האומנם?
אני לא בטוח שרולינג בהכרח באה לשנות משהו, וגם אם כן, זה לא משנה. כמו שכבר אמרו טובים חכמים ממני (בשרשור זה ממש) זה לא משנה מה רולינג ניסתה להבעיר אלא יותר מה אנחנו קיבלנו. אני תמיד הרגשתי שגדולתו של הארי פוטר נעוצה (מעבר לחשודים הרגילים כמו עושר העולם שרולינג ייצרה והיצירתיות המדהימה שמאפיינת את כל הסדרה) ברגעים בהם אני עוצר ושואל מה היה קורה לו אני הייתי שם? רגעים כאלו, אצלי, כוללים את הראי של ינפתא מהספר הראשון, הסוהרסנים והבוגארטים (מהספר השלישי והלאה), שיקוי אהבה (זה שמריח לכולם באופן שונה, לפי הדברים שמושכים אותם; תחילת הספר השישי). אני בטח שלכל אחד יש רגעים נוספים שמאירים חלקים חבויים באישיותו, מעמידים במבחן כל מני דברים שהנחנו כנכונים. מימד נוסף ומשמעותי, לדעתי, המוסיף ל"חשיבותה" של הסדרה הוא הדילמה הנבנת במהלכה סביב שאלת הייעוד למול בחירה, גורל מוכתב מראש למול עתיד שכל איש מכתיב לעצמו. מה היה קורה, לדוגמא, אם וולדמורט היה בוחר בנוויל ולא בהארי? מה היה כוחה של נבואת טרלוני, זקנה שרלטנית ברוב ימות השנה, לו וולדמורט, במקום לפעול בדיוק לפיה, היה פשוט מתעלם? והכי חשוב, מה היה קורה לו טרלוני לא הייתה משמיעה את נבואתה כלל? כמו כל נבואה שמגשימה את עצמה, נבואתה של טרלוני לא חוזה את העתיד אלא גורמת לו. ואף-על-פי-כן, למרות שכולם יודעים את זה, כולם ממשיכים לשחק את המשחק שסופו להגשים את הנבואה. לעומת זאת, אני מרגיש שכאלגוריה חברתית הארי פוטר חלש מאוד. הביקורת החברתית שלו (בעניינים כמו גזענות ושחיתות, שהוזכרו מעלי) שקופה וברורה מאוד. לדעתי הארי פוטר במיטבו במקומות בהם הוא מתעסק בענייני הפרט, האינדיבידואל, ולא בעניינים חברתיים.