BluePrint]

כמו ש-god mode זה סוג של התמודדות עם אתגרים.

מובן מאליו שדמויות שחקן, מתוקף היותן גיבורות הסיפור, זכאיות ליתרון על פני כל דב"ש כשזה נוגע לשרידות. אני מתכוון אך ורק למצב בו דמות מאבדת את עצמה לאישיות של אחר. לא מוות, לא השחתה גופנית וגם לא בהכרח נזק פסיכולוגי, אלא משהו בין התמודדות עם "זמן חסר" במקרה הקל, דרך התמודדות על שליטה בגוף כנגד תודעה פולשת, ומאבק על הגדרת העצמי במקרה הקיצוני. מקרים שישפיעו עליה כמו כל אתגר נפשי\מוסרי המתרחש מחוץ לגוף.

מה זאת אומרת חסינות? זו הזכות לא להתמודד עם תוצאות.
הטענה כפי שאני מבין אותה היא: "אני רוצה לשחק באווירה שבה מצב X יכול להתרחש, בתנאי שלא יקרה לדמות שלי", והמשתמע מכך זה שע"י שלילת התרחשויות מסוימות, זו דרישה לניתוב השחקנים (למנוע מהדמות שלך להיות "מותקפת" ע"י השמת דמות של שחקן אחר במקומה), לכפוף את העלילה לרצונו של השחקן (לאלץ את המנחה לוותר על נקודה עלילתית כזו) או דרישה שהדמות לא תושפע מהחוויות שהיא עוברת (Roll playing).

אני פשוט לא רואה איך, בהינתן והתנאים זהים, היתקלות לא צפויה באויב חיצוני זה מצב מקובל בעוד התקלות לא צפויה באויב פנימי היא טאבו.
מבחינתי זו סוג של חופשה מהדמות במקרה הקל, אירוע מכונן בחייה במקרה הגרוע ובכל מצב אתגר משחק דמות לעומת אתגר אסטרטגי, דיפלומטי, שכלי או מטה-מכאני.

 

[Nihau]

רמות של פגיעה

כשדמות נפצעת זאת רמת פגיעה ביכולות הדמות. אם דמות של שחקן אחד פוצעת דמות של שחקן אחר זה לא מנומס אבל זה הפיך ולא עיניין גדול בין השחקנים כמו שזה עיניין גדול בין הדמויות (ניהאו כעסה מאוד על קון כשהוא שלף עליה חרב כדי לעצור סטירה בוויכוח). אם הפציעה היא בלתי הפיכה- אבדן יד למשל- אז זה רמה אחרת לגמרי כי זה פוגע במבנה הדמות של השחקן שדמותו נפגעה- וזה עלול אפילו לשנות את הקונספט של הדמות.
כששחקן אחר משתלט לך על הדמות שלך ושחק אותה במקומך זה גונב לך את הדבר היחיד שיש לך במשחק.
זה לא שאני רוצה god mode כמו שאני רוצה שלא יפריעו לי לשחק את הדמות שלי.

 

[major mouse]

משחקים מסוכנים

האם שיחקת פעם במשחקים שנחשבים קטלניים לדמויות?

למשל:
ווארהאמר - כאן ניתן לאבד יד, רגל או עין במהלך הקרב. הדמויות הן לא סופר הרפתקאנים כמו במו"ד, הן אנשים רגילים (בערך) ואנשים רגילים נפצעים בקרבות.
קריאתו של קת'והולו - כאן השפיות היא עניין חולף. ככל שתגלי יותר מהמסתורין, תסכני יותר מהשפיות של הדמות שלך.

אם כן? איך תתמודדי אם אובדן יד או נקודת שפיות בשיטות האלו? המנחה גורע משהו מהדמות שלך ומפריע לחזון שלך של הדמות

 

[דרגורן]

(מתנצל על ההדחפות) - אתה גלשת לתיאום ציפיות

כשמחליטים לשחק בתמה מסוימת ובמערכת חוקים מסוימת, מסכימים על כמה דברים.
אבדן שיפיות היא אחת מאבני היסוד של שיטת "קריאתו של קת'ולהו", בדיוק כמו שמוות של Clone זה אבן יסוד בשיטת פאראנויה (זה למה אתה מקבל 6 כאלה... בד"כ )
ולכן ההתייחסות שונה משיטה/תמה לשיטה/תמה.

ולכן במו"ד אני ארצה שהמנחה ימנע מהריגה חסרת משמעות של הדמות שלי (פתחת דלת ופתאום אתה נופל למותך) - אבל אותו הדבר בפאראנויה יצחיק אותי ולא תהיה לי בעייה עם הנושא.

בנוסף אם אני משחק warhammer - כנראה שאני אבנה דמות עם הידיעה שהיא יכולה לאבן יד ושהחזון שלי עבור הדמות יתאים לזה
אבל אם אני משחק מו"ד או משחק בו נזק כזה הוא נדיר (והפיך) - אז אין מניעה לשחק דמות שמאמינה שגופה הוא "מקדש" והיא דואגת לפתח ולטפח אותו (ואז אובדן יד יהיה אסון מבחינת הדמות)

אבל זה כבר תיאום ציפיות מול המנחה - ולא מה שדובר עליו בדיון (לפחות - לא מה שאני הבנתי שמדובר עליו בדיון)

 

[major mouse]

גם אני נדחפתי

אם אני מבין נכון, אתה יוצא מההנחה שאין סיכוי שהדמות שלך במו"ד תפצע פציעות אנושות בקרב, תוקסם ע"י נבל או כל דבר אחר שיפגע באיך ש*אתה* רואה את הדמות.

מקובל. בהנחה שתיאמת זאת עם המנחה. אני יוצא מההנחה שללא בקשה מפורטת מצד שחקן שלא לפגוע בנקודות מסוימות בדמות, יש לי את האוטונומיה המוחלטת להפיל על הדמות את מלוא הקושי בהרפתקנות.

ד"א: אני, בתור מנחה, אסרב לבקשה כזאת בדר"כ ולא ארצה להריץ לשחקן שלא מוכן שהדמות שלו תפגע/תיהרג/תושפע לצמיתות בעקבות ההחלטות שלה ו/או העלילה.

 

[דרגורן]

כמעט, אבל לא בדיוק

אני יוצא מנקודת הנחה שבמו"ד - המנחה לא יפעיל 100% מהמאמצים שלו בשביל לפגוע אנושות/להקסים או לעשות משהו אחר שיפגע בתפיסת הדמות שלי או בדמות שלי.
עם כל הכבוד להרפתקנות ולקשיים של הרפתקנות - אם השחקן לא עושה שטויות, אז יש סיכויים קטנים מאד שהדמות שלו תפצע אנושות בקרב.
וכמובן שאני מצפה שאם הדמות תפגע אנושות/תוקסם וכו' - זה לא יהיה "במקרה" או "סתם".

בהתחשב בנ"ל - אני מקווה שזה ברור למה אני לא חושב שצריך לתאם את זה עם המנחה.

אם אתה תנחה לי (לדוגמא מו"ד), ואני אבנה דמות של סייר/קשת.
ובפגישה הראשונה הדמות שלי מאבדת את זוג האצבעות שצריך בשביל לירות בקשת - אני לא בטוח שאני אמשיך לשחק איתך.
אבל אם זה יקרה אחרי מערכה שלמה, (שבה הדמות שלי עושה טרור עם הקשת שלה לעם שלם), הם יתפסו אותה ויורידו לה את האצבעות הנ"ל - אז זה יראה אחרת.

 

[major mouse]

לא מובן לי המשפט הבא:

"אם השחקן לא עושה שטויות, אז יש סיכויים קטנים מאד שהדמות שלו תפצע אנושות בקרב"

אתה חושב ברצינות שאין סכנה שהדמות שלך תפצע אנושות? למה? בגלל שזה מו"ד?

אני לא מדבר על מנחה שיוריד לקשת שלך את שתי האצבעות כי זה נחמד.

אני מדבר על מנחה שיריץ לך קרב קשה שבו הדמות שלך תפצע קשה ביד ותסחוב את הפציעה איתה כמה פגישות (מה לעשות, אין כוהן בסביבה). היא לא תוכל להשתמש בקשת בכל הפגישות האלה בזמן שאתה קנית את כל ה Feats הרלוונטיים לירי מרחוק. במקרה כזה אתה תתלונן שהרסו לך את הדמות או שתנצל את ההזדמנות למשחק דמות?

אני מדבר על מנחה שיריץ פגישה בה הדמות שלך שותה כוס שיכר שהמלצרית "חיזקה" באמצעות שיקוי אהבה (דבר שאתה לא מודע לו). המנחה מתאר לדמות שלך את הרגשות שלך למלצרית הפשוטה ואת העובדה שאתה תעשה הכל בשבילה. מה תעשה במקרה כזה? תגיד למחה שהוא לא יכול להתערב לך ברגשות של הדמות או שתזרום עם המשחק?

 

[דרגורן]

אז אני אסביר

"אם השחקן לא עושה שטויות, אז יש סיכויים קטנים מאד שהדמות שלו תפצע אנושות בקרב"
בחיים האמיתים - כשאתה לוקח סיכונים רבים, הסיכוי שלך להפגע גדול יותר מאשר מישהו שלא לוקח סיכונים.
אם אתה תמיד נוסע מהר ובלי חגורת בטיחות, הסיכוי שלך להפגע גדול ממי שנוסע לאט ועם חגורת בטיחות.
כמובן שתמיד יכול להיות המקרה שבו אתה תכנס חזיתית במישהו שנוהג זהיר ועם חגורת בטיחות - אתה תשרוד והוא ימות - אבל זה פחות סביר.

אם המנחה הריץ קרב קשה, ובגלל הבחירות שלי (שים לב - הבחירות שלי) נוצר המצב בו היא נפגעה קשה - אז אין לי בעייה.
מה הכוונה הבחירות שלי?
הדמות יכלה לברוח מהקרב, או לא להכנס אליו מראש, או להלחם הגנתית, או לנצל יותר טוב את תנאי השטח, וכו'
אבל אם לדמות לא הייתה ברירה, לדוגמא: היא הלכה לישון בפונדק מפואר עם שומרים והגנה של משמר העיר, אין לדמות אויבים שרוצים ברעתה (עדיין), היא לא נפנפה בכסף שלה או פגעה במישהו ספציפי - אבל בלילה שודדים פורצים לפונדק, דווקא לחדר של הדמות והם לא מעוניינים בכסף, אלא רק "להלחם" ולהוריד לדמות את זוג האצבעות - אז אני אהיה ממורמר מאד.

ועכשיו אני אשאל חזרה - למה שאני לא אדע?
למה שהמנחה יסתיר ממני את העובדה שהיה שיקוי אהבה בתוך המשקה?
למה המנחה חושב שלהנחית עלי מלמעלה "אתה מרגיש אהבה למלצרית" (שאז אני פשוט אגיד - "לא אני לא") זה יותר נכון מאשר להגיד לי בפתק ב-offplay "המלצרית השקתה את הדמות שלך שיקוי אהבה" (שאז אני אשחק את הדמות שלי מאוהבת)

ומה אם אתה משחק מו"ד ואחרי הרפתקאה, הדמות שלך יושבת בפונדק ושותה שיכר עם עוד 50 אנשים אחרים, והמלצרית שמה לך רעל במשקה והורגת לך את הדמות (ללא סיבה אמיתית. היא חשבה שאתה נראה כמו החבר שלה לשעבר שהיא מרביץ לה).
אתה תזרום עם המשחק, ותעשה דמות חדשה?

 

[major mouse]

למה ככה?

למה להתייחס למקרי קצה?
קרב קשה זה קרב קשה. לא מכל קרב ניתן לצאת ללא פציעות קשות. גם עם מנצלם את תוואי השטח, נלחמים הגנתית ומטילים את הלחשים הטובים ביותר. לפעמים זה לא מספיק. בקרב נגד יריב שקול לך הכול יכול לקרות. אז נכון שהדמות שלך לא תמות, אחרי הכל - אתה הגיבור. אבל פציעות קשות הן לא מחוץ לתחום.

ואם השודדים *כן* מעוניינים בכסף? אתה פשוט תתן להם? הם לא רוצים להתמקח ולא רוצים לדבר על זה. יש סיכוי גדול שאתה תלחם בשביל הכסף. ואז אתה ננפצע או גרוע מזה: מגלה שהבחור שהרגת הוא בד דוד של הפושע הגדול במחוז. אופס...

למה שלא תדע?
משחק דמות. אניף בתור מנחה, רוצה שתשחק דמות מאוהבת ושלא תשחק דמות ששתתה שיקוי אהבה ולכן מאוהבת. אתה מאוהב וזהו.

לדוגמא אחרת ויותר פשוטה:
אתה הפורץ הטוב ביותר בממלכה מאז ימיו של ברותלמיו אצבעות פליז. נתקלת בדלת שאתה לא מסגל לפתוח אפילו לאחר שגלגלת 20 טבעי ואתה משתמש בכלי הפריצה הקסומים של ברתולומיו. המנחה לא חייב לך הסברים.
מה אם כלי הפריצה מקוללים ומורידים לך 20 מהתוצאה כל עוד לא נקמת את מותו של אדונם הקודם? אתה צריך לדעת את זה?
מה אם המנעול הוא רק דמה ואי אפשר לפרוץ את הדלת דרכם? גם את זה השחקן צריך לדעת?

 

[דרגורן]

כי לקחת אותנו לשם כמה וכמה פעמים

וגם בגלל שהקצה זה איפה שזה בעייתי.

אם הדמות שלי נפגעה "קלות" - אין בעייה
אם הדמות שלי הסתכסכה עם גילדת הרוצחים, ופתאום רוצחים מנסים להרוג אותה בכל פינה - אין בעייה
הבעייה היא כאשר אין לזה הצדקה או הכנה ושזה קורה "סתם" או רק בגלל שהמנחה חשב שזה יהיה מעולה (מבלי לחשוב על זה לעומק)

חזרה לשאלת השיקוי - אתה בתור מנחה לא קובע מה אני משחק.
אם אתה קובע מה אני משחק - למה אתה צריך אותי?
קנה לעצמך כמה בובות, ושחק איתן.
לי בתור שחקן צריכה להיות שליטה מלאה בדמות שלי (במסגרת חוקי העולם/שיטה) - אתה רוצה לצמצם אותה? אתה צריך לדבר איתי בשביל שזה יעבוד.

ולגבי הדוגמא החדשה שלך - היא ממש לא חלק מהנקודה שאנחנו מדברים עליה.
אני לא אמרתי שהמנחה חייב להסביר לי "כל" דבר שקורה.
וזה ממש לא משנה אם יצא לי 20, 1 או שבכלל שיחקנו Diceless.
המנעול הוא חלק מהעולם של המנחה ולכן בשליטתו המלאה.
בדוגמא של השיקוי המנחה רצה שהדמות שלי תאהב את המלצרית בדוגמא הזאת המנעול לא נפתח
בדוגמא הראשונה - הוא צריך לדבר איתי/להסביר לי
בדוגמא השנייה - הוא לא צריך

 

[major mouse]

אני לקחתי אותנו לשם?

מי אמר שמנחה לא חשב על זה לעומק? אולי יש לו צידוק שהוא ממש לא מעוניין לחלוק איתך. כאן אנחנו מגיעים שוב פעם לנקודת ה- "אם לא תבטח במנחה שלך - אין לך כלום"

אני לא רוצה לשחק את הדמות שלך. אני רוצה לאתגר אותך, כשחקן. ולספר לך למה אתה פתאום מרגיש מאוהב במלצרית... נו, זה לא מאתגר.

תפסיק לפחד שאני אהרוס לך את הדמות. תסמוך עלי שאני אנחה לך משחק איכותי. אל תחפש אותי בכל פינה, אתה בסוף תמצא משהו ואז המשחק יילך קיבינימט.

תפסיק לחלק כל דבר ל-שלי ושלו. המשחק הוא של שנינו. זה לא משחק מחשב. אתה לא זוכה להכנס לדף הדמות שלך ולראות כמה מחסרים יש לך לכל דבר. אני אחראי לקטע הזה. תפקידך הוא להתמקד במשחק הדמות. נטו.

 

[דרגורן]

כן, אתה לקחת אותנו לשם

אתה רוצה שאני אבטח במנחה, אבל למה שהמנחה לא יבטח בי?
שיספר לי למה הדמות מאוהבת, ושיתן לי לשחק את זה.
אולי הדמות שלי חסינה לשיקויי אהבה והוא שכח את זה?
ואין ספק שאתה צודק - זה מאתגר לשחק משהו בלי שיש לך מושג למה או מה אתה משחק.
אבל אם זאת הדרך שלך לאתגר (הדמות שלך פתאום מפחדת מכיסאות עץ ירוקים! שחק את זה!) - אז לדעתי יש פה בעייה

בדוגמא האחרונה שלך המנחה אמר "לא הצלחת לפרוץ את המנעול"
האם אתה בתור מנחה (במו"ד) היית מקבל את זה שאני בתור שחקן הייתי אומר "מה פתאום? בטח שהצלחתי לפרוץ את זה, יאללה מה יש מאחורי הדלת?"
כנראה שלא.
המשחק הוא של שנינו, אבל לכל אחד מאיתנו יש תפקיד טיפה שונה, וגבולות גיזרה שונים.
הבעייה שלי מתחילה כשגבולות הגיזרה מטשטשים ונעלמים.
יתכן שזה טוב בעדינות, ו"פעם ב" - אבל זה הפלוסים של זה לא עולים על החסרונות.

אם היינו משחקים שיטת משחק שבה כולם מנחים (או מנחים לפי סבב/תור) - ניחא.

למה אתה חושב שזאת הדרך לאתגר?
למה היכולת להתערב לי בדמות (מבלי להסביר לי למה זה קורה לדמות) כל כך חשובה לך?
אתה חושב שהשחקן לא מספיק טוב בשביל להפריד את הידע שלו מהדמות?